שומו שמים: הצלת האדמו"רים בשואה ברכבת ציונית

חסידי סאטמר חוגגים היום את יום הצלת רבם מציפורני הנאצים. וזו הזדמנות טובה לבחון את שאלת הצלתם של האדמו"רים בימי השואה ועוד ב"רכבת ציונית", את אקט נטישת ספינתם והצלת עצמם, ואת יחסה של ההנהגה הציונית מייסדת המדינה כלפי הרבי מסאטמר

יום כ"א בכסלו (תש"ה, דצמבר 1944) – נחוג עד היום, לאחר 62 שנה, כיום הודיה של חסידי סאטמר על הצלת רבם, האדמו"ר רבי יואל טייטלבוים. ודומה כי אין הזדמנות טובה יותר מלדון בדעה הרווחת שהרבי מסאטמר וכל חצרו ניצלו מציפורני הנאצים באמצעות "רכבת ההצלה" של ד"ר ישראל קסטנר הציוני, שעליה כתבה חנה ארנדט כי ייתכן שהיתה הפרק האפל ביותר של תקופה זו.

אם להאמין למידע שהונפק באנציקלופדיה ויקיפדיה, הרי ש"לאחר כיבוש הונגריה בידי הנאצים [הרבי מסאטמר] הוברח על ידי חסידיו לקלויזנבורג, שם נאסר והועבר לגטו. בסופו של דבר ניצל באמצעות רכבת ההצלה של קסטנר, אך רבים מחסידיו ניספו, ולכן ספג ביקורת מחוגים ציוניים בטענה שנטש את אנשיו בעת שהיו במצוקה ובסכנת חיים, ומאידך ספג ביקורת מחוגים אנטי-ציונים חרדים על שהסכים להינצל על ידי גורמים ציוניים".

והאמת היא שראוי לחלוק על שתי הקובלנות שהועלו נגדו. הטענה כי מדובר ביוזמה ציונית איננה רצינית, משום שהקשרים והרעיון למו"מ הם פרי יוזמתם של אנשי קבוצת העבודה מסלובקיה, ובעיקר הרב וייסמנדל, והם שיצרו את הקשר בין אייכמן לבודפשט, תחילה לראש הקהל החרדי, הרב פנחס פרוידיגר, ומיד לאחר מכן נטל קסטנר את היוזמה – כפי שעולה ממחקרה של חוקרת שואה אסתר פרבשטיין, בספרה "בסתר רעם – הלכה, הגות ומנהיגות בימי השואה" (הוצ' מוסד הרב קוק, ירושלים תשס"ב 2002, עמ' 81-84) המתבססת על מקורות היסטוריים ומחקריים מהימנים.

   הרבי מסאטמר

לדבריה, האמירה הפיקנטית – "הרבי מסאטמר, שהיה ראש המתנגדים לציונות, ניצל ברכבת ציונית" – מתעלמת מן ההקשר ההיסטורי. את רשימת המועמדים ליציאה ברכבת קסטנר הרכיבו נציגי כל הקבוצות בבודפשט, אשר מימנו את יציאתה, והיא ייצגה את כל מרכיבי הקהילה. הקהילה האורתודוקסית בבודפשט דרשה את צירופו של הרבי מסאטמר כתנאי להשתתפותם במימון המו"מ. דרישה נוספת באה מיהודים מקלוז', ובעיקר מד"ר פישר, חותנו של קסטנר.

גם קסטנר עצמו טען זאת במשפט גרינוולד. יתכן והדבר נבע מקשרי המשפחה לחסידות זו. יתכן גם שפישר נוכח בהערצה לרבי מסאטמר גם בקרב יהודי קלוז', ולכן הכליל אותו כמנהיג ציבור. 

מכל מקום, הכללתו ברשימת "תיבת נח" של קסטנר-אייכמן, מתאימה למגמתו של קסטנר לצרף לרכבת אישים בולטים מכל הזרמים, מגמה שהיתה נוחה לו מבחינה ציבורית. 

מערכת יחסים מיוחדת

אולם עדיין, גם אם נסכים על מידת אי-הרצינות של הקובלנה על כך שהרבי מסאטמר הסכים להינצל על ידי גורמים ציוניים, פרשיות חילוץ שלושה מגדולי האדמו"רים מאירופה הלכודה בשלבים שונים של הכיבוש הנאצי: רבי אברהם מרדכי אלתר (הרבי מגור ב-1940), רבי אהרן רוקח (הרבי מבעלז ב-1939), ורבי יואל טייטלבוים (הרבי מסאטמר ב-1944) – דומה כי לא כבו בעולם היהודי ונותרו כפצע פתוח, בכך שהן מאפילות על דפוסי הקשר ביחסי המנהיג ועדתו.

האדמו"רים נחלצו מגיא ההריגה, ובמשך מספר חודשים לאחר מכן אלפים מחסידיהם נשרפו חיים במחנות ההשמדה. האדמו"רים לא נשארו עם צאן מרעיתם כדי להעניק להם ניחומים וסיוע נפשי בתוך גיא הצלמוות, אלא "ניצלו את מעמדם כדי לפרוש מן הציבור, לזנוח את ספינתם לציפורני הנאצים ולהימלט". האם לא הכזיבו דווקא הרבנים הגדולים אשר השאירו את צאן מרעיתם לנפשם ובעצמם נמלטו מגורל השואה?

כפי שמציג חוקר השואה והחסידות ד"ר מנדל פיקאז' את "המנהיגים האורתודוקסים" כמודל ל"מנהיגים שנטשו את ספינתם והצילו את עצמם, תוך שהם מרגיעים את חסידיהם בהרגעות שווא". מחקריו הפכו לפולמוס ציבורי רגשי וטעון, כשהוא מופקע מתחום מחקר כולל ודיוק היסטורי. שכן, "כבסיס לכל דיון יש להבין את הנסיבות ההיסטוריות בתהליך ההצלה של אחדים מן המנהיגים הללו", טוענת פרבשטיין. "במסגרת זו יש להתייחס גם לעולמם הרוחני-חברתי, מאחר שמדובר בקבוצות שחיו ופעלו בהשראת חינוך וערכים ייחודיים להם. השקפת העולם שהופנמה בשנים שלפני השואה, עיצבה במידה רבה את התגובות, ביודעין או בלא יודעין. כן הדבר לגבי יחידים ועוד יותר כשמדובר בקבוצה בעלת צביון מובהק".

משום כך, פרבשטיין משלבת את שתי ה"מציאויות" – ההיסטורית והאידיאית, תוך שימת לב להיבטים ההלכתיים-חסידיים ביחס לרבי, ולאור אלו בוחנת את מעמדם ומקומם הציבורי של ראשי החסידות בימי השואה, של אלו שיצאו מאירופה הכבושה ושל אלו שנשארו בה.

פרבשטיין בונה אפוא הקשר אישי ונסיבתי לפרשת הצלתם של האדמו"רים. והקשר זה מסיר מהם אנוכיות, הפקרה ואחיזת עיניים. "החסידות מראשיתה הציבה את המנהיג לא רק כעומד בראש הפירמידה, אלא כליבה של העדה. חשיבותו של מנהיג רוחני היא אחד מעמודי התווך ביהדות מימי קדם, וגם מבחינה הלכתית יש למנהיג מעמד מיוחד, למשל בעניין קדימה בהצלה: 'תלמיד חכם קודם למלך ישראל' (הוריות ג, ח)".

בחסידות התפתחה בנוסף לכך מערכת יחסים מיוחדת. לפי התפיסה החסידית, הצדיק הוא 'יסוד עולם' (משלי י, כה); בזכותם של הצדיקים העולם מתקיים. "הרבי הוא הדמות המרכזית לא רק בעולם הרעיוני של החסידות, אלא בעצם קיומה. באישיותו ובכוח סמכותו הוא נושא הרעיונות, מְפַתֵּחַ, יוצר ומחדש. במידה רבה תולדות החסידות הם תולדות אישיה. בזכותם, לא פחות מאשר בכוח רעיונותיה, נפוצה החסידות במזרח אירופה".

ומבחינת החסידות, שאלת הצלתם של האדמו"רים בימי השואה ויציאתם מתחום הכיבוש הנאצי לעולם חופשי, הינה בבחינת נס הצלה שהתרחש בעיצומו של החורבן: "נס לחסידות ונס לעם ישראל כולו, שהרי הם שקוממו את העולם החסידי לאחר החורבן". התפישה המסורתית של 'קדימה בהצלה', כפי שהיא מתבטאת בספרות ההלכה, התמזגה עם התפישה החסידית לגבי הרבי, והשפעתם על היחס להצלת האדמו"רים בימי השואה היתה מרכזית ומכרעת. כפי שההיבט בולט במכתביו של הרב מיכאל דב וייסמנדל, מראשי הפעילים לתכנית הצלה כלל-יהודית בסלובקיה, המובא בפרוטרוט בספר, ובעוד מספר מקורות היסטוריים המוצגים בו.

פרט לתפישה של 'קדימה בהצלה', קיימת במחשבה היהודית תפישת עולם חשובה נוספת, אותה ביטא בימי חורבן הבית השני, רבי יוחנן בן זכאי, במשפטו המפורסם: "תנו לי יבנה וחכמיה" (בבלי, גיטין נו, ב). "ביטוי זה עבר כמסר וכצו לדורות: לשמר את המנהיגות הרוחנית כדי לאפשר את המשכיות העם, בעיקר כשאורבת סכנת חורבן. תפישה זו היוותה השראה וכוח דחיפה להצלה, אף כי בתנאים של ימי השואה לא יכלה לחול כפסיקה הלכתית מחייבת לפרטיה. על בסיס השקפה זו, שעוצבה במשך דורות, נבנה נדבך נוסף על-ידי החסידות. על כן, בשלומו של הרבי ראו עניין כללי חיוני, והסכנה לחייו גילמה את הסכנה לכל יהודי כפרט, ולעם ככלל. ככל שנעשתה הסכנה מוחשית ונוראה, גברה הפעילות להגנתו, אף בנסיבות בהם היו אנשים טרודים בהישרדותם האישית".

בהקשר זה, ראוי להצביע על תמונת המצב שמתאר חוקר שואה נוסף, ד"ר אפרים זורוף, בספרו האחרון שעוסק בוועד ההצלה של הרבנים מארה"ב: "בימי קדם, כשנחרב בית המקדש, התחנן רבי יוחנן בן זכאי למען הישיבה הגדולה ביבנה וחכמיה, משום שהאמין שהתורה היא המבצר היהודי. בטרגדיה היהודית של ימינו, כשעצם החיים של העם היהודי מאוים בהשמדה טוטאלית, חובתנו הקדושה להציל את היבנאים של ימינו – הישיבות הקדושות (הרבנים והתלמידים) שבהן טמונה הישועה היחידה של היהדות והחיים היהודיים". כך הציגו את עמדתם ראשי 'ועד ההצלה' בפולמוס פנימי עם עמיתיהם בארגון הג'וינט. הוועד שפעל על-פי צו-השעה של "תנו לי יבנה וחכמיה", הצליח להציל בני תורה רבים על-ידי השגת ויזות לארה"ב ובמקרים מסוימים אף למצוא עבורם נתיבי בריחה למזרח הרחוק.

יתרה מזו, הגרמנים מיקדו את שנאתם לרבנים. "הרבנים נחשבו כמשמרי היהדות ומטפחיה, מנהיגי ציבור ואף מנהיגיו בה"א הידיעה", כתב חוקר השואה פרופ' דן מכמן בספרו "השואה וחקרה" (הוצ' מורשת ויד ושם, 1998). ו"הם נתפסו הן כמקור העקשנות היהודית והן כנושאי השורשים שיצמיחו את העם מחדש", מוסיפה פרבשטיין במחקרה (המונה מעל 650 עמודים).

יחד עם זאת, ראוי לציין שלא הייתה זו תופעה כללית וטוטאלית של רבנים המפקירים את צאן מרעיתם. תופעת הצלת הרבנים של גור בעלז וסאטמר, היתה אפסית לעומת שאר רבני-מנהיגי הקהילות, שרובם המכריע (עשרות לעומת שלושה!) ליוו בנאמנות קדושה את צאן מרעיתם עד המוות עצמו על קידוש ויחוד השם: הרב אלחנן וסרמן מקובנה, הרבי מספינקה, הרבי מפיאסצנה (ר' קלונימוס שפירא), הרבי מרדומסק, הרבי מסלונים, הרבי מקומרנא, ורבים אחרים הי"ד.

הפרעה גנטית

ואילו על יחסה של ההנהגה הציונית, מייסדת המדינה, כלפי הרבי מסאטמר כתב יפה העיתונאי הוותיק אדם ברוך, נכדו של ראש ישיבת "מאה שערים" הרב יצחק יעקב וכטפויגל, במאמר מיוחד עבור גיליון יום העצמאות (תשס"ה) של "מעריב", על הגולה הדתי-הפוליטי הראשון ממדינת ישראל:

"ההיסטוריה הישראלית הפורמלית גירשה מתוכה את האדמו"ר מסאטמר. אם היה נענה לציונות, אם היה רואה בה ראשיתה של גאולה וכולי, ההיסטוריה הפורמלית היתה עושה בו שימוש נרחב.

"בן-גוריון, מייסד המדינה, היה מעוניין באדמו"ר מסאטמר בישראל. לא באדמו"ר עצמו, אלא באדמו"ר הרדיקלי הזה כמכשיר פוליטי, תעמולתי, כדימוי, כחלק מהתמונה המזויפת של שותפות חילונית-חרדית בדבר עצם מדינת ישראל, ואם לא שותפות אזי סטטוס-קוו. מרגע שהתברר כי האדמו"ר מסאטמר לא נענה לכך, הוא ושיטתו הוצגו כאן כ'הפרעה גנטית'.

"תלמיד תיכון ישראלי רגיל אולי כלל לא שמע את שמו. ייתכן שאת ספרו 'ויואל משה'(1951)  אין מלמדים בשום חוג אוניברסיטאי. לא בחוג להיסטוריה, לא בחוג ליהדות. זהו אחד הספרים העיוניים היהודיים החשובים של המאה ה-20".

סאטמר בטהרן?

ואיך אפשר לדבר על חסידי סאטמר ולא לשאול את השאלה האקטואלית: מה אנשים הנחזים כחסידי סאטמר עושים עכשיו בכנס של מכחישי השואה שמתקיים בטהרן של מחמוד אחמניז'אד? ושוב אדרש לסיועו של אדם ברוך להסבר תמציתי ומספק (בטורו השבועי "שישי", מוסף שבת, מעריב, 15.12.06):

 

"סאטמר אינה מכחישת שואה. כל הווייתה בשישים השנה שעברו ניזונה מהשואה. הספרות ההלכתית והחסידית שלה רוויה בשואה. אז מה היא עושה בכנס טהרן? היא מציגה שם את תמציתה הרעיונית: השואה נעשתה כלי של הציונות החילונית וסייעה לה כצידוק מוסרי לשגשג ולהשתלט על רוב העם היהודי ועל מדינת ישראל. זו, לדעת סאטמר, ציונות חסרת אלוהים, כמו הסוציאליזם או הקומוניזם שהעזו לגרש מתוכם את הבורא ולטעון לתבונת האדם ולאחריותו לגורלו ולגורל העולם. הציונות כבשה את ישראל בשביל להקים בה מדינה חילונית, רגילה, לא יהודית, מחללת קודש, תוך שהיא מנצלת את השואה כעילה להתיישבות, לגירוש הערבים וכולי.

 

"גם המפד"ל, לפי סאטמר, הינם שותפים מלאים בציונות החילונית. הציונות הינה בגידת העם היהודי בבוראו. היא סטייה רוחנית. סאטמר בטהרן בשביל להוקיע את הציונות ולהציגה כאסון יהודי, ולא בשביל להכחיש את השואה עצמה. אין להכחישה.

 

"מכוער להזדהות היום עם איראנים מכחישי שואה? המכוער של סאטמר אינו המכוער שלך. בעיני עצמם הם לוחמים על קידוש השם.

 

"לא כל סאטמר רואים עצמם מיוצגים עכשיו בטהרן. נס קרה לפני כשישים שנה לסאטמר: ממיעוט חסידי מוכה והרוג, החסידות הזו צמחה לכמאה אלף חסידים, שהם כ-16 אלף בתי אב, שלהם מוסדות מסודרים, השקפה ברורה ודרך חיים. […] היהדות מסוגלת להכיל גם את סאטמר הרדיקלית".

 

לקריאה נוספת, ראו מאמרי "היסטוריוגרפיה לא תמימה".

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה חרדים ישראלים. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

10 תגובות על שומו שמים: הצלת האדמו"רים בשואה ברכבת ציונית

  1. אחד שיודע הגיב:

    לראות איך אתה, כמו שאר החסידים השוטים, מתפתל ומנסה לטשטש את העובדה האחת והיחידה:

    הסאטמר נשא נאום חוצב להבות וציווה על חסידיו להישאר במקומם כי לא יאונה להם, לטענתו, שום רע. ואחרי הנאום הזה הוא ברח, בסיוע הציונות, כמו עכבר והשאיר אותם לגורלם.

  2. א הגיב:

    אם זו העמדה, שהמנהיג ראוי שיחלץ את עצמו כשנשקפת סכנה לאנשיו, הרי שהחטא הוא לא של היחידים אלא של כל השקפת העולם החרדית.

    אחריותו של המנהיג היא לא רק ללכת בעצמו בדרך שהוליך בה את חסידיו, אלא מלכתחילה להוליך את חסידיו בדרך שיהיה מוכן ללכת בה בעצמו.

  3. אורי פז הגיב:

    התגובות של שני המגיבים מעלי מסוגננות באופן כוללני, מוקצן ופופוליסטי – המציגים את הרבי מסאטמר ואדמו"רים אחרים כמנהיגים שכביכול "לא זו בלבד שנטשו את ספינתם, אלא אותתו אותות ארגעה בשעה שהיה עליהם לתקוע בשופר" (אם לצטט את בכיר המאשימים נגד הרבנים, מנדל פיקאז', שעמדתו השלילית מראש כלפי מנהיגים דתיים בשואה בולטת לעין בשימוש הבלתי הוגן שעשה במקורות היסטוריים בנושא זה).

    השאלות שאינם שואלים הן: מי ממנהיגי הונגריה (למשל) "תקע בשופר" באותם ימים אפלים לעם ישראל? במה עסקו מנהיגי הקבוצות השונות של יהודי הונגריה, ובכללן ראשי ועד ההצלה הציוני ותנועות הנוער הציוניות? למעשה, איש מהם לא יכול היה לחזות את הכיבוש והרצח המאסיבי של הנאצים.

    ובאשר לטענה כי אחריותו של המנהיג היא להוליך את חסידיו בדרך שיהיה מוכן ללכת בה בעצמו, הנה רשימת רבני-מנהיגי הקהילות החרדיות על רגל אחת, שרובם המכריע (עשרות לעומת שלושה!) ליוו בנאמנות קדושה את צאן מרעיתם עד המוות עצמו על קידוש ויחוד האל:

    • הרב אלחנן וסרמן מקובנה
    • הרבי מספינקה
    • הרבי מפיאסצנה (ר' קלונימוס שפירא)
    • הרבי מרדומסק
    • הרבי מסלונים
    • הרבי מקומרנא
    ורבים וטובים אחרים, הי"ד.

    וכפי שכבר ציינתי במאמרי למעלה, לא הייתה תופעה כללית וטוטאלית של רבנים המפקירים את צאן מרעיתם, אלא היו אלה בודדים היוצאים מן הכלל. רוב אדמו"רי פולין, עשרות במספר, עלו על המוקד; וזאת אחרי שעברו עם יהדות פולין את מסע ומשא הסבל וייסורי איוב, שחיו בגטאות פולין עד לחיסולן, שתמכו ביהודים בכל מקום בו שהו עד שירד המסך על יהדות זו. גם בהונגריה, הפליטים הרצוצים מקרב הרבנים עסקו בדאגה לפליטים ובעידוד פעולות הצלה, חרף הסכנה האישית שנשקפה בבירור לחייהם. ומי מקרב המנהיגים החסידיים בטרנסילבניה, ברוסיה הקרפטית ובהונגריה לא נלקחו עם עדתם לאושוויץ?!

  4. ידען הגיב:

    יש להבדיל גם בין הרבניםץ
    הרבי מגור היה כבר תושב ארץ ישראלי בעת שברח מפולין, הוא עלה לארץ חמש שנים קודם, בנה בה מוסדות, נטל חלק עיקרי בהקמתה של העיר בני ברק ועוד והשפיע בכל דרך לעלות לארץ.
    הוא חזר לפולין כדי לקחת את חפציו -כאשר בן אחד נשאר בארץ- ואז עוכב בה עד שפרצה המלחמה.
    כאשר פרצה המלחמה היה בין הדמויות הראשונות שהנאצים חיפשו בה בשעה שהסכנה להמון העם עדיין לא היתה כל כך איומהכמו שנעשתה לאחר מכן, במצב ענינים זה לא היה טעם שישאר וירצח מיד וידכדך עוד יותר את מצב רוחם של האחרים.

  5. מ.י.א הגיב:

    בס"ד
    בתור אחד שרוב משפחת סבי נרצחה שם, יש לדייק ולומר שהונגריה היתה לטבח בסוף במלחמה וכולם ובטח המנהיגי ידעו וע"כ אורי פז למרות כתבתך המענינת והמקצועית אין לערב רבנים מפולין עם רבנים מהונגריה…

  6. חרב הוצאת מתערה שלפת הגיב:

    נפלאתי איך איך בר נש כתב אשר האדמו"ר צוה לחסידיו להשאר במקומם, ואח"כ הוא עצמו נמלט
    אם יש לך מידע זו, ברור אשר מצצת זאת מידך (לא מרגלך, כי שקר אין לו רגלים)

    האדמו"ר האמיתי, עיקר דאגתו להעמיד הדת על תילה, וא"כ לא יפקיר את צאן מרעיתו לחיי הוללות, וברור לי אשר כתבן וכזבן אשר קדמני, אינו שומר תורה ומצות, ואינו לענות לו דבר או חצי דבר, כי חייו הם חיי הוללות, וממילא שכלו מטושטש באופן גס ומגושם, ואפילו כשיבררו לו את האמת באלפי הוכחות, גם אז אז לא יסכים שכלו המטורף להבין את האמת, ולכן אין שום סיבה שאאריך יותר

  7. הבהרה הגיב:

    דבר נוסף שאינו ידוע. האדמו"ר מגור ה"ה הרב אברהם מרדכי אלתר זצ"ל. לרגע לא הרגיע את חסידיו. להיפך. במשך כל השנים שקדמו למלחמה לא הפסיק לעודדם להגר מפולניה ולעלות לארץ ישראל.

  8. דינה הגיב:

    המאמר שלך מנסה לנקות את הרב מסאטמר מהאשמה שהפקיד את חסידיו למות בטענה, כי יש לשמר את החכמים למען השורדים והמשכיותו של העם. אתה כותב, כי זו לא הייתה תופעה רחבה: " …שרובם המכריע (עשרות לעומת שלושה!) ליוו בנאמנות קדושה את צאן מרעיתם עד המוות עצמו על קידוש ויחוד האל ". האם כל אלה שליוו בנאמנות את מאמיניהם לא הכירו בחשיבות הכלל "לשמר את המנהיגות הרוחנית כדי לאפשר את המשכיות העם"? אתה חושב שגם הם היו מפקירים את צאנם אילו הייתה להם אפשרות לכך? או שהם לא ראו את עצמם כ"עמודי התווך"?
    שים לב, כי כשאתה מצדיק את הרבנים שעזבו את צאנם, אתה מקטין את גדולתם של רבים וטובים שעשו את ההיפך.
    דבר נוסף שרציתי להאיר. אתה כותב:" השאלות שאינם שואלים הן: מי ממנהיגי הונגריה (למשל) "תקע בשופר" באותם ימים אפלים לעם ישראל? במה עסקו מנהיגי הקבוצות השונות של יהודי הונגריה, ובכללן ראשי ועד ההצלה הציוני ותנועות הנוער הציוניות? למעשה, איש מהם לא יכול היה לחזות את הכיבוש והרצח המאסיבי של הנאצים." בגלל שהונגריה נכבשה על ידי הגרמנים רק במרץ 1944, יהודי הונגריה ידעו גם ידעו מה שעלה בגורלם של אחיהם בארצות השכנות. אולי לאור העובדה הזו קל יותר להבין, אף כי לא להצדיק, את קיומה של רכבת קסטנר. אלה היו ניסיונות קדחתניים של מי שידע לצפות את העתיד.

  9. תכלת הגיב:

    קטנה החשיבות באיזו אדרת עוטף אדם את גופו ואיזו עטרת מונחת על ראשו, אדם הוא אדם – ערמומי כנחש השדה. עם צוץ הסכנה ראשית יחשוב על הצלת חייו הוא, לא יהסס ברגע הינתן ההזדמנות. זמנים לאחר מכן יקומו חכמים, חוקרים מלומדים מן האקדמי, ועדות חקירה.. ויתהו על המעשה. יתנו אלף פירושים וצידוקים, אך הפסוק החותם את כולם הוא "יצר האדם רע מנעוריו" לאחר מכן הכול תלוי בהבניה ובחינוך שהלה זוכה לה בימי חייו – מה שמשאיר מעט אופטימיות להיתלות עליה.

  10. יוסי הגיב:

    כמה עובדות:
    1. ראשי הציונים קראו ופעלו תמיד לכך שיהודים יעלו לארץ ישראל. בסופו של דבר הם גילו עקביות שכן קראו אותה קריאה ופעלו לאותה פעולה גם בימי השואה.
    2. המנהיגות החרדית ברובה פעלה למנוע את העלייה לארץ ישראל ולכן רבים מחסידיהם נותרו בגולה. זו הבעייה העיקרית כאן וביתר פירוט.
    3. הרבי מסאטמר עצר מחסידיו מלהגר לארה"ב ולא"י.אתה התשלום על הטעות הזו הם שילמו. הוא עצמו ברח.
    4. לרב וייסמאנדל היו רעיונות ויוזמות אבל הם היו חלומות באפמיה עד שקסטנר בשם ה'ציונים' ניהל משא ומתן. לולי הציג עצמו כנציג הציונים לא היו מתייחסים אליו. כך שהרכבת אכן היא התארגנות ציונית.
    5. הרבי מבעלז בדרכו לארץ ישראל קרא (ליתר דיוק אחיו בנוכחותו) ליהודי בודפסט להישאר ולא יאונה להם כל רע. הוא עצמו ברח.
    6. לרבי מגור היו מחשבות לגור בא"י אבל חזר בו בלחץ חסידיו ושב לפולין. (שאר הפרטים שרשומים כאן מוטעים) ערב מלחמת העולם השנייה אמר שלא יאונה כל רע. הוא עצמו ברח.
    7. רבי אהרון קוטלר היה אנטי ציוני שמנע מבני ישיבתו לעזוב את ליטא. הוא עצמו ברח.
    8. הרב מבריסק היה אנטיציוני שפעל נגד הציונות. הוא עצמו ברח.
    9. הרב אלחנן וסרמן היה אנטי ציוני שפעל נגד הציונות. הוא ביקש לברוח אבל הסרטיפיקט הגיע מאוחר מידי.
    להמשיך?

    לסיכום רוב האדמורים והרבנים החרדים פעלו נגד העלייה לארץ ישראל. כולם גילו חוסר אחריות לפני השואה וכאשר היא פרצה שוב לא לקחו אחריות וניסו לברוח. היו שהצליחו היו שלא.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s