והיכן היה האדם בשואה?

הרב הפרופ' אליעזר ברקוביץ היה מהבולטים בהוגי הדעות בדור האחרון שנדרש לשאלות יהודיות באופן שיטתי ומעמיק. התוודעותו של הקורא העברי למשנתו המתרגמת והולכת, עשויה להעשיר את השיח הדתי-חילוני בישראל, בעיקר סביב שאלת היעדרות האל בשואה 

      אמונה לאחר השואה

                  מאת: הרב הפרופ' אליעזר ברקוביץ

ברקוביץ היה מהבולטים בהוגי הדעות בדור האחרון שנדרש לשאלות יהודיות באופן שיטתי ומעמיק. הוא היה מחשובי הוגי הדעות היהודיים שפעלו בארצות הברית אחרי מלחמת העולם השנייה.

בחיבורו זה, בהתייחס לשתיקת האל נוכח השואה ואסונות אחרים בהיסטוריה, ברקוביץ נרתע מצידוק דין פשטני וגורף, אך מציע הסבר מסוים תוך התמודדות מרתקת עם השאלה: שתיקתו של אלוהים בשעה שבניו הובלו אל עקידתם אינה גילוי של אדישות, אלא עדות לאורך רוח שאין לו שיעור כלפי המין האנושי. האל נדרש למאמץ מיוחד בשעה שהוא כובש את רחמיו ונמנע מכל התערבות ישירה בנעשה על פני האדמה גם בשעה שעולה ממנה זעקה מרה כלפי שמיים. האל מתאפק ונמנע מהתערבות ישירה ובוטה בענייניהם של ברואיו, משום שרק כך יכול האדם לממש את מתנת החירות שניתנה לו כיצור תבוני ובעל אחריות על מעשיו ולבחור בין טוב לרע. לדבריו, עולם המאמץ בחום את ערכי החירות האנושית אינו יכול לרוץ אל האל לעזרה בכל רגע שבו מיושמת חירות אנושית זו לרעה. תפיסה מצפה לתגובה אלוהית על כל כשל אנושי, הינה תפיסה ילדותית, והיהדות היא "דת למבוגרים" (כלשונו של הפילוסוף היהודי-הצרפתי עמנואל לוינס).

מה גם שהתכנית האלוהית למיגור הרוע בעולם ולנחלת תבוסתו בסופו של דבר, נושאת את חותמה בהיסטוריה: "הנאצים ביקשו במודע לעקור מטבע האדם את שארית יראת אלוהים על כל צורותיה. זה היה השיא במרד הניהיליסטי נגד כל רגשות המוסר וערכי המוסר", כותב ברקוביץ. "אולם גם התופעה החולנית הזאת של גאוות רהב אנושית, שלא היתה עוד נוראה כמוה, באה על גמולה המלא מידי חרב הנקם שלא היה אפשר שלא תבוא שעתה. בכל התחומים לא התגשמו מטרות הנאצים אלא היפוכן" (עמ' 123-124).

גישתו זו של ברקוביץ שונה מההסבר התיאולוגי של הסתר פנים שבא בעקבות השואה במחשבה היהודית לאחריה. כפי שניסח זאת ניצול השואה ואחד מחוקריה הנודעים, הרב הפרופ' אמיל פקנהיים, שנהג להשיב על שאלת היעדר האלוהים בשואה בשאלה הבאה: "אתה אומר: איך יכול להיות אל באושוויץ, ואני שואל: איך יכול לא להיות אל באושוויץ". ויש שטוענים כי הסבר זה מעורר קשיים חמורים.

ברקוביץ, לעומת זאת, שואל אחרת: "אתה שואל אותי היכן היה האל, ואני שואל אותך היכן היה האדם". ברקוביץ מפנה את אור הזרקורים לכישלונו של האדם כיצור מוסרי, בעל "ציוויליזציה אשר הולידה את ממלכת הגטאות ומחנות המוות". תשובה-שאלה זו היא לדעת רבים מקרב החוקרים, הניצולים ואנשי הגות ורוח לגיטימית מאוד.

ואילו פקנהיים כתב בספרו "מהי יהדות?" ש"כל מטרתה של התכנית הנאצית היתה לשלול מן היהודי את צלם האדם, להוריד אותו לדרגת תת-אדם על מנת שיקל להכריתו. אותה התכנית כללה גם את אלוהי ישראל".

 (בהוצאה מחודשת של "יד ושם" ו"מרכז שלם", ירושלים תשס"ו, תרגום: אביב מלצר, הקדמה: ד"ר רון מרגולין, 173 עמ' כולל מפתח).

 

             עמו אנוכי בצרה – יהדות בגטאות ובמחנות ההשמדה

             מאת: הרב הפרופ' אליעזר ברקוביץ

בספרו השני, שפורסם כעשור מאוחר יותר, ברקוביץ מביא לפנינו סיפורים מופלאים על האומץ וגבורה רוחניים, של ביטויי האמונה של מאמיניו. הוא מנתח את האמונה היהודית לאור הניסיון הנורא ודרכו מברר את השוני בין משמעות האמונה במסורת היהודית ומשמעותה בתרבות המערב. ברקוביץ בוחן את האמונה היהודית דרך סיפורים מופלאים שהתרחשו בשואה תוך ניסיון לתפוס שמץ מן המסתורין שבאמונת ישראל, ולהבין את מהותה של היהדות ואת ייעודו ההיסטורי של עם ישראל.

רובו של הספר מלקט עדויות ממקורות שונים המתארים את אי-נכונותם של רבים לוותר על אמונתם ושהצהרות האמונה שביטאו קודם רציחתם היו להפגנת מחאה נוכח דורסנותו של האויב הנאצי. היהודים סרבו לוותר על האל שבלבם; וגם בשעה שהגוף עמד בפני כיליון סירבה רוחם להיכנע.

כך למשל, ברקוביץ מספר על זלמן קליינמן, אחד העדים שהעידו במשפט אייכמן, שסיפר כיצד יום אחד שכב על דרגשו בצריף-הילדים באושוויץ וראה את סגן מפקד הצריף הולך ובידו צינור-גומי עבה להלקות מישהו. "באותו היום הוכנס לשימוש צינור-הגומי, שכן המקל שהשתמשו בו עד אז נשבר פעמים רבות בזמן ההלקאה. קפץ זלמן קליינמן וירד מדרגשו לראות כיצד פועל המכשיר החדש, כדי שיידע מה צפוי לו אם ייענש. ציוו על הילד ש"חטא" לרדת מדרגשו ולכפוף את גבו. התחילו להלקותו. קבוצת נערים עמדה סביבו. הילד לא בכה ולא צעק, אפילו לא נאנח. לאחר עשרים וחמש המלקות הרגילות הוסיפו והכו אותו עוד ועוד. הילד לא הוציא מפיו שום הגה. כשהגיע לחמישים מלקות. בערה בו חמתו של הגרמני והוא החל מכה את הילד בכל גופו, ברגליו, בראשו. אך הילד לא פצה את פיו. ילד בן ארבע-עשרה-ולא בכה, אפילו לא נאנח. כשהסתלק הגרמני הרימו הנערים את הילד המעונה מן הארץ. לאחר שהתאושש מעט מן המלקות שאלו אותו בשל מה נענש, אמר הילד: 'זה היה כדאי, הבאתי לחברים שלי כמה סידורי תפילה'."

מות הקדושים של רבבות מאמינים מוצג על ידי ברקוביץ כאקט חתרני. היהודים שמסרו את נפשם על קידוש השם נתנו כך לאמונתם היהודית את התוקף הנעלה ביותר. מי שניצב בפני המוות בגלל דתו עומד לבד עם אלוהים. כפי שביטא זאת ברקוביץ': "אם ברגע הזה הוא יכול לקבל את הנטישה המוחלטת שנטש אותו אלוהים ולראות בה מתנה מאלוהים, המאפשרת לו לאהוב את אלוהיו בכל נפשו, 'אפילו נוטל את נפשך' – באמת הגיע למדרגה העליונה של קידוש השם".

השאלה המרכזית הנידונה בספר היא שאלה כואבת: האם באותם תנאים קיצוניים של הסתר פנים, תנאי רעב, השפלה, עינויים ועמידה מתמדת על סף המוות, איבדו אחינו את הצלם היהודי שלהם? ברקוביץ מנהל את הדיון בשאלה האכזרית הזאת בשני מישורים: במישור האחד, הדיון נעשה לגופה של שאלה באמצעות פרישת טיעונים והצגת נתונים לגיבוים. ובמישור השני, ברקוביץ מתעמת בדיאלוג נוקב עם היסטוריונים והוגים אחרים שדנו בסוגיות אלו, דוגמת: יוג'ין קוגון, טרנס דה-פרה וברונו בטלהיים. ברקוביץ מתפלמס עם עמדותיהם, הן בבחינת העובדות והן בפירושן. והוא מביא שלל עדויות על מאבקם של הקרבנות לשמירה על צלמם היהודי והאנושי, וזאת חרף סכנת המוות והעינויים שהיתה כרוכה בכך.

(בהוצאה מחודשת של "יד ושם" ו"מרכז שלם", ירושלים תשס"ו, תרגום: אביב מלצר, הקדמה: פרופ' שלום רוזנברג, 167 עמ' כולל מפתח).

                                                        *   *   *

שני הספרים האלה של הרב הפרופ' אליעזר ברקוביץ (1908-1992), שיצאו לאור בעטיפה מחודשת בהוצאת שלם, הם כרכי המשך ל"מאמרים על יסודות היהדות", אנתולוגיה של כתבי ברקוביץ שיצאה לאור שנתיים קודם על ידי ההוצאה (עורכים: דוד חזוני ויוסף יצחק ליפשיץ, תרגום: להד לזר, ירושלים תשס"ד, 346 עמ' כולל מפתח). שני החיבורים, המתייחסים אל שאלת השפעתה של השואה על האמונה היהודית, הופיעו לאור לראשונה בעברית בהוצאת "יד ושם", בשנים 1987-1988, וכבר לא ניתן היה להשיגם.

אין ספק כי התוודעותו של הקורא העברי למשנתו המתרגמת והולכת של פרופ' ברקוביץ עשויה להעשיר ביתר שאת את השיח הדתי-חילוני בישראל, ויש לגמור על כך את ההלל.

 ———————-

לקריאה נוספת, ראו:

היהודים כאויבי השטן, פרופ' שלום רוזנברג

אלוהים בשואה, איתמר יעוז-קסט

מאמרי "גורל אחד"

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה אלוהים בשואה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

0 תגובות על והיכן היה האדם בשואה?

  1. שפי הגיב:

    ומה אתה חושב על הציונות כמסקנה מהשואה, האם היא מסקנה אמוּנית? אני חושב שלא.
    דומני שהכוונה של המטבע "הסתר פנים" היא גם, גם משהו כמו "תינוקות שנישבו", כלומר כלפי פנים, בתודעה האישית.

    עוד לא קראתי את הרשימות שהדבקת אליהן לינק. גם הן נראות לי מעניינות.

  2. Israel הגיב:

    If the responsibility is completely Man's one; what is God's position in the world?
    Does God have an active position, a current one, or only a past one as the original creator? If He has one, what will it be?

  3. אלעד הגיב:

    אלוהים מת באושוויץ. וכל ההתפתלויות הפילו-דתיות מעוררות רחמים בעיני.

  4. אורי פז הגיב:

    פרידריך ניטשה לא רצח אותו קודם לכן בדם קר?

  5. Israel הגיב:

    By "position" I mean "role".
    Thanks

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s