רמת האונס בתרבות המודרנית / נעמי וולף

בעוד שבתרבות הקלאסית, אישה יפה זכתה להצעת נישואים או הפכה למושא פיתוי, בתרבות המודרנית היא הפכה לקרבן אונס. כדאי לתת את הדעת על אוסף הנתונים ומסקנותיהם, כפי שאלה מובאים בספרה של נעמי וולף, "מיתוס היופי"

תקציר של פרק מתוך ספרה של נעמי וולף, "מיתוס היופי: שימוש בייצוגים של יופי נגד נשים", בהוצאת הקיבוץ המאוחד, 2004. מתפרסם באדיבות המו"ל ובלעדי ברשת

נעמי וולף

מחקר של איגוד שחקני הקולנוע והטלוויזיה משנת 1989 – שנה שבה כמות התפקידים הראשיים של נשים עמדה על 14 אחוז בלבד מכלל התפקידים – הצביע על עלייה משמעותית במספר התפקידים שבהם שחקניות נדרשות לגלם קרבנות אונס או זונות. צופי טלוויזיה בצרפת נחשפים ל-15 מעשי אונס בשבוע. לצפייה במעשי אונס יש השפעה שונה מאשר, נאמר, לצפייה במעשי רצח, ולו מהסיבה הפשוטה שלא כל צופה רביעי הוא קרבן רצח פוטנציאלי. כלומר, אפילו אם תימנע מחשיפה ישירה לפורנוגרפיה, האישה לומדת לפרטי פרטים ובתמונות תקריב, רק דרך צפייה בטלוויזיה, במחזות ובסרטים פופולאריים, על מוסכמות האונס המאיים עליה תמיד.

כשפרשנים פוטרים כלאחר יד את פנטזיות האונס המוקרנות לתוך התרבות מתוקף מה שקתרין מק'קינון מכנה "המודל ההידראולי" של המיניות הגברית (הפנטזיות משחררות קיטור), מה שהם בעצם אומרים לנו הוא שאין כל פסול בפנטזיות אונס, ושהן אפילו מועילות. נותנים לנו להבין שאין כל נזק בעניין שגברים מגלים בהן, ושגם נשים מגלות בהן עניין בצורה שאינה מזיקה. אולם מה שקורה כיום הוא שגברים ונשים שאין להם הרקע הפסיכולוגי שגורם לאירוטיזציה של אלימות, לומדים עליה דרך ייצוגיה בתרבות. במילים אחרות, התרבות מציגה את המין בתור אונס כדי שגברים ונשים יגלו בו עניין.

אם אלימות נגד נשים היא הדבר היחידי שעוד מגרה אותנו, סביר להניח שלסוג דימויים מקביל המכוון לנשים תהיה אותה השפעה בכל מה שקשור ליחסן אל עצמן. העובדות מראות שאכן כך הדבר. וונדי סטוק גילתה במחקרה כי חשיפת נשים לייצוגי אונס מעלה את רמת העוררות המינית ומעצימה את פנטזיות האונס שלהן. קארול קרָפקה מצאה, כי ככל שנשים נחשפו יותר לאלימות [נגד נשים], כך הן התרעמו עליה פחות ודירגו את חומר הצפייה כאלים פחות. לפי מחקר של ד"ר האריטון, 49 אחוז מהנשים בארצות הברית מפנטזות על אונס.

החדירה של פנטזיית האונס לכל רובדי התרבות ניכרת גם בהשפעתה על פסקי דין: ב-1989 דחה בית משפט בבריטניה תביעה אזרחית של מטופלת שנאנסה בידי הפסיכולוג שלה, ברמזו כי ייתכן שפינטזה על האונס טרם התרחשותו, ושפנטזיות אונס הן תופעה רווחת אצל נשים. קיומם של דימויי מין אלימים גורם גם לחוק להגדיר מחדש את מושג המין: בתביעת אונס שהגישה צעירה בריטית אחרת נגד קצין משטרה פסק בית המשפט כי לפי החבורות והחבלות שבגופה, כמו גם לפי הסימנים שעל אלת הקצין שהוחזקה סמוך לגרונה, האירוע לא חרג ממסגרת של "קטטת אוהבים".

ייצוגים בתרבות המודרנית המקנים להשפלה מינית הילה של זוהר יצרו אצל צעירים מצב, שבו העובדה שבנים אונסים ושבנות נאנסות נתפשת כחלק ממהלכם התקין של הדברים. ייתכן שהבנים אפילו לא מודעים לכך שמה שהם עושים הוא לא כשורה. ייתכן גם שדימויי המיניות האלימה גידלו דור שלם של גברים המסוגלים לאנוס מבלי לדעת שזה מה שהם עושים.

והנה, מראה האלימות המינית נגד נשים כפי שהיא מתרחשת במציאות: בסקר אקראי שערכה דיאנה ראסל ב-1983 בסן פרנסיסקו נמצא כי 44 אחוז מ-930 הנשאלות חוו אונס או ניסיון אונס, בכפוף להגדרות ה-FBI. 88 אחוז מהן הכירו את התוקף, ואחת מכל שבע נאנסה בידי בעלה או בעלה לשעבר. במחקר שנערך בהולנד בקרב 1,054 נשים משכילות מהמעמד הבינוני בגילאים 20-40 נמצא כי 15.6 אחוז מהן סבלו מהתעללות מינית מצד קרוב משפחה, 24.4 אחוז מהן סבלו מהתעללות מינית בילדותן מצד גברים שאינם קרובי משפחה, ו-32.2 אחוז מהן חוו מין בכוח לפני גיל 16. במחקר אחר שנערך בהולנד בהשתתפות 4,700 משפחות נמצא כי 20.8 אחוז מהנשים נחשפו לגילויי אלימות מצד הבעל או בן הזוג. במחצית מהמקרים מדובר במקרי אלימות חוזרים, ואחת מכל 25 נשים סבלה מאלימות קשה ביותר שגרמה לנזק בלתי הפיך.

בשנים 1980-1988 נרשמה בהולנד עלייה של יותר משליש במקרי האונס המדווחים. בשבדיה נרשמה בשנים 1981-1988 עלייה של 70 אחוז בדיווחים על אלימות נגד נשים, ועלייה של 50 אחוז במקרי האונס המדווחים. בבריטניה, כל אישה שביעית נאנסת בידי בעלה. במחקר שנערך בלונדון ב-1981 נמצא כי כל אישה שישית, מתוך 1,236 הנשים שנשאלו, חוותה אונס, ושכל אישה חמישית הצליחה להיחלץ מניסיון אונס.

במחקר של המוסד הלאומי לבריאות הנפש נמצא כי 21 אחוז מהנשים הנזקקות לניתוחי חירום, ומחצית מהנשים הפצועות שנזקקות לרפואת חירום, הן נשים מוכות, וכי מחצית ממקרי האונס של נשים מעל גיל 30 היו חלק מאירוע הכאה אלים. ב-1989 טען מכון וורלד ווטץ' כי אלימות נגד נשים היא הפשע בעל השכיחות הגבוהה ביותר בעולם.

התעללות מינית בילדות, המקשרת מן הסתם בין מין וכוח כבר מגיל צעיר, היא נחלתם של רבע עד שליש מאוכלוסיית הנשים. במחקר של קינסי מ-1953 נמצא כי רבע מ-4,000 הנשים שנשאלו חוו בילדותן אונס או ניסיון אונס מצד גבר מבוגר. בסקר של דיאנה ראסל מ-1987 נמצא כי 38 אחוז מהנשים סבלו מהתעללות מינית לפני גיל 18 מצד קרוב משפחה מבוגר, מכר, או אדם זר. 28 אחוז מהן סבלו מהתעללות מינית חמורה לפני גיל 14, ו-12 אחוז מהן סבלו מהתעללות מינית מצד בן משפחה. בסקר אקראי של באד לואיס מהעיתון "לוס אנג'לס טיימס", שנערך ב-1987 והקיף 2,627 גברים ונשים מכל ארצות הברית, נמצא כי 22 אחוז מכלל הנשאלים ו-27 אחוז מהנשים שנשאלו סבלו מהתעללות מינית בילדות.

בישראל, שני שליש מהקרבנות של גילוי עריות הן ילדות מתחת לגיל עשר, ורבע מהקרבנות בארצות הברית הן ילדות מתחת לגיל חמש. לאור נתונים אלו משערת דבי טיילור כי בעולם כולו, ייתכן שלא פחות ממאה מיליון ילדות "נאנסות בידי גברים מבוגרים, בדרך כלל אביהן,  לרוב יום אחרי יום, שבוע אחרי שבוע, שנה אחרי שנה".

מאז התפרצות הפורנוגרפיה בשנות השישים, מיניותם של ילדים התעצבה בתגובה לגירויים שמקורם כבר לא אנושי. לתופעה הזו אין אח ורע בהיסטוריה של המין האנושי. היא גם שומטת את הקרקע מתחת לתיאוריות המינית של פרויד. כיום, זהותם המינית של ילדים ושל גברים צעירים ונשים צעירות מתעצבת בהתאם לחזיונות תעתועים עשויים נייר וצלולואיד: החל בייצוגי נשים בפלייבוי ובווידיאו קליפים, וכלה בגופן חסר הזהות של הדוגמניות בעיתוני הנשים בעלות העיניים הכבויות ותווי הפנים המטושטשים, בכולם מוטבעת אותה מיניות משועתקת ונטולת צלם אנוש במתכוון.

בהחלט ייתכן, כי שלושים שנים של חינוך למין כחפצון מסוגנן או כסדו-מזוכיזם ייצר דור שלם של אנשים צעירים שבאמת ובתמים מאמינים כי מין הוא אלים, ושאלימות היא מינית כל עוד היא מכוונת כלפי נשים. אם זה אכן מה שהם חושבים, זה לא בגלל שהם חולים בנפשם, אלא בגלל שייצוגי מיניות מהסוג הזה הפכו בתרבות הפופולארית לנורמה.

כך למשל, בארצות הברית ובבריטניה 12 אחוז מההורים מתירים לילדיהם לצפות בסרטים אלימים ופורנוגרפיים. אבל לנורמה הזו אפשר להצטרף גם בלי סרטים כאלו. סוזן קול טוענת כי ה-MTV, ערוץ מוזיקת הרוק בארצות הברית, "נראה כמי שמיישר קו עם אמות מידה פורנוגרפיות". בערוץ זה רוצחי מין מוצגים כגיבורים: "משוטט חצות" של להקת הרולינג סטונס הוא שיר הלל לחונק מבוסטון ("אשסף את גרונך בסכין"). השיר "רוצח בבית" של להקת ת'ין ליזי מוקדש לאנס ("אני מחפש מישהי… אולי זו את"). לזמר טרבור רובין יש שיר שנקרא "המרטש". בכמה וידיאו קליפים של להקת מוטלי קרו, נשים מופיעות כשפחות מין כלואות בכלובים. באחד מהווידיאו קליפים שלו אונס הזמר ריק ג'יימס את חברתו. בווידיאו קליפ לשיר "מה שאת עושה לי" של מייקל ג'קסון, עוקבת חבורת גברים מאיימת אחרי אישה בודדה. בווידיאו קליפים של להקת דוראן דוראן נשים נכבלות בשרשראות, והנשים המופיעות בווידיאו קליפ לשירם "נערות בסרט", טוענת סוזן קול, "נראות כאילו יצאו היישר מסרט פורנו". בעיתון "גרדיאן" נכתב, כי הזמר אליס קופר נוהג בהופעותיו "להניח לרגליו בובת אישה בגודל טבעי, שידיה כבולות באזיקים ולגופה בגד גוף שעליו רשת דייג קרועה, ושנראית כאילו נחנקה למוות על ידי צינור". "פעם אהבתי אותה", שרה להקת גאנס אנד רוזס, "אבל הייתי חייב להרוג אותה" (1.12.1989).

הנתונים של מקרי אונס בפגישה עיוורת מלמדים על הלקח שנלמד מהמצב הזה. ב-1986 דיווח ניל מלמוט, חוקר ב-UCLA, כי 30 אחוז מהסטודנטים הודו שהיו מבצעים אונס לו הובטח להם שלא ייתפסו. כשהמילה "אונס" הוחלפה בביטוי "לאלץ אישה לקיים יחסי מין בכוח", מספר המשיבים בחיוב קפץ ל-85 אחוז. עיתון הנשים הפמיניסטי "מיז" הזמין מחקר במימון המכון הלאומי לבריאות הנפש, בהשתתפות 6,100 סטודנטים וסטודנטיות מ-32 מכללות ברחבי ארצות הברית. בשנה שבה בוצע המחקר, 2,971 סטודנטים ביצעו 187 מקרי אונס, 157 ניסיונות אונס, 327 מקרים של כפייה מינית ו-854 ניסיונות לכפות מגע מיני. המחקר של "מיז" הסיק, כי "יש קשר הדוק בין סצנות מין אלימות בסרטים ובטלוויזיה למקרי אונס שבהם התוקף מכיר את הנאנסת".

בסקר אחר, שהקיף 114 סטודנטים, התקבלו התשובות הבאות:

  • "אני אוהב לשלוט באישה" – 91.3%.
  • "אני נהנה מהחלק של הכיבוש במין" – 86.1%.
  • "יש נשים שנראות כאילו הן מתחננות שמישהו יאנוס אותן" – 83.5%.
  • "מגרה אותי לראות אישה נאבקת במהלך קיום יחסי מין" – 63.5%.
  • "הפעלת כוח על אישה זה דבר מגרה" – 61.7%.

במחקר של "מיז", אחד מ-12 סטודנטים, או שמונה אחוז מהנשאלים, אנסו או ניסו לאנוס החל מגיל 14 (ההבדל העקיב היחידי בין חברי קבוצה זו ובין אלו שלא תקפו נשים הוא הודאת הראשונים בכך שקראו חומרים פורנוגרפיים "בתדירות גבוהה"). חוקרים מאוניברסיטת אמורי ומאוניברסיטת אובורן בארצות הברית מצאו כי 30 אחוז מהסטודנטים במכללות סברו כי פני נשים שמשדרות מצוקה – כלומר הבעות של כאב או של פחד – מושכות יותר מפנים שמשדרות הנאה. 60 אחוז מאלו שהשיבו כך גם ביצעו מעשים של תוקפנות מינית כלפי נשים.

שער הספר

מצבן של נשים הוא בכי רע. במחקר של "מיז", אחת מכל ארבע נשים התנסתה בחוויה שעונה להגדרה החוקית של אונס, או של ניסיון אונס. מבין 3,187 הנשים שנשאלו, 328 נשים דיווחו על אונס, 534 נשים דיווחו על ניסיון אונס, 837 נשים דיווחו שהיו קרבנות לכפייה מינית, ו-2,024 נשים התנסו במגע בלתי רצוי עם גברים. התופעה של אונס בפגישה עיוורת מצביעה, הרבה יותר מאונס בידי אדם זר, על הבלבול שנוצר אצל צעירים בין מין לאלימות. מבין הנשים שנאנסו, 84 אחוז הכירו את התוקף ו-57 אחוז נאנסו בידי הגבר שאתו יצאו. אונס בפגישה עיוורת, מסתבר, הוא תופעה שכיחה יותר מאיטרות, מאלכוהוליזם ומהתקפי לב. במחקר שנערך ב-1982 באוניברסיטת אובורן נמצא כי 25 אחוז מהסטודנטיות חוו לפחות ניסיון אונס אחד. 93 אחוז מהם בוצעו בידי גברים שהכירו. מבין הסטודנטים, 61 אחוז הודו שניסו לכפות מגע מיני בכוח. במחקר שנערך ב-1982 באוניברסיטת סנט קְלוּ נמצא כי 29 אחוז מהסטודנטיות היו קרבנות אונס. 20 אחוז מהסטודנטיות באוניברסיטה של דרום דקוטה נאנסו בפגישה עיוורת. באוניברסיטת בראון, 16 אחוז מהסטודנטיות נאנסו בנסיבות דומות, ו-11 אחוז מהסטודנטים הודו שניסו לכפות מגע מיני בכוח. באותה שנה, 15 אחוז מהסטודנטים באוניברסיטת אובורן הודו כי אנסו אישה בפגישה עיוורת.

הסיכוי של נשים להיאנס בידי אדם שהן מכירות גבוה פי ארבעה מהסיכוי להיאנס בידי אדם זר. נשים צעירות, וגם גברים צעירים, רואים באלימות מינית תופעה נורמלית לחלוטין: "מחקר אחרי מחקר מראה כי נשים שנאנסו בידי גבר שהכירו אפילו לא זיהו את מה שעבר עליהן עם אונס". ולראייה, רק 27 אחוז מהנשים שהשתתפו במחקר של "מיז" אכן הבינו שמדובר באונס. אבל האם חוסר היכולת לכנות את מה שעבר עליהן בשם "אונס" משמעו שהן גם לא יסבלו מתוצאותיו? 30 אחוז מהנשים שעברו אונס, בין אם כך הן קוראות לזה ובין אם לא, פיתחו מחשבות אבדניות. 31 אחוז פנו לקבלת טיפול פסיכולוגי, ו-82 אחוז טענו שהאונס שינה אותן לצמיתות. 41 אחוז מהנאנסות גם אמרו שהן מניחות שייאנסו שוב. תסמונת החרדה הפוסט-טראומטית, שזוהתה כהפרעה נפשית ב-1980, מוכרת כיום כתופעה שכיחה בקרב קרבנות אונס.

גם נשים שאינן מכנות את מה שעבר עליהן בשם אונס סובלות מאותו דיכאון, מאותה שנאה עצמית, ומאותן מחשבות אבדניות, בדיוק כמו נשים שמזהות כאונס את מה שעבר עליהן. קרוב לוודאי שמה שעבר על הנשים הצעירות האלו גם יותיר את רישומו על מיניותן: במחקר של מיז, 41 אחוז מהצעירות שנאנסו היו בתולות. 38 אחוז מהן היו בזמן התקיפה בנות 14 עד 17. הגיל הממוצע, גם של התוקף וגם של הקרבן, היה 18.5. גם סטודנטיות במכללות נתונות במערכת יחסים הכוללת אלימות פיזית: בין 21 ל-30 אחוז מהן דיווחו על גילויי אלימות מצד הגבר שאתו יצאו.

בקרב מתבגרים המצב גרוע עוד יותר. במחקר שנערך ב-UCLA על מתבגרים בגילאים 14 עד 18, הסיקו החוקרים כי "נראה שחשפנו כמה סימנים מעוררי דאגה המצביעים על כך שדור חדש נכנס בשערי עולם המבוגרים, כשבאמתחתו דעות מזעזעות בחוסר עדכניותן על היחסים בין המינים". יותר ממחצית מהבנים וכמעט מחצית מהבנות סברו שאין כל פסול בכך שגבר יאנוס אישה, אם היא מגרה אותו מינית. סקר שנערך לאחרונה בטורונטו מראה כי ילדים מתוודעים לדפוסי התנהגות של שולט ונשלט מגיל צעיר עוד יותר: אחד מכל שבעה בנים בגיל 13 הודה כי לא היה מוכן לקבל תשובה שלילית לחיזוריו, ואחת מכל ארבע בנות מאותה שכבת גיל טענה כי הופעלה עליה כפייה מינית. 80 אחוז מבנות העשרה טענו כי היו מעורבות במערכות יחסים שכללו אלימות. לטענת סוזן קול, "למרות התקווה למגמה הפוכה, הפורנוגרפיה ותרבות ההמונים מובילות להרס המיניות בעזרת ייצוגי אונס, התורמים לביצור דפוס התנהגות של שליטה גברית וכניעות נשית, עד שאנשים צעירים מתחילים להאמין שכך הם פני הדברים ביחסי מין. כל זה אומר, שרבים מאנסי העתיד יהיו בטוחים שהתנהגותם אינה חורגת מהנורמה המקובלת".

ייצוגים בתרבות המקנים להשפלה מינית הילה של זוהר יצרו אצל צעירים מצב, שבו העובדה שבנים אונסים ושבנות נאנסות נתפשת כחלק ממהלכם התקין של הדברים. ייתכן שהבנים אפילו לא מודעים לכך שמה שהם עושים הוא לא כשורה. ייתכן גם שדימויי המיניות האלימה גידלו דור שלם של גברים המסוגלים לאנוס מבלי לדעת שזה מה שהם עושים.

ב-1987 נרצחה בסנטרל פארק בניו יורק צעירה בשם ג'ניפר לווין, לאחר שעברה התעללות מינית סדו-מזוכיסטית. אחד מחברי כיתתה העיר ביובש, כי לא ידוע לו על מישהו מחבריו שמכיר מין מסוג אחר. ב-1989, חמישה מתבגרים מניו יורק אנסו והיכו באכזריות אישה שיצאה לג'וגינג. העיתונים הוצפו בביטויי הלם וזעזוע: האם הרצח היה על רקע גזעי? או אולי על רקע מעמדי? אף אחד לא נתן את דעתו על כך שבפנטזיה שתרבות המין מזינה בה את הצעירים, זה נחשב נורמלי לחלוטין.

סרטים הרוויים באלימות מינית מפחיתים בצורה הדרגתית את מידת החומרה שגברים מייחסים לאלימות נגד נשים, שאליה הם נחשפים. אלימות מינית וניכור הפכו לתו ההיכר של סרטים ורומנים עכשוויים של יוצרים צעירים. הדמות הראשית בסרטו של סטיבן סודרברג, "סקס, שקרים ווידיאו" היא גבר שאינו מסוגל לשכב עם נשים, ומעדיף לאונן מול וידוייהן המיניים בווידיאו. בסרטו של ברט איסטון אליס, "צעירים במלכודת", ילדי שמנת משועממים צופים בסרטי סנאף – כשאת הסרט מלווה תמונת רקע של נערה שנכבלת ונאנסת שוב ושוב.

ברומן של תמה יאנוביץ', "עבדי ניו יורק", נשים משמשות שפחות מין בתמורה למגורים (מודעת הפרסומת של בלומינגדייל'ס שבה נכתב "האם את העבד של החבר שלך", שואבת את השראתה מהרומן). בסיפור "תאוות בשרים" של סוזן מינוט אומרת הגיבורה, המנהלת חיי מין מופקרים, שהיא מרגישה "כמו חתיכת בשר אחרי שדפקו אותה היטב". הגיבורה ברומן של קתרין טקסייר, "אהוב אותי ברכות" יוצאת למסע של השפלות מיניות, שאלימותן רק הולכת וגוברת ("כמו בזמנים שהיינו עושים את זה חזק", שרה שינייד אוקונור, "הדם התיז על הקירות"). בתרבות הצעירים, תיאורי אהבה מינית המשופעת בגילויי רומנטיקה ואינטימיות, מוגבלים ברוב המקרים ליחסים הומוסקסואליים או לסביים, כברומנים של דייוויד לוויט, מייקל צ'אבון וג'נט ווינטרסון.

האווירה הזו, של דימויי מיניות הטרוסקסואלית אלימה, גורמת לצעירים לסגת לניכור מיני משעמם וכואב, שיותר משהוא דומה למלחמה, הוא מזכיר עיר תחת שלטון צבאי שבה לתושבים ולחיילים כבר אין על מה לדבר. אין ספק שדימויים כאלו רק מזיקים למין. האם הם מועילים במשהו לאהבה?

תקציר של פרק מתוך ספרה של נעמי וולף, "מיתוס היופי: שימוש בייצוגים של יופי נגד נשים", בהוצאת הקיבוץ המאוחד, 2004. מתפרסם באדיבות המו"ל ובלעדי ברשת

 לקריאה נוספת ראו מאמרי "נורמות חברתיות מטרידות"

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה פרק מובחר מספר חדש. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

0 תגובות על רמת האונס בתרבות המודרנית / נעמי וולף

  1. תוהה הגיב:

    הרחב והלא דתי?
    נראה כאילו לקחת את כל הנוסחאות והסטטיסטיקות
    והעברת לרשימה המפוארת שלך
    יש לזה אישור מטעם המו"ל?

  2. אורי פז הגיב:

    זו בפירוש לא רשימה שלי, ולכן היא גם לא מוצגת ככזו. זו רשימה שכתבה וערכה נעמי וולף, כמצוין מספר פעמים (ספרתי 3) בפוסט זה.

    וכאמור פעמיים, מתפרסם באדיבות המו"ל.

    הפרק במקור קצת מעייף ולא מעט מהדברים שנויים במחלוקת. לכן העדפתי לפרסם את המידע החשוב שנצבר באמתחתה של וולף לידיעת קהל הקוראים ברשת. בעקיפין, יש בכך המלצה על ספרה של וולף וטעימה מסוג ורמת הכתיבה שלה.