הערבות ההדדית בחברה הישראלית

חנן פורת, איש ימין מובהק, מספר על ניחום אבלים בביתו של הסופר דויד גרוסמן, איש שמאל מובהק, ששכל את בנו אורי במלחמת לבנון השנייה. "ופתאום, בתוך כל הכאב והעצב, המה חיוך כבוש, וחשנו שנפתח איזה אפיק של שפה משותפת… אולי הגיע הזמן, לחדד את המכנה המשותף, ולבנות משהו ביחד, לא רק בשעה שהמוות בטנק הוא המכנה המשותף"

 

האם קיימת עדיין ברית הערבות ההדדית בין כל חלקי האומה והאם יונקת היא ממקור האמונה?
משבר הקשר הנחשף כיום כפצע פתוח בין הרבדים השונים בחברה הישראלית, אינו מתמצה רק בפער שבין השכבות החזקות והחלשות ובין האינטליגנציה לבין ההמון הפשוט, אלא בא לידי ביטוי בשלושה תחומים נוספים: בין עדות וארצות מוצא; בין ימין ושמאל; ומעל לכל, בין חרדים, דתיים וחילונים.
במסגרת זו, מוצא אני לנכון להביא לפניכם עדות אישית קטנה, משלהי מלחמת לבנון השנייה, שיש בה אולי כדי להקל במשהו על המועקה…

בעת ניחום אבלים בבית משפחת ריין מקרני שומרון, לאחר נפילת בנם בניה הי"ד במלחמת לבנון, נודע לי כי באותו טנק בו מצא בניה את מותו, נהרג גם אורי גרוסמן הי"ד, בנו של הסופר הנודע דויד גרוסמן, המוכר כאיש שמאל.
הצעתי לשמעון ולחגית ריין להתקשר למשפחת גרוסמן ולבטא בכך את שותפות הגורל שנרקמה ביניהם, דם בניהם, והם נענו להצעה בלב שלם. אך בדרכי לבית בגוש עציון, שאלתי את עצמי מדוע אני מציע למשפחת ריין דבר שעלי לעשותו בעצמי, אם אינני רוצה לצאת ידי חובת ניחום אבלים, רק במגזר הדתי-לאומי.
הפניתי אפוא את רכבי למבשרת ירושלים, בה מתגוררת משפחת גרוסמן, בשכונה נאה ומטופחת, והקשתי בלב הולם על דלת ביתם.

דויד גרוסמן קיבלני בסבר פנים יפות, ואמר לי: "טוב שבאת. אמנם במרוצת היום ביקור כשלך – יקר בעיני".
היתה זו שעת ערב מאוחרת. מעטים נותרו לניחום אבלים ויכולנו להמתיק שיח שעה ארוכה. דויד שירטט בפני את דמותו של אורי בנו, שהיה לדבריו 'השמאלן' שבפלוגה, אך לא ויתר על אף משימה, ואפילו במחסומים באזור שכם, מילא את תפקידו הצבאי בחריקת שיניים, כשהוא מחפה על הבדיקה הנוקשה בחיוך מבויש לילדים הפלשתינאים הרועדים.
ביקשתי ממנו, אמר דויד גרוסמן, שיתרחק ממשימות אלה, והוא השיב לי נחרצות: תדע לך אבא, שאני 'מורעל' על הציונות לא פחות מ'הדוסים' …אם כי בדרך אחרת…
הביטוי 'מורעל על הציונות' כבש את לבי.
אמרתי לדויד שהוא מזכיר לי את הנאמנות והמסירות לאח ולחבר המאפיינים את ספרו היפה 'מישהו לרוץ איתו', והוספתי, שכל הילדים שלי 'מורעלים' עליו.
ופתאום, בתוך כל הכאב והעצב, המה חיוך כבוש, וחשנו שנפתח איזה אפיק של שפה משותפת, אמרתי לו: תמיד משתדלים בשיח הציבורי לחדד מחלוקות, והתקשורת כמובן חוגגת…
אולי הגיע הזמן, לחדד גם את המכנה המשותף, ולבנות משהו ביחד, בין 'ימין' ו'שמאל' ובין 'דתיים' ו'חילוניים', לא רק בשעה שהמוות בטנק – הוא המכנה המשותף.
שמע – אמר דויד ברוח טובה – הביטוי הזה 'לחדד את המכנה המשותף' מוצא חן בעיני.
פעם דיברנו בחוג משותף ליהדות, שאנו מקיימים עם חבר'ה שכמותך, על 'ברית גורל' שיש להופכה ל'ברית יעוד' … בוא ניפגש על כך לאחר השבעה.
בשעה מאוחרת נפרדנו בברכת "המקום ינחם אתכם עם שאר אבלי ציון וירושלים", ודויד גרוסמן הוסיף: "לא רק המקום צריך לנחם אותנו, גם אנחנו צריכים לנחם הרבה נפשות כואבות… ואולי גם אותו…".
השיחה תמה ולא נשלמה, אבל בשובי הביתה, חשבתי שנקשר כאן חוט דק של תקווה מבשר ומנחם: על אף הכול, "אתם ניצבים היום כולכם" (דברים כט, ט).

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה סדר יום חברתי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s