פרופ' גרשון שקד, שנפטר לפני שבוע בגיל 77, היה מחשובי חוקרי הספרות העברית בעשורים האחרונים. ספרו האחרון, "זהות: ספרויות יהודיות בלשון לעז", שראה אור בשנה שעברה, השיב ב'הן' על השאלה הבסיסית ביותר: האם יש ספרות יהודית? ועיקר המאמץ הפרשני של פרופ' שקד הוקדש לזיהויו של היסוד היהודי במקומות הנסתרים
פרופ' גרשון שקד, שנפטר לפני שבוע בגיל 77, היה מחשובי חוקרי הספרות העברית בעשורים האחרונים ומורה בחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים. חיבורו החשוב, שבזכותו זכה בפרס ישראל ב-1993, הוא הספר רב-הכרכים "תולדות הסיפורת העברית 1880-1980" שבכתיבתו החל בשנות השבעים. אך בעיני דווקא ספרו האחרון ועב-הכרס, "זהות: ספרויות יהודיות בלשון לעז", שראה אור בשנה שעברה (תשס"ו) בהוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה (582 עמודים), הוא ספרו רב הרושם שבל ימחה.
עם כל הקושי להעלות רשמים, הערכות וסיכומים של פועלו הספרותי הגדול ורחב ההיקף – ועוד יסופר על כך רבות בידי רבים וטובים ממני, בכוונתי להעלות רשמים על זהותו היהודית של פרופ' גרשון שקד, שהעסיקה אותו שנים רבות באמצעות חקירת סיפורה של הספרות היהודית. שכן לדידו, "יהדות היא מה שיהודים יוצרים".
"היהודים נפוצו בכל ארצות תבל ונזקקו ללשונות שונות כדי להביע את חוויותיהם והגותם", כתב שקד בהקדמה לספרו. "הבעיה שהטרידה אותי היתה: כיצד שמרו על זהות יהודית של הטקסטים שכתבו בלשונות הארצות המארחות וכיצד עיצבו זהות יהודית זו".
ואכן, להווה ידוע על יצירתם של יהודים שלא ראו עצמם חלק מהספרות היהודית, ושהלכו אל הלשונות הזרות כדי להשתלב בהן ובספרויותיהן. אולם דווקא אצל הסופרים הללו נשמר מתחת לפני השטח יסוד יהודי עז וחריף, מעין פיצוי לא-מודע על תהליך ההתבוללות שנקטו בו, כמו ביצירתו של פרנץ קפקא, בה ניתן לזהות גילוי גדול של מהות יהודית.
27 פרקיו של הספר "זהות" מספרים את סיפורם של עשרות סופרים יהודים וגיבוריהם האוטוביוגרפיים והבדיוניים, שהם או אבותיהם בקעו אי-שם במהלך המאה ה-19 מעומק החברה היהודית המסורתית, וחיפשו את דרכם בנתיביו המפותלים של העולם המודרני. העולם הזה פתח לפניהם מצד אחד נתיבים של אמנציפציה, השכלה, התבוללות, הגירה אל ארץ-האפשרויות-הבלתי-מוגבלות שמעבר לאוקיינוס, אבל מהצד השני לא הניח להם לרגע לשכוח שהם יהודים.
שער ספרו האחרון ורב-הרושם
פרופ' שקד הגביל את עצמו לשפות ולספרויות שהיה בקיא בהן, בעיקר הספרות היהודית-גרמנית והספרות היהודית-אמריקנית. הוא בדק יצירות משל הינריך היינה, פרנץ קפקא, יוזף רות, יעקב וסרמן, הנרי רות, ברנרד מלמוד, סול בלו, פיליפ רות, סינתיה סוזיק וא' ללצ'וק – תוך התמקדות במרכיב היהודי בטקסטים הספרותיים שכתבו.
"זהות", ספרו של שקד, משיב ב'הן' על השאלה הבסיסית ביותר: האם יש ספרות יהודית? כן, יש ספרות יהודית. ועיקר המאמץ הפרשני של שקד הוקדש לזיהויו של היסוד היהודי במקומות הנסתרים.
ומה הופך רומאן לרומאן יהודי? מתוך הדיונים המפורטים של שקד בספרו עולות תשובות, שאפשר לחלקן לארבעה רבדים, כפי שעמד עליהן יפה אבנר הולצמן, פרופסור לספרות עברית באוניברסיטת תל-אביב, במאמרו ב"הארץ":
(א) זיהוי היסוד היהודי בלשון: נטיות סגנוניות, אוצר מלים, ריתמוס המשפט, רמיזות למקורות מן הטקסטים היהודיים הקאנוניים, או ביטויים ותרגומי שאילה מיידיש המשולבים ביצירה באנגלית עד כדי יצירת עגה יהודית-אמריקאית מובהקת.
(ב) זיהוי היסוד היהודי במערכת הסימנים: אבזרי קודש, ביטויי הווי, מונחים ומושגים, מנהגים, מחוות והבעות המצטרפים יחד ובונים את הקודים הפנימיים של המציאות היהודית שרק מי שאמון עליה יוכל לפענחם במלואם.
(ג) זיהוי דמויות טיפוסיות ודגמי עלילה המשקפים נדבכי יסוד של הניסיון היהודי, כמו חשיפת עלילות של נידוי, נרדפות, נדודים. מצבים של תלישות, הגירה, אחרות, קורבנות, התמודדות עם מציאות זרה ועוינת הוא הראה בשפע גם בספרות היהודית-האמריקאית, ומנגד – התמודדויות עם הפיתויים שמציע תהליך ההתבוללות בממד התרבותי.
(ד) במציאות זו ארוגות דמויות יהודיות ארכיטיפיות: השלומיאל, השלימזל, התלוש, המורד במסורת, הקבצן, הפליט, המהגר, השורד, האם המסרסת ואף דמותו של הפסיכיאטר.
את הדיון פתח פרופ' שקד דווקא בעיון ביצירותיהם של ש"י עגנון ושלום עליכם, שני יוצרים יהודים שכתבו בשפות יהודיות מובהקות. וזאת "כדי לעמוד על ההבדל שבין כתיבה בשפת הקבוצה האתנית לבין כתיבה בשפת הארצות המארחות. ביצירות שנכתבו בשפת הארצות המארחות התגבשה זהותה של הקבוצה האתנית היהודית מתוך עימות עם ה'אחר', עימות שהגיע לשיאו הטראגי בשואת יהודי אירופה".
הפרקים האחרונים בספר הוקדשו לדרך שבה הגיבו סופרים יהודים על ניסיון ההכחדה של המיעוט היהודי בידי הרוב האירופי. את הספר חותמת סדרת עיונים בארבעה ספרים של סופרים ממוצא גרמני, תוך התמקדות באופן ראייתם את ה'אחר' היהודי לאחר השואה ובהשפעתו על גיבוש זהותם נוכח "זכר העם היהודי שנהרג".
"אינני יודע אם הצלחתי במסע עיוני זה לפענח את סוד 'זהותה' של התרבות היהודית שאינה מזוהה בלשונה", כתב פרופ' שקד בהקדמה לספרו, "אך כל אחת מן העבודות הללו לחוד וכולן יחד הן ניסיון לעמוד על סוד זהותם של הסופרים הללו, זהותנו, זהותי".
היטיב לאפיין את זהותו הפרטית הזאת של שקד כמהגר הנצחי, הסופר א"ב יהושע, בדברי הספד שנשא על קברו של מורהו וחברו:
|
ינוח בשלווה על משכבו, ויהי זכרו ברוך.
————-
לקריאה נוספת, ראו:
* יורם קניוק, הסופר ששכח שהוא מבקר
* הלל וייס, לא מכאן ולא משם
* גרשון שקד, הזיכרון הקולקטיבי מול הפוסט-ציונות
פאזל 