גירוש השדים של פטרוני התקשורת / נחום ברנע

 

"צהוב זה טוב. כל-כך טוב, שנדמה שהתקשורת הישראלית עברה בחודשים האחרונים משלב הצריכה המבוקרת לשלב ההתמכרות. "יושב מוישה נוסבאום, האיש והגבות, באולפן ערוץ 2, ומפרט באוזני המגיש התורן את כל העבירות שהחוקרים מייחסים לנשיא המדינה, משה קצב. הרשימה מרתקת: אינוסים ומעשים מגונים בכוח, האזנות סתר וחשיפת תיקי חנינות, שלוש מתלוננות, שבע מתלוננות, עשר מתלוננות. עיני המגיש נפערות בתדהמה: איי איי איי, מי היה מאמין. נשיא המדינה! נוסבאום מסיים את הקפת הניצחון שלו, ומוסיף, כבדרך-אגב, הערה קטנה, הערה לסדר: אלה חשדות. גם אם יש להם בסיס, לא בטוח שיימצאו להם ראיות, ושהראיות יהיו חזקות דיין להיכלל בכתב-האישום. "נוסבאום הוא רק משל: כל מי שמסקר את הפרשיות האלה, כתבי משטרה, כתבי פרקליטות, כתבים חוקרים, פרשנים, כולם נוסבאומים. ואין עורך שקם ואומר את מה שאמר הילד בבגדי המלך החדשים, אם אין ראיות, אם אין לנו כרגע יותר מהשערות שמופרחות לאוויר על-ידי גורם אינטרסנטי, אולי אין לנו כאן ידיעה". נחום ברנע, צהוב זה טוב, "העין השביעית", גיליון 65, דצמבר 2006

 אם "כל מי שמסקר את הפרשיות האלה, כולל הפרשנים, כולם נוסבאומים", אז אפילו נחום ברנע, האורים ותומים של מקצוע העיתונות, בעל ההבחנות הקולעות האלה (למעלה וראו עוד למטה) בכבודו ובעצמו לא חרג ממקהלת הנקלים להתלהב מכל שמץ של השמצה נלוזה. בטור התגובה הפרשני שלו, למחרת נאומו של נשיא המדינה משה קצב, ברנע כלל לא השמיע קול שונה מהמיליה (הגם שנכח בנאום), אלא הצטרף למקהלת המגינים על כבודם האבוד וטופחים לעצמם על שכמם כשימפנזה מזדעק בג'ונגל על כל עשרות אלפי התחקירים שהלא ערכו במסגרת עבודתם העיתונאית, אותה מזמן היזנו.

וכך היטיב לאפיין ברנע בטורו השבועי, ביום למחרת:

"קראתי אתמול מקצת התגובות של עיתונאים ושל פוליטיקאים שהפכו את עצמם לשעה לפטרוני התקשורת, והרחתי היסטריה. יותר משהתווכחו איתו [=עם נאומו של הנשיא קצב], קיללו אותו. זה היה אקט של אקסורסיזם, גירוש שדים. "עוצמת התגובה איששה במידה מסוימת את טענתו של קצב. נדמה היה שחבורה של אנשים שמדברים בקול אחד ובטון אחד ובזחיחות דעת אחת דורשת לעצמה מונופול על האוויר הציבורי. הם מפונקים, טען קצב. קשה לשמוע הטפת מוסר מפי אדם שנאשם [בחשד? – א"פ] באינוס. קשה עוד יותר כאשר בהטפה יש יותר משמץ אמת. "ישראל נתונה עכשיו בגל של חקירות. המקורות שמזינים את התקשורת מגוונים: עורכי הדין של הצדדים הם מקור שופע, אם כי בדרך כלל מוּטה ומניפולטיבי. המשטרה, הפרקליטות ואישי הציבור עצמם תורמים משלהם. עם זאת, הכתבים יודעים בדרך כלל הרבה פחות ממה שהם משדרים ומדפיסים. ספקולציות, סברות כרס, שמועות שווא – הכול לגיטימי, ובלבד שהכתב המתחרה ייאכל את הלב". נחום ברנע, "אופסייד סטורי", מוסף לשבת של ידיעות אחרונות, 26.1.07

 

ואיך שאלה ד"ר אילנה דיין? "אחרי כל מה שפרסמנו עליו, יש לו בכלל סיכוי לצאת זכאי?!". עד שבא השופט העליון בדימוס מישאל חשין, והעיד על חבריו לכס המשפט הנאור: "השופט צריך להיות עשוי מפלדה בשביל לא להיות מושפע מהפרסומים בעיתונות". והם לא עשוים מפלדה, אלא מבשר ודם. הם בני אדם קרוצי חומר ורגש, המושפעים מציפיות סביבתם. כפי שהעידו על עצמם השופטים פרופ' אהרן ברק וד"ר אלפרד ויתקון.

אך השאלה היא עד כמה יש מאחורי הפרסומים בסיס עובדתי מהימן – ואם כן, הרי שיש להעמיד לדין ולהעניש איש ציבור שניצל את מרותו למען יראו ויראו. השאלה איננה עד כמה אנשי המשפט מתאימים את הכרעותיהם לציפיות העיתונאים ולגחמותיהם בכותרות צהובות, שזה מה שמעציב בפרשה הזאת.

——-

לקריאה נוספת, ראו:

* קצב 1 – סוקניק 0, גבריאל אסולין, גלובס