|
המקובלים שחיו בתקופות שונות ביקשו להשתמש בחלום כדי להגיע לסוג של הכרה, שמסיבות שונות אינו אפשרי בערנות, שבה האדם מופרע על ידי עניינים פיזיים ונפשיים, ומתקשה להתפנות לחלוטין. הלילה מתואר בפי מקובלים רבים כמצב של התפנות, והחלימה מאפשרת להגיע להישג יותר משמעותי במגע עם אלוהים. רבי יוסף קארו, מחבר ספרי ההלכה המונומנטליים "שולחן ערוך", עסק למשל בהתגלויות ליליות, בהוצאת דיבוק ואולי גם במאגיה.
הציור על העטיפה מתוך 'ספר חיי העולם הבא' לרבי אברהם אבולעפיה, כתב יד הוותיקן 597
בספרו החדש, "מקובלים של לילה", עוסק פרופ' משה אידל (מהחוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית בירושלים וחתן פרס ישראל) בחלומות ובחוויות ליליות שונות המתוארות בספרות הקבלה. תוך התמקדות בטכניקות מיסטיות, שמקורן בסקרנות ושבהן המקובל מייצר את החלום (מה שמכונה ביהדות "שאילת חלום"), פרופ' אידל מנתח חוויות נבואיות אקסטאטיות.
בראיון שהעניק לניר ברעם (מוסף ספרים, הארץ, 25.10.06) אידל מעיד על עיסתו: "כתבתי את הספר הזה כי רציתי להראות שקבלה זה לא דבר שמלמדים כמו הרצאות בטלוויזיה, זה לא רק קריאה בטקסטים. אני מסתכל על החלום כחלק מטכניקה: המקובלים ראו את החלום כדבר שאדם יוזם, כפרקטיקה שמטרתה להתקרב לאלוהי או להשיג ידע סודי".
אך הוא גם מסביר ש"היהודים האמינו מאוד בכוחה של השפה, והאמונה היא שכאשר אתה אומר שמות מסוימים, לקראת החלום, מגיע אליך מלאך. זוהי בעצם טכניקה לבקש מהאל או משליחיו להתגלות לפניך. […] בזמן שבדתות אחרות יש אתרים מסוימים שבהם אפשר לפגוש את האל, כלומר המפגש הוא באמצעות המקום שבו האל או שליחיו נמצאים, למשל מקדש. ביהדות שמו של האל החליף את המקום".
מעניין מה היה אומר על הספר הזה הפרופ' ישעיהו ליבוביץ' המנוח, שמצד אחד הכיר בהבדל הזה שעליו מצביע פרופ' אידל – בין היהדות (המקדשת את כוח היכולת של השפה) לדתות אליליות מובהקות (המקדשות את המקום הפיזי) – ומצד אחר הוקיע את המיסטיקה הקבלית תחת כל מיקרופון רענן וטען כי "הקבלה היא פלישה של עולם האלילות לתוך עולמה של היהדות". שהוא הבדל עקרוני שכבר עמד עליו הרבה לפני ליבוביץ הרב מאיר שמחה הכהן מדווינסק (דמות מופלאה שהתמזגו בה גדולה בתורה, מכוח המסורת הישיבתית הליטאית), בביאורו "משך חכמה" על פרשת יתרו (ד"ה על הר סיני).
גם הפרופ' אידל מודה שהיו אי-אילו השפעות מדתות אחרות ומתרבויות אחרות על התפתחות הקבלה היהודית: "למקובל כמו אברהם אבולעפיה היו שיטות נשימה מיוחדות, שמין הסתם הושפעו מהמזרח. […] בהחלט היה ערבוב: מקובלים, במידות שונות, הושפעו מהצופיות, ממדעים אוקולטיים דוגמת האסטרולוגיה, המאגיה, האלכימיה, מהאפלטוניות ומהניאו-אפלטוניות, וכמובן מיסודות יהודיים מוקדמים".
עם זאת הוא סבור ש"העובדה שכמעט לא התעורר ויכוח נגד המקובלים, היא ראיה לכך שהחשיבה הקבלית לא היתה רחוקה מהדברים שבהם יהודים האמינו ממילא. ומכיוון שהרמב"ם דחה את הדת המאגית-מיסטית וביקש להעניק לדת כיוון אחר, נוצרה אלטרנטיבה" שהתנהל סביבה פולמוס חריף.
במכתבו לפרופ' גרשם שלום, חוקר קבלה ידוע, ביולי 1941, השיב פרופ' ליבוביץ' בדרך משלו על השאלה המטרידה "מה גרם לקבלה להשתלט על מוחותיהם ונפשותיהם של המוני ישראל במשך תקופה ממושכה ולהפך לגורם היסטורי חי, בו בזמן שהפילוסופיה הרציונליסטית נשארה דבר שבעיון לציבור מצומצם בלבד ועקבותיה כמעט לא נודעו כעבור דורות מועטים?", בכך ש"הקבלה ניצחה בעם ישראל, מפני שהיתה קרובה יותר לאותם האינסטינקטים האליליים אשר היהדות הקלאסית נלחמה נגדם ולא הצליחה לעקרם. הפילוסופיה של הרמב"ם לא ניצחה, מפני שהיא ממשיכה את קו אותה היהדות הקלאסית שתמיד היתה ותמיד נשארה נחלתם של בני עלייה מועטים".
ולא, פרופ' משה אידל אינו רואה בעין יפה את הפופולריות לה זוכה כיום הקבלה גם בקרב חילונים רבים, כחלק ממה שמכונה "ניו אייג'". בראיון לברעם הוא מאפיין ש"בארצות הברית היא [=הקבלה] החליפה את הכמיהה להודו. אנשים שהאמינו בשנות ה-60 שבמזרח הרחוק אפשר למצוא פתרונות והתאכזבו, כנראה מחפשים עכשיו תשובות גדולות בקבלה".
פאזל 
סותר את עצמו במו דבריו.
מחד הוא יוצר פרשנויות לחלומות
"
אני מסתכל על החלום כחלק מטכניקה: המקובלים ראו את החלום כדבר שאדם יוזם, כפרקטיקה שמטרתה להתקרב לאלוהי או להשיג ידע סודי".
"
מאידך הוא מבקר את העיסוק בקבלה שהיא לכשעצמה מהווה טכניקות ופתרונות לשאלות רבות ולכן רבים
נוהרים לעיין בה ולהבין אותה בדרכים שונות.
הפרופ' לכן, מציב עוד אלטרנטיבה מעניינת דרך סיפרו החדש, דרך עיון ותהיה אל תוך החלום ומשמעותו, הצבה זו שייכת ליתר האלטרנטיבות המוצעות כיום לעיון על ידי מוחות של יודעי קבלה, קבליסטים, ואנשים המנכסים לעצמם כוחות כוחניים רק בגלל היותם דתיים, הקבלה במהותה פונה לכל אדם ויכולה להילמד אצל כולם.
עיסוקו של הפרופ' בחלומות מהווה לכן חלק
מהניואי'ג,
שמהותו עיסוק בתוכן רוחני
דרך למידה בטכניקות.
בהבדל יחיד ומיוחד, פרופ' משה אידל לא ממש עוסק בקבלה, אלא עוסק בחקר הקבלה.
ולא, חכמי הקבלה סבורים מאז ומעולם שבמהותה הקבלה איננה פונה לכל אדם והיא לא יכולה להילמד אצל כולם, בוודאי שלא באותה רמה של הבנה מעמיקה-נדרשת.
הקבלה יכולה להילמד אצל כל אדם, וכל אחד יכול לקחת ממנה מה שמתאים לו, על פי מגוון רחב מאוד של ווריאציות. הקבלה יכולה להילמד משום שהאדם לא מסוגל מראש להכיל את כל תכניה .
גם לא האדם העמוק ביותר.
מקובל שאדם שעבר את גיל 40 יהיה מסוגל להתחיל לגעת בנושא, ולא צעירים מגיל זה.
אין הבדל בין חוקר קבלה לבין חכמי הקבלה, גם הם בסופו של דבר חקרו את הנסתר.
ומשום שבסופו של דבר הספר שהוציא לאור הפרופ' דן בטכניקות ובנגיעה בסוגיות מאגיות בדיוק כמו אצל המקובלים.העיסוק האינטלקטואלי בקבלה דומה לעיסוק המאגי והרוחני שבה, יש כל כך הרבה כיוונים ומשמעויות שהכל דומה במהות לכד שלא מאבד טיפה.
לכן מכל בחינה שהיא הפרופ' המשכיל איננו שונה מכל מרפאים, רבנים או ניואג'ים, שכן הוא נוגע בעוד סוגיה גם אם היא אינטלקטואלית של התחום העמוק הזה.
אני אוהב את הבלוג שלך. רבות קראתי בו, ונסחפתי אחרי הלינקים המצוינים שאתה משכיל להדביק.