כולנו מציינים עתה ארבע שנים לאסון התרסקות המעבורת "קולומביה", בו נספו שבעה אסטרונאוטים, בהם גם האסטרונאוט הישראלי הראשון, אלוף-משנה אילן רמון ז"ל.
אילן רמון ז"ל
אילן רמון לקח למשימתו הראשונה והאחרונה בחלל ספר תורה זעיר. הספר היה שייך לפרופסור יהויכין יוסף, ניצול שואה, שהביא עמו את הספר ממחנה ברגן-בלזן. אילן החליט לקחת את הספר כסמל ליכולתו של העם היהודי להתגבר על הפרקים הקשים בהיסטוריה שלו, ולצורך בהקמת מדינה יהודית.
לציון זכרו אני מתכבד להביא את הדברים שסיפר רמון בשיחה מן החלל עם רה"מ לשעבר אריאל שרון, כלשונם:
|
והנה קטע מתוך מאמרה של ד"ר פניה עוז-זלצברגר (בתו הבכורה של הסופר עמוס עוז) שפורסם בזמנו עם היוודע האסון, שהוא בעיני המוסר השכל מהסיפור למעלה:
|
ולסיפור הזה יש המשך. לאחר התאונה גילתה רעייתו רונה רמון כי קיים ספר תורה קטן נוסף, שנכתב על ידי אותו סופר סת"ם. הספר שייך לפרופסור הנרי פנישל, ניצול שואה אף הוא, שסיפור חייו כמעט זהה לסיפור חייו של פרופסור יהויכין. הנרי הסכים להשאיל את ספר התורה לרונה, שמסרה אותו לצוות המעבורת "אטלנטיס". המעבורת נחתה בשלום ב-21 לספטמבר 2006 בתום משימה בת 12 יום, במהלכם נשאו עמם האסטרונאוטים לחלל ספר תורה קטן, לזכרו של אילן רמון ז"ל.
"הצעתי שצוות המעבורת ייקח לחלל את ספר התורה, כסמל לסגירת מעגל ולהעברת המסר החשוב שאילן ביקש להעביר. המסר של היכולת האנושית להתגבר על הקשיים במישור האישי, הלאומי והעולמי. אני מרגישה שבמובנים רבים זו סגירת מעגל, והמסר שאותו רצה אילן להעביר – הועבר," סיפרה אז רונה רמון.
פאזל 
בלי קשר לסגירת מעגל הבאמת מרגשת וקצת סליחה על הקטנוניות אבל…אני חושבת ומאמינה
שלד"ר פניה עוז-זלצברגר מגיע קרדיט בזכות עצמה, עם כל הכבוד והיקר לאביה. הגיע הזמן לזכות אותה בכבוד שמגיע לה ובצדק, בלי לרצות להוסיף עליו את כבוד אביה.
כאשר ציינתי את יחוסה המשפחתי הנכבד של ד"ר פניה עוז-זלצברגר, עשיתי זאת כהוספת ציון עובדה משני בסוגריים.
ברור לכל שכבודה במקומו מונח ללא כל קשר לייחוסה המשפחתי.
יתרה מזו, יש שיראו את המסקנה שלה מובנת יותר לנוכח היחוס המשפחתי שלה. ודי למבין.
ועדיין אני לא מבינה, ברצינות, למה אשה מכובדה ומשכילה שכתבה מאמר אקדמי מרשים דיו כדי שתצוטט ממנו, צריכה, אפילו בסוגריים, חיזוק של יחוסה –
אני משוכנעת שאם היית שואל אותה, זו הייתה תשובתה 🙂
באתרך היפה.
ועל כך מגיעות לך מחיאות כפיים.
כל הכבוד אורי.
האתר שלך ושל עוד כמה בודדים פה
הם הסיבה הנכונה להקמת אתר רשימות במתכונת שהתכוונו אליו.
יש על זה עוד המון מה להרחיב
וזה יגיע בהמשך.
אורי, תודה על המאמר היפה הזה ועל סיפור "סגירת המעגל", שלא ידעתי עליו. ולמגיבה חלי, תודה על הרגישות בעניין ייחוס אבות. תגובתך קרובה לרוחי, וגם עמדתו של אורי לגיטימית בעיני. אני שמחה שבחברה הישראלית – למעט חלקיה המסורתיים ביותר – יש ספקנות בריאה כלפי שארי בשרם של אנשים ידועים, ולפעמים גם מטילים עליהם מעין קנס. אולי טוב שכך. ומהטפל לעיקר: טוב שאילן רמון זכור כאן, ושבמובן מסויים הוא משקיף עלינו מלמעלה.
פניה
בקטע הסליחות מדבר על עשרת הרוגי מלכות, נאמר על אחד מהם שאיני זוכר את שמו ש"נשרף וספר תורה עמו".
חכמינו ז"ל מספרים (עבודה זרה יח, ע"א) על רב חנינא בן תרדיון שלימד תורה ברבים, למרות האיסור המפורש של הרומאים. הדבר התגלה לרומאים, הם עצרו אותו, עטפו אותו בקלף של ספר תורה, הקיפו אותו בזרדים והציתו אש. הם לא הסתפקו בשרֵפת הרב ותורתו – הרומאים כרכו פיסות צמר רטובות סביב לבו כדי להאריך את ייסוריו. בתו שצפתה במעשה התמוטטה מרוב צער. רבי חנינא השמיע לה דברי ניחומים: "אלמלא אני נשרפתי לבדי היה הדבר קשה לי. עכשיו שאני נשרף וספר תורה עמי, מי שמבקש עלבונו של ספר התורה הוא מבקש עלבוני". תלמידיו של רבי חנינא שאלו את רבם הגוסס מהן המראות שהוא רואה. השיב להם רבם: "גווילים נשרפים ואותיות פורחות". רבי חנינא חש כפי שחש גם רבי עקיבא, שנפטר אף הוא על קידוש השם, שחייו אינם חיים בלי לימוד התורה והוראתה. מכאן אנו למדים לא על עוד ערך יהודי נעלה, אלא על הערך החשוב ביותר ביהדות: מעמד התורה כיסוד לקיום היהודי.