המשוררים כמחצב טבע כלכלי?

"לעזאזל השיר וכל אשר בו, / אני צריכה מאה ועשרים שקל חדש / בחשבון אחרון" – כתבה דליה רביקוביץ' באחד משיריה המפורסמים. אך האם אנשי רוח צריכים להיות נסמכים על שולחנו של השלטון?

ברצוני להודות ליוצר אהוד אמיר על הניתוח המבריק של המצב הנתון בו שורדים יוצרים בישראל ובעולם, במאמרו "קינת המשורר בעידן החינם".

 

ניקולה פוסן, השראת המשורר, 1630

על גורלם המר כלענה מבחינה כלכלית של המשוררים בישראל כבר קוננה בזמנו המשוררת הגדולה דליה רביקוביץ' ז"ל, והציעה לחוקק את "חוק פנתיאון המשוררים" שמשרד החינוך והתרבות יאכוף אותו. רביקוביץ' הציעה שמשוררים ששירתם הופכת להיות חלק מהאוצר התרבותי של מדינת ישראל יזכו לקבל מגיל מסוים פנסיה שתגן על זקנתם. "זהו אות התודה שצריכה חברה להעניק למי שמשאיר אחריו כלי ביטוי לאדם, לזמן ולמקום הבאים אחריו", אמרה.

 

את הרעיון עצמו העלתה רביקוביץ' בפומבי בראיון האחרון בחייה, לעיתונאית אמירה לם. בראיון אמרה שאימה השאירה לה אמנם את רוב כספה, אבל אם תאריך ימים היא תמצא את עצמה מול שוקת שבורה. "אחרי הכול אני מרגישה כמו דלת העם", אמרה, "הלחץ הכספי מעיק עלי. אני חיה קצת ממענקים, קצת מפרסים, אבל בעיקר מהעיזבון של אמי. […] אין סידור פנסיה לסופרים. אני מתייחסת לכישרון ספרותי כמו אל מחצב טבע. אם יש מישהי שהיא גביש בדולח, אז זה לא ייתכן שהיא כל כך תסבול מקשיים כלכליים".

 

ואכן, באחד משיריה המפורסמים רביקוביץ' כתבה:

 

…וכל מה שאמרתי אינו יותר

מגניחה חטופה וכחכוח גרון

כי לעזאזל השיר וכל אשר בו,

אני צריכה מאה ועשרים שקל חדש

בחשבון אחרון.

 

(פרנסה, "כל השירים עד כה", הקיבוץ המאוחד, תל אביב 1995, עמ' 204).

 

המשוררת מאיה בז'רנו, הנאלצת לעבוד בספריית "בית אריאלה" בתל אביב, התראיינה עם עוד מספר משוררים שבאו לקונן על מצבם הכלכלי המר והירוד של משוררי ישראל למוסף "7 לילות" ("ידיעות אחרונות", 9.9.05, עמ' 10-11). בז'רנו טענה בין השאר כי "אנחנו (המשוררים) כמו נגני רחוב ששמים את הכובע – מי שרוצה נותן כסף, מי שלא רוצה לא נותן. ככה יוצא שהקיום שלנו תלוי בנדבות… אם אנחנו רוצים לשמור על תרבות רוחנית חילונית, חייבים לייחד לשירה קריטריונים משל עצמה".

 

ואילו המשורר יוסף עוזר, העוסק בהוראה, הגיב ואמר שאיננו רוצה לראות עולם ללא שירה. אך "אינני רוצה גם לראות כיצד המשוררים הם עדיין יכולים להיות מאיקובסקים – שמוכרים את נשמת שירתם בשביל לשרוד. ראשונים לזייף מטבעות לשון".

 

ובאמת, כפי שלבטח מבין גם המשורר אהוד אמיר, הדבר האחרון שאנשי רוח צריכים להיות זה נסמכים על שולחנו של השלטון.

 

לקריאה נוספת, ראו מאמרי

 

"ליקוי המאורות של משוררי ישראל"

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה שירה עכשווית. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

0 תגובות על המשוררים כמחצב טבע כלכלי?

  1. דודי הגיב:

    סטפן צוויג שיבח את הצרפתים, על מנהגם לסדר לאנשי הרוח שלהם משרות נוחות בספריות ומוסדות מחקר, כך שיש להם די כסף למחייתם ודי פנאי ליצירתם.

  2. REPORTA הגיב:

    מי שהוא גביש של בדולח על המדינה להכיר בו
    הצרה היא שמי שלא צועק שהוא גביש אף אחד לא רואה אותו ממטר, ומרוב גבישים שצועקים
    לא רואים מי מתוכם באמת הבדולח
    הציניות חוגגת והמשוררים האמיתיים נשארים
    בלי פרנסה.

  3. סֵג הגיב:

    העירבוב של אומנות וכלכלה הוא רגיש. אני לא יודע עד כמה הפתרון שרביקוביץ מעלה טוב.
    אני קצת נדהם.. כל פעם שמדברים על אומנים עניים. זה לא מובן לי בידיוק למה התשואה מאומנות היא כל כך נמוכה. אני חושב שזה קשור לזה שהשווקים האלו רווים, ושהאומנים לא יודעים לנהל את העסק שלהם ביעילות.
    באשר לי, אני החלטתי לעולם לא לבסס את הכלכלה שלי על אומנות. זה נראה לי קשה מדי. בכל זאת, יש שתי מקרים שבהם אני אפסיק לעבוד ורק אצייר – אצליח למכור עבודה במחיר שעולה פחות או יותר על שכר המינימום לחודש, או שאצבור הון (בהשקעות נזילות או עבודה קשה) מספיק גדול כדי להפסיק לעבוד עבודת יום למשך איזה שנה.
    אני ממליץ לכל אומן לעשות את החישובים הכלכליים שלו בזהירות רבה.. ולדאוג גם לפנסיה. זה באמת מדכא לראות אומנים דגולים חיים בעוני.

  4. אהוד אמיר הגיב:

    המקורי, בעיבוד קל:

    צא לעבודה, משורר

    אהוד אמיר

    רוב המשוררים עובדים למחייתם. האם הדבר פוגע באיכות השירה שלהם? אי. אי. קמינגס, שאפשר להשוותו לאבידן, מבחינת חידושיו הצורניים, עבד באורח מסודר. יהודה עמיחי עבד רוב חייו כמורה. שירתו של אורי ברנשטיין לא נפגעת מעושרו הבורגני. שירתו של אבנר טריינין אינה נפסדת בגלל שהאיש כימאי במקצועו. להיפך: מקצועו הייחודי מעשיר את המצלול בשירתו ומקנה עומק ודקות-הבחנה לרבים משיריו.
    דווקא יכולתם של המשוררים לרסן את הסערה הפנימית בשעות העבודה, היא המסייעת להם לפתח יכולת ריכוז ודיוק שירי. דווקא החובה שלהם להיות בקשר עם העולם – באמצעות העבודה! – היא המאפשרת להם לעצב, מתוך המרקם הלשוני שהם חיים בו, את הצירוף השירי המדויק.
    אני מודה שאני מוּנַע גם מתחושת כעס: אני נאבק על פרנסתי, מקיים משפחה, אין לי שניה לעצמי, ביום טוב אני מצליח, בעיניים נעצמות מעייפות, לסחוט מעצמי אותיות ספורות – והפרינססה הזה, דוד אבידן, אמור היה לקבל כסף על זה שהוא נושם? קודם שיקיים את עצמו, ורק אז יקדיש את שארית היום לצורך הפרטי שלו, השירה.
    כן, כתיבת שירה היא צורך. למה שהמשורר יקבל כסף על כך שהוא מספק את הצורך הפרטי שלו? יצירת השפה היא צורך, לא זכות. כל אדם יוצר את השפה ללא הרף, בעצם השתתפותו בשיח. מיליארדי אנשים יוצרים את המרחב הציבורי והפרטי מחדש, ללא הרף, בהשתמשם בשפה ובעצבם אותה מחדש. ולא, הם לא מקבלים שכר על תרומתם לחברה. הצופים במשחק כדורגל יוצרים ערך לחברה. הם מעצבים את הרקמה האנושית והחברתית שלה. הם מגדירים אותה בכל פעם מחדש, בכך שהם יוצרים ביציע יצירות לשוניות שלא אחזור עליהן כאן. כפי שהמרכל בטלפון לא יכול בלי זה, והאוהד לא יכול בלי אופן התקשורת הייחודי המזומן לו ביציע, כך גם המשורר. לא, לא צריכים לשלם למשוררים על עצם זה שהם כותבים, כפי שלא משלמים לאיש על כך שהוא קורא רומנים, מדבר בטלפון או מקלל ביציע.

    משורר אינו יכול שלא לכתוב. הכתיבה – על ההשתהות והבחינה מחדש שטמונה במהותה – היא הדרך בה המשורר יוצר קשר עם העולם. המשורר מגדיר ומנסח לעצמו את העולם על ידי הכתיבה. הוא מאשש את עצם קיומו על ידי כתיבה, כפי שרוב בני האדם עושים על ידי דיבור. המשורר מביט בעולם ברובד נוסף – סמלי, סמוי. רובד זה מסייע למשורר לצקת משמעות בעולם כאוטי, אנרכי, אלים, גס וחסר משמעות. אופן ההסתכלות המשוררי על העולם, התהליך הבלתי פוסק של מתן משמעות לעולם, הוא כורח קיומי עבור המשורר, כמו הנשימה. ועוד לא שמעתי שמישהו קיבל כסף עבור נשימתו.
    רוב בני האדם אינם זקוקים לשירה. הם זקוקים לריטואל הפולחני המילולי ("יאללה בית"ר, יאללה"). החזרתיות והקהילתיות מרגיעות אותם כסם, מהוות עבורם צופן לחיים, מפענחות עבורם את המסתורין שבקיום. אין להם צורך בדיוק מילולי. הם זקוקים לקשר המבוסס על הבנה ללא מילים, על השתייכות אוטומטית ולא ביקורתית. הם יעדיפו לשבת ביציע, לקפוא בקור הירושלמי ולראות תיקו אפס תשעים דקות, מאשר לשבת באולם מחומם, בערב שירי משוררים. החתירה לדיוק ולמורכבות בביטוי, המהווה את מהות קיומו של המשורר, מהווה מכשול על קיומו היומיומי של הרוב. מעצם העובדה שהוא חותר נגד הפשטנות, העילגות והשטחיות, ומכוון למורכבות, לדיוק ולעומק, מהווה כל משורר חלק ממיעוט חתרן, בלתי נסבל, עבור הרוב ועבור דרכי הביטוי שלו.
    בחברה המודרנית זוכים אמצעי התקשורת להערכה על פי הקצב שבו הם ממלאים נפח שידור או דפוס בתוכן מילולי, כפי שממלאים פח זבל. בחברה כזו לא נודע ערך למילה הבודדת, לשיופה ולהקצעתה. עידון, דיוק ושכלול מילולי מרחיקים את האדם מהשתלבות בחברה כזו. המשורר אינו נתפס כתורם לחברה כזו, אלא כיוצר בה גירעון מצטבר של מסה מילולית. הוא אינו יוצר כמויות עיתונאיות-סיטונאיות מהסם המילולי המרגיע, אלא תורם להיווצרות ההיפך המוחלט, כיוון שאומנותו היא ברירת המילים ומחיקתן. מדוע שבעולם כזה – המודד את האדם לפי מספר מילותיו ולא לפי ערכן – ישלמו למשוררים?

    עצוב לדעת שמיטב סופרינו מצטרפים למקהלת הבכיינות סביב ההצעה לחקיקה בנושא הגבלת הוזלות הספרים. איזה סופר יסרב להצעה להגדלת מכירות ספרו פי שלושה – בעוד תגמוליו ייוותרו בעינם, כי מחיר הספר הוא שליש? אני מוכן שימכרו את ספרי בשליש מחיר, אם כך הוא יגיע ליותר אנשים. על הסופרים להודות על כל קורא, לא לקבל אף קורא כמובן מאליו. סופרים המקוננים על כך שהשקיעו שנים מחייהם ולא קיבלו תמורה – מי קבע שאתם מורמים מעם, נבחרים, ראויים לתמורה? תיאבקו בשוק החופשי של הדעות על מקומכם. סופרים המקוננים על כך שהם נאלצים לעבוד למחייתם – סליחה? 5,500 ספרים יצאו לאור בישראל בשנת 2009. האם כותביהם ביקשו תמורה? האם סבי, שכתב כל חייו 20 ספרים ומת אלמוני לחלוטין, זכה לתמיכה? לא. וכל אותם סופרים היו מוכנים לשלם הון, ובלבד שספריהם יצאו לאור. מדוע עלי לממן את הנרקיסיזם היהיר והאוטיסטי של אלו המכנים עצמם "סופרים"? שיתרמו לחברה בעבודה יצרנית, ורק בלילות, לאור עששית נפט מפויחת, ישקיעו את חלבם ואונם בכתיבה. כך יאה להם, כך יאה לנו. כך תצמח יצירה אמיתית. כך תצמח יצירה שאינה חייבת טובות לשום ועדת קומיסרים ממשלתית, שתקבע מי ראוי לתמיכה ובכך ייוותר לעד חייב לחסדיה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s