הלזו יקרא "דת האהבה"?

שני ספרים שמנתחים את הנצרות ושאיפות כמריה להשתלטות על ישראל מרעננים את הזיכרון ההיסטורי הרדום של הישראלי המצוי

  • "המוקש הנוצרי" – מאת יעקב צורישדי ז"ל, מהדורה שנייה ומעודכנת בעריכת אהרון קליינשפיז, 287 עמ', הוצאת ידיעות אחרונות וספרי חמד, תש"ס
  • "תמיהה ומבוכה – הנצרות אל מול תקומת ישראל" – מאת הרב אברהם צבי הלוי רבינוביץ', (תירגם מאנגלית: דוד לוביש), 115 עמ', הוצ' ראובן מס, ירושלים תשס"ב

כומר ביקש לשכנע רב יהודי ביתרון הנצרות על היהדות ואמר: "צא וראה, מה בינינו וביניכם. אלוהינו – ביתו מפואר, נקי מאבק ומלכלוך, מצוחצח וממורק כולו, ואלוקיכם – ביתו דל ועלוב, מאובק ומלוכלך תמיד; אנחנו מתפללים תפילה חרישית, שרים בשקט ומתנהגים בנימוס, ואילו אתם צועקים בתפילתכם בקולי-קולות כמשוגעים ואינכם יודעים שלווה ושקט ונימוס; הלוויות-המתים שלנו ערוכות בסדר יפה, הטקס מכובד ונאה ואילו הלוויות-המתים שלכם מכוערות, אין בהן סדר והטקס לא מכובד ולא נאה!".

השיב לו הרב: "אכן, אתה צודק. אך לכל דבר יש הסבר: לאלוהיכם יש אישה ואין פלא שביתו מסודר, נקי ומצוחצח. לאלוקינו אין אישה ואין מי שיסדר לו את ביתו. אלוהיכם איש צעיר, שמיעתו טובה והוא שומע תפילות הנאמרות בלחש, אלוקינו זקן ואנו מוכרחים לצעוק אליו, ואשר ללוויות, אני בהחלט מעדיף את הלוויות שלכם על שלנו, הן יפות יותר וחגיגיות יותר, ומי ייתן וירבו עד מאוד, ושלנו מכוערות ולא חגיגיות ומי ייתן וימעטו מאוד ולא נזדקק כלל לקיימן…".

בדיחה הולמת זו, מבטאת את יחסי העימות הנצחי והבלתי-נלאה בין רבנים יהודים לכמרים נוצרים, וליתר דיוק, בין היהדות לנצרות. הבדיחה אף הולמת את הסטריאוטיפ היהודי בעיני הנוצרי, אך נניח לזאת, והבה ונקדיש מעט תשומת לב לעיקר, לדובדבן שבקצפת.

ישו הנוצרי מופיע בשלהי תקופת בית המקדש השני, לפני כאלפיים שנה. מיהו אותו האיש? מהי בשורתו? על איזה רקע צמחה? מה סוד כוחו? באיזו דרך רכש נפשות לדרכו? מיהם קהל חסידיו, האם רבים היו? אלו תהליכים עברה הנצרות בהתנתקותה מאמה היהודית, וכיצד הפכה מכת קטנה בתוך עם ישראל לעבודה זרה המונית ולאויבת אכזרית ליהדות וליהודים?

הכנסייה הנוצרית הולידה בימי-הביניים פרשנות שהעניקה למיזוג בין העונג לכאב, ולהתעלות הרוחנית שהעניקה להשפלה. הנצרות, אף התיימרה להיות דת בעלת אמונה שמעצם טבעה יש להפיצה בדרך השכנוע השכלי או המופת המוסרי. אולם למען האמת ההיסטורית, מן הראוי להוסיף שכלל לא הייתה כזו לאורך ההיסטוריה שלה. אין בה שום מקום לשכנוע שכלי ואף לא למופת מוסרי, בניגוד לקווי מתאר של היהדות לכל אורך ההיסטוריה. היא מהווה עבדות הרוח וסיגוף הגוף, אין להפיצה אלא בכוח האגרוף ויש לנהל "מלחמת קודש" מתמדת נגד העם הבלתי-מאמין במשיחיותו של "אותו האיש".

הבה ונבחן לרגע את אמות המידה של המוסר הנוצרי, התיאורטי והיישומי. המוסר הנוצרי הוא מיסודו של ישו מנצרת. אמירתו הבלתי-מעשית של ישו הייתה: להושיט את הלֶחִי השנייה לסוטר על לחייך האחת. נראה שאִמְרה זו שובה את לבם של אותם אנשים שהרגש הוא נר לרגליהם והם מתעלמים לחלוטין מהאינקוויזיציה, ממדורות פומביות לשרפת הכופרים במשיחם-אלוהיהם והמלחמות הנוראות של העמים הנוצריים בינם לבין עצמם, כשהאפיפיור יושב מעליהם בשוויון נפש.

החוקר יעקב צורישדי, היטיב לבאר מעט את קריאתו המוסרית של ישו שמתפרטת בדרשתו על ההר: "אשרי הענווים, אשרי הצמאים לצדק, אשרי הרחמנים, אשרי ברי הלבב, אשרי רודפי השלום, אשרי הנרדפים בגלל הצדק כי להם מלכות שמים" (מתי, ג-י). בדברים אלה מדגיש "אותו האיש" (כפי שנפוץ לו כינוי נבזי בקהילות ישראל) ערכים מוסריים כלליים – צדק, רחמים, טהרת הלב, שלום וכיוצא באלה.

אולם בהמשך הוא קורא את בשורתו המוסרית המסולפת הנוגדת את השכל הישר ואת הטבע האנושי, ובכך למעשה הופכת לבלתי-יישומית וממילא למליצה ריקה מתוכן, שאין בה אלא צללים יפים: "לא להתקומם על עושה הרע, אדרבה, הסוטר לך על הלחי הימנית הַפנה אליו גם את האחרת" (שם, לט); "אהבו את אויבכם" (שם, מד); "אל תשפטו למען לא תישפטו" (שם, נא). קריאות מסוג זה מפקירות למעשה את הקיום האישי והחברתי ומשליטות את הרֶשע בעולם, שהרי עצם הושטת הלחי השנייה נותנת יד חופשית לרשעים במקום לעצור ולהפסיק את רשעותם. על כן הן אינן צודקות, אינן הגיוניות ואי-אפשר לקיימן. לא פלא שקריאות אלו לא עמדו במבחן המציאות; אפילו 'אותו האיש' ותלמידיו לא פעלו על-פי הקריאות הללו; אדרבה, שפכה הנצרות דם לרוב, בעיקר של יהודים.

והשאלות הנשאלות הן: הלזו יקרא "דת האהבה"? הזוהי דת שתושיע את העולם, כפי שחרטה על דגלה? – דת הצלב הטבול בדם, דת הנוקמת נקמת הרוג אחד מעם שלם דור אחר דור. הרי במבט היסטורי לאחור, הצלב, סמל המחילה האוניברסלית, הפך לחרב בידי נושאי הצלב וצבאות האפיפיורים וקיסרי רומי הקדושה. האירוניה שהנצרות כה אמונה עליה, היא שלצלב ולחרב צדודית זהה.

פרט נוסף אליו ראוי לשים לב: ליהודים אין מושג של אהבה ללא-תנאי. אלוקי ישראל בברית הישנה הוא שיפוטי, קנאי, נוקם ונוטר, רגזן וסוגר חשבונות. הפניית הלחי השנייה, הרעיון שאמונה חשובה יותר מהמעשים – אלה הם מושגים נוצריים בעליל. יש אומרים שההבדל בין תחושת האשמה הקתולית לבין תחושת האשמה היהודית הוא בכך שזו הקתולית מבוססת על האמונה שכולנו נולדנו בחטא, שאין מה לעשות בכדי למחות את החטא הקדמון; בעוד שזו היהודית נובעת מהאמונה שכל אדם נברא בצלם אלוקים ובידו הפוטנציאל להיות מושלם. מכאן שהאשמה הקתולית עוסקת בבלתי אפשרי, בעוד שהאשמה היהודית עוסקת בשפע רב ובמגוון רחב של האפשרויות.

ספרו של צורישדי רואה אור במהדורה מחודשת ובהוצאה ישראלית גדולה ומכובדת, שעורכיה ראו לנכון לההדיר ולהעשיר תחבירית את תכני הספר היחיד והמיוחד במינו שמחברו ביצע עבודת מחקר ביקורתית ראויה למופת על ספר האוונגליון הנוצרי, בו הוא מנתח את טיעוני הנצרות וחיקויה. ספרו של צורישדי יצא לאור לראשונה לפני למעלה מעשרים שנה בארבע מהדורות, וזכה לשבחים מהרבנים הראשיים לישראל ומהחוקרים הישראלים הבולטים בחקר הנצרות דוגמת הפרופסורים יוסף קלוזנר, ג' וייל ודוד פלוסר. הרב אברהם קוק עבר על כל תכני הספר והשאיר ממנו מה שהשאיר ושינה את אשר שינה, בקיצור, הוסיף את חותמו בהערות הביקורת המופיעים במהדורה הנוכחית.

למען האמת, אין בספר טיעונים ודברי ביקורת של צורישדי בלבד. החלק הארי של הדברים נלקטו על ידו מספרותנו העתיקה והחדשה ואף ממחברים שאינם מקרב ישראל. כאמור, הרבה מאוד התווסף כאן על הדברים מפרי עטו של הרב קוק, במהדורה מהודרת זו, בה הושם גם דגש ניכר על התחביר הלשוני, על סדר הספרים המתארים את עלילותיו של 'אותו איש' ואת דברי שליחיו הידועים. "לתועלת הקוראים, ריכזנו דברים לפי נושאים, חילקנו לפרקים והשתמשנו בסגנון הקרוב לנוהג כיום", כותב עורך הספר. מובאת כאן גם הקדמה מאת הרב שלמה אבינר, ששופכת אור ומאירה בזרקור את תולדות פולמוס היהדות עם הנצרות כמו את חיקוייה המזוויעים ואת פן האויבות שבתולדותיה.

 "הנוצרים לא הושיטו את הלחי השנייה כדי לקבל סטירה", מספר הרב אבינר, "אלא אדרבה, חלקו לנו סטירות ביד נדיבה לכל אורך ההיסטוריה – סטירות בשם הצלב. בצלב זה הם היכו בגופנו ומוחנו, בצלב זה הם דקרו ואנסו את בנותינו. את כל מסעי הצלב שלהם הובילו בים של דם, דם יהודים חפים מפשע, דם ילדים וילדות. פוגרומים, אינקוויזיציה, אוטו-דה-פה, השפלה ועינוי, התעללות והשמדה, מעשי שוד וגירוש, נישול יהודים מפרנסתם, הכחדת קהילות שלמות, רדיפות אין ספור, מיליונים של קורבנות טהורים במשל אלפיים שנה – כל אלה היו מנת חלקנו".

ואילו ספרו של הרב רבינוביץ' עוסק אמנם בנצרות ככלל, אך בפן האקטואלי שלה בישראל של היום ואתמול, כלומר בישראל של המאה האחרונה. פן זה מתמקד ב"ערפד המיסיונרי", כהגדרתו של הרב אבינר בשפת דימוי טלוויזיונית ממחישה. מתברר שקרוב למאה אלף מיסיונרים נוצרים פרוסים לכל רוחב ארצנו הקטנטונת, ואורבים לכל משפחה יהודית השרויה במצוקה כספית, נפשית או בריאותית, כדי לצוד את נפשותיה. "יש בידם כספים בלא הגבלה, ויש בידם שיטה הסברתית שלמה ומשומנת, כיצד לדבר סחור סחור עם קורבנותיהם", כותב הרב רבינוביץ', המכיר את הסוגיה מפעילותו הציבורית.

מדבריו משתמע שהנצרות המסורתית נזדעזעה עד עמקי נשמתה מתקומת עם ישראל בזמננו. תחייה הנוגדת את עיקר העיקרים של משנת הנצרות ושל התיאולוגיה שלה. ההשקפה ההיסטורית והתיאולוגית של הנצרות ניתנת להצדקה רק אם תקבל ישראל המתחדשת את האמונה במושיע הנוצרי. עם הקמת מדינת ישראל, חלקים רבים בכנסייה הגיבו בכך שיָזמו מהפכה של ממש בחשיבתם התיאולוגית וההיסטורית, ולפיה: אין מנוס מכך שתקומת ישראל היא עובדה, ולשם עיכולה של העובדה הזאת, ישראל חייבת להפוך לנוצרית. אם לא תעשה זאת, הרי שהנצרות נכשלה והתיאולוגיה שלה ומשנתה הינן חסרות משמעות. אם לא תצליח הנצרות במשימתה במשך הטווח הארוך, סופה לעמוד למשפט ההיסטוריה חשופה ללעג ולקלס.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה ארון ספרים יהודי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s