במה מאמינים עולי רוסיה בישראל? / ד"ר אילנה גומל

"אמונתם של הרוסים משלבת סגנון חיים חילוני סתמי באמונה עמוקה ולוהטת", מסבירה ד"ר אילנה גומל בספרה "אתם ואנחנו". "היא פועלת על פי מערכת אתית שונה ומצייתת לתבנית אסתטית שונה מאשר היהדות המוכרת לצברים". פרק נבחר מתוך הספר, המתרכז באמונתם הדתית של עולי בריה"מ לשעבר

פרק נבחר מתוך הספר "אתם ואנחנו: להיות רוסים בישראל", מאת ד"ר אילנה גומל, (מאנגלית: יעל ענבר), סדרת המצב הישראלי, בהוצאת כנרת, זמורה-ביתן, 175 עמ'. מתפרסם באדיבות המו"ל ובלעדי ברשת

אני נכנסת לחנות המוכרת ספרים ברוסית. אני אף פעם לא קונה ספרים ברוסית. הפעם זה מסע במשעול הזיכרונות, כדי לנשום את מה שהיה חמצן ימי ילדותי: ניחוח אבק הספרים. על הדלפק אני מבחינה בשלט המפרסם שיעורי קבלה.

"בואי", אומרת המוכרת. "זה ממש נחמד. אנחנו גם מגישים תה ומקיימים דיונים ספרותיים".

"אבל אני אתאיסטית", אני אומרת. היא מחייכת בשלווה.

"אין דבר כזה", היא אומרת.

ישראל היא המקום היחיד בעולם שבו אפשר לאמוד בדיוק את רמת אדיקותו של אדם על פי בגדיו או בגדיה. הנוף הרוחני של ארץ הקודש מתגלה במגוון המסחרר של הצהרות האופנה המקומיות: החל מגופיות קצרצרות ועד לחצאיות הארוכות והמרשרשות; מתלתלים מחומצנים ועד לפאות מתוצרת סין; מראש חשוף בצורה מאתגרת ועד לכיפת הבד השחורה. על מפת האופנה הזאת מופיעים הרוסים במחוז החילוני. נשים רוסיות מתלבשות בטעם, גברים רוסים מתלבשים ברישול, אך איש מהם אינו מתלבש למען האל.

לפני שנים אחדות שמעתי ישראלי-לשעבר מרצה את אחת מאותן הרצאות מביכות המשוות את הציונות לקולוניאליזם באוזני קהל של סטודנטים אמריקנים משועממים הלומדים לתואר ראשון שחשבו כי המדינה היהודית נמצאת בברוקלין. כששאלתי אותו אם זה הוגן להשמיע טענות שנויות כל-כך במחלוקת באוזני אנשים שאין להם שום דרך להעריך את נכונותן, הסתמר וענה בעברית צחה, "יש לי בן בצנחנים!" כאילו זה יישב את הוויכוח בינינו אחת ולתמיד.

טוב מראה עיניים. כאשר רואה השמאל הישראלי המכותר את זרועותיהם המעורטלות ואת רגליהם החשופות של העולים החדשים, נשים וגברים, הוא מאמין כי מצא בעלי ברית טבעיים למלחמת האזרחים הממשמשת ובאה שתציב את החילוני מול הדתי, את ההיגיון מול האמונות התפלות, את בגדי הבוטיק מול הקפוטה השחורה.

ישראל היא גם המקום היחיד בעולם שבו אפשר לאמוד בדיוק את רמת אדיקותו של אדם על פי תזונתו. טווח הדבקות הישראלית משתקף בהיקף המאכלים הלאומיים: מצלעות החזיר והצ'יזבורגר ועד למשגיחים על כל תרנגולת נשחטת כדי לוודא את כשרותה. בסקאלה התזונתית הזאת נופלים הרוסים היישר בקטגוריית אוכלי–השפנים האפיקורסים. הצלחתה המסחררת של רשת חנויות "טיב–טעם", הנענות לטעם הרוסי על ידי העמסת המדפים במעדני חזיר ובפירות ים, מעידה על תאבונה של העלייה הרוסית למאכלים הכבדים של ארץ מולדתם לשעבר.

על טעם ועל ריח אין להתווכח, אבל הטעם עצמו משמש כטיעון. השמאל הישראלי, אשר שאב עידוד מטעמם האקזוטי של העולים, מאמין כי הרוסים יעמדו בחזית הקרב נגד הכפייה הדתית במטבח ואולי גם בכנסת. אך אבוי, השמאל לא ימצא בעלייה הרוסית את הכסות שיוכל לעטות על מערומיו האידיאולוגיים, וגם לא את המזון שישביע את רעבונו הפוליטי. בדיוק כפי שנכשל השמאל בקריאת המפה התרבותית של העלייה, כך גם נכשל בהבנת יומרותיה הדתיות. הצברים חושבים כי מרבית הרוסים חילוניים, בעוד שבפועל הם דתיים מאוד. אלא שדתיותם שונה ממה שמסמל מונח זה בשיח הציבורי של הצברים.

שער הספר

הסימנים החיצוניים של האמונה, המוכרים כל–כך לעין הישראלית, חלים עליהם רק לעתים רחוקות. רוסים רבים מצמידים את תמונתו של הרבי מלובביץ' למקרר המלא בנקניקיות חזיר, ונוסעים לקברי קדושים במכנסי ג'ינס צמודים והדוקים. אף–על–פי שיהדותם מוטלת בספק בעיני הרבנות הראשית, הם תומכים בשלטון תיאוקרטי. אף–על–פי שהם עצמם אינם אדוקים, חילוניותם של הצברים מזעזעת אותם. אף–על–פי שהם בין קורבנותיהם העיקריים של חוקי הנישואים המיושנים של ישראל, הם לא ינקפו אצבע לשנותם. ובעשותם זאת, הם אלה שמייצגים את פניה החדשים והמפחידים של האמונה במאה העשרים ואחת.

* * *

"אלוהים מת" איננו רק ציטוט מניטשה, אלא כותרת במגזינים רבי–תפוצה במערב לפני דור. לפני מאה וחמישים שנה כתב המבקר האנגלי מתיו ארנולד על ים האמונה הנסוג. בימינו גואה ים האמונה כמו גלי צונאמי מעל שרידיו המצומקים של חוף ההיגיון. אמריקה היא המקום המושלם שבו אפשר לצפות במבול הזה. מתחזקות בה עוצבות אדירות של נוצרים קנאים הנלחמים באותה מידה של קנאות בכופרים, בטרוריסטים ובחוקרי תאי הגזע. מולם עומדים הליברלים המחפשים ניחומים בפסיאודו–פסיכולוגיה, בגלגול נשמות, במקומות התבודדות שאמאניים ובדיאטות אסטרולוגיות. לפני זמן קצר הצצתי בעיתון מקומי מאורגון בעל ייחוס ליברלי ללא רבב. הוא פתח בטור אישי שניאץ את הרפובליקנים בגין מתקפתם על הרציונליות ועל חופש המחשבה. הוא הסתיים בחמישה עמודים תמימים של הורוסקופים.

השמאל הישראלי, אשר שאב עידוד מטעמם האקזוטי של העולים, מאמין כי הרוסים יעמדו בחזית הקרב נגד הכפייה הדתית במטבח ואולי גם בכנסת. אך אבוי, השמאל לא ימצא בעלייה הרוסית את הכסות שיוכל לעטות על מערומיו האידיאולוגיים, וגם לא את המזון שישביע את רעבונו הפוליטי. בדיוק כפי שנכשל השמאל בקריאת המפה התרבותית של העלייה, כך גם נכשל בהבנת יומרותיה הדתיות. הצברים חושבים כי מרבית הרוסים חילוניים, בעוד שבפועל הם דתיים מאוד. אלא שדתיותם שונה ממה שמסמל מונח זה בשיח הציבורי של הצברים.

למרות הניחוח המקומי שלו, המצב בישראל אינו שונה במידה ניכרת. ישראל היא מיקרוקוסמוס של התרבות הגלובלית, והיא מיטלטלת עכשיו בעימות שבין מסורת ההשכלה השחוקה לבין האמונה הדתית שקמה לתחייה. העימות אינו חדש: הוא מכונה "מלחמת המודרניות הגדולה" והוא נמשך זה מאתיים שנה. בעוד שמסורת ההשכלה שמרה פחות או יותר על המשכיותה בדמות ליברליזם, דמוקרטיה, זכויות האזרח, רציונליות מדעית וספקנות, יריבתה הייתה הפכפכה כמו האל היווני פרוטאוס. בחלק מגלגוליה היא כלל לא נראתה אפילו כדת אלא כמוטציה קטלנית של ההשכלה עצמה, כאידיאולוגיה "מדעית", בין שהייתה מבוססת על כלכלה, כמו הקומוניזם, או על ביולוגיה, כמו הנאציזם. ואף–על–פי–כן, ברגע שהתחילה האידיאולוגיה לדרוש את אותן סגולות

מפוקפקות שדורשת הדת    צייתנות שאין לחלוק עליה, הקרבה עצמית, ויתור על העצמי לטובת השלם    היא הפכה לאמונה.

ההבדל היחידי במצב כיום הוא שכעת מתנהלת "מלחמת המודרניות הגדולה" בכל מקום. במשך זמן רב ניכס לעצמו המערב שלא כדין את התואר "אנושות", כך שספרי הלימוד המערביים שעסקו בהיסטוריית העולם תיארו למעשה את תולדות הקטטות האירופיות המקומיות או הקטטות האירו–אמריקניות. אבל מה שהיה פעם מחווה של יהירות תרבותית הפך לעובדה פשוטה. העולם הוא אחד עכשיו, והג'יהאד המתנהל נגד המערב הוא מלחמת ה(פוסט–) מודרניות הגלובלית כנגד עצמה. הג'יהאד המתנהל נגד המערב אינו התנגשות של תרבויות אלא התנגשות של אמונות, או למעשה של האמונה נגד חוסר האמונה, של ההיגיון נגד הדת, של האנושות נגד אליהּ. מי שטוענים    כפי שעושים רבים כל–כך כיום  כי המחבלים המתאבדים "מסלפים" את האמונה, עושים זאת מתוך פחדנות אינטלקטואלית. יש דרכים רבות כל–כך להביע אמונה, אחדות מהן יפות מעבר לכל תיאור ואחרות מחרידות. אבל האמונה עצמה אינה מציעה שום קווים מנחים להבדיל בין אלה לאלה.

כל מה שאלוהיך דורש ממך לעשות, תעשה; ואם אתה מאמין כי הוא דורש לפוצץ ילדים ובו–בזמן להותיר את ילדיך יתומים, עדיין תעשה זאת. האם אברהם לא הוביל את בנו האהוב להר המוריה? והעובדה כי הקורבן נדחה אינה עדות לטבעו הנצחי של אלוהים אלא לטבעו המשתנה של האדם.

לפני יותר ממאה שנים השתתף פיודור דוסטויבסקי בדיון: "אם אין אלוהים, הכול מותר". מלחמת המודרניות הגדולה מוכיחה את ההפך: אם יש אלוהים, הכול מותר. העולם משותק על ידי מחבלים מתאבדים כאילו היו איזושהי מוטציה חדשה, מפלצת גודזילה של המאה העשרים ואחת. וזה רק מוכיח כי העולם חולה במחלת השכחה.

לפני יותר ממאה שנים השתתף פיודור דוסטויבסקי בדיון: "אם אין אלוהים, הכול מותר". מלחמת המודרניות הגדולה מוכיחה את ההפך: אם יש אלוהים, הכול מותר. העולם משותק על ידי מחבלים מתאבדים כאילו היו איזושהי מוטציה חדשה, מפלצת גודזילה של המאה העשרים ואחת. וזה רק מוכיח כי העולם חולה במחלת השכחה.

שִכחו את אברהם ואת שמשון, שקרא "תמות נפשי עם פלשתים!" שִׁכחו את מאות השנים של קורבנות הדם ומלחמות הדת. אבל זכרו את הילדים שהשליכו את גופם מתחת לשרשראות הטנקים כשהם נושאים את שמו של היטלר – או אולי היה זה סטאלין? – על שפתיהם.

אבל לא תוכלו לשכנע את האנושות לוותר על אמונתה, יותר משתצליחו לשכנע גבר או אישה לחדול מלהט אהבתו. הפסיכיאטריה בת ימינו יכולה לשכך חרדות, להקהות פחדים, אפילו לפזר את ענני הדיכאון. היא אינה יכולה לרפא את מחלת האמונה.

נאמנים לדת הרגש

מהי אמונתם של הרוסים? אל תשאלו אותי; התבוננו בעצמכם. יהיה אשר יהיה הדבר אשר בו אתם מאמינים    אלוהים, ציונות, ארץ ישראל, ראמה גופטה, סיינטולוגיה, הילדים שלכם, הנשים שלכם, המאהבים שלכם, החיים שלכם, אתם עצמכם    אמונתכם זהה לזאת של סווטלאנה, אוֹלֶג או טטיאנה.

אמונתם של הרוסים משלבת סגנון חיים חילוני סתמי באמונה עמוקה ולוהטת. היא פועלת על פי מערכת אתית שונה ומצייתת לתבנית אסתטית שונה מאשר היהדות המוכרת לצברים. בדרכים רבות דומה יהדותם של הרוסים לנצרות. באופן מסורתי נחשבה הנצרות לדת הרגש, ואילו היהדות    לדת המעשה. מה שאדם עושה, לא מה שהוא מרגיש, הוא שחשוב ביהדות. אבל לדידם של רוסים רבים, שמירת המצוות היא מִשנית לחוויה הפנימית הלוהטת.

אמונתם של יהודי רוסיה עברה סינון מבעד למאה שנים של כפירה שבהן הוכחשה דת האבות, נדחתה בבוז, ובסופו של דבר נרכשה מחדש. לא פלא שנעשתה נגועה בהיסטריה המתוחה של האורתודוקסיה הרוסית. ואם מוסיפים לכך את משקעי האמונה החילונית בקומוניזם, מקבלים מוטציה מיסטית של היהדות הדוחה את המסורת הלמדנית הגדולה של הפרשנות הרבנית לטובת חיפוש ספונטאני אחר העילאי.

סימני המוטציה הזאת נמצאים בכל מקום: בטורים העוסקים בדת בעיתונים הרוסיים הנדפסים לצד מאמרים מדעיים ארוכים על אבולוציה ועל אסטרופיזיקה, ואכן נקראים ולפעמים אפילו נכתבים בידי אותם אנשים; בפופולריות שזוכים לה ספרי לימוד זולים בתחום הקבלה, המחקים את הסגנון המגושם של תמצית מהלך ההיסטוריה של המפלגה הקומוניסטית בשפע המשגשג של מודעות הפרסום לאנשים העוסקים בכישוף לבן ובכישוף שחור, ברטוריקה אפוקליפטית ובקיצוניות פוליטית.

אמונתם של הרוסים היא בה-בעת נאיבית ומושחתת: היא אינה מכירה בשום סמכות פרט לסמכותו של הלב, אך לבה הוא ציני וקשה, בניגוד לרוך התינוקי של העידן החדש בקליפורניה. היא מבטיחה אפוקליפסה, לא גן-עדן. אפילו האופן שבו היא משדלת לטרנספורמציה אישית נגועה באיוּם. והיא מחקה את קו הגבול הקלוש האחרון בין הרציונליות לאמונות התפלות במין נקמנות מרושעת הנעדרת מעיסוקיה הרוחניים של האליטה התל אביבית המקומית. עיסוקים אלה נובעים יותר מזיכרונות חמים ממסיבות סמים בגואה ומהשפעתה של תעשיית העזרה-העצמית האמריקנית מאשר מסלידה אמיתית מתנועת ההשכלה. אבל התפכחותם של הרוסים מהאשליה היא אמיתית ובלתי הפיכה. מאחר שנבגדו באופן מכאיב כל-כך על ידי אמונה חילונית שהתחזתה להיגיון, התכחשו הרוסים להיגיון מכול וכול.

ואשר לי, אני גאה להצהיר על עצמי כאתאיסטית. המונח מצלצל רע באוזניים רוסיות, מעלה באוב את רוחות הרפאים הישנות של הפולחן האידיאולוגי. ברית המועצות הייתה תיאוקרטיה אתאיסטית, בדיוק כפי שאיראן של האייטולות היא תיאוקרטיה מוסלמית. אבל במובן מסוים נותרתי נאמנה לאמונה הרוסית האמיתית, דת הרגש. נדמה לי שרוסים ישראלים די רבים שותפים לי בכך. אתאיסט הוא אדם העומד לבדו ומתייחד עם אמונתו בפרטיות לבו, לא באמצעות מתווכים כגון מפגשי קבלה, אסיפות המוניות או מפלגות פוליטיות. אתאיסט הוא מאמין המסרב לשתף את ההמון במושא אמונתו. אתאיסט הוא קהילה של אדם אחד.

החוזרים בתשובה    ובהם רוסים ישראלים לא מעטים עומדים תמיד בחזית מלחמות התרבות בישראל בין החילונים לדתיים. זה מפני שהם נלחמים לא באחרים אלא בעצמם, נחושים לעקור מן השורש את השרידים האחרונים של זהותם הקודמת. אך במובן מסוים כמעט כל יהודי רוסיה המירו את דתם, מפני שדת אבותינו נמחקה בצורה יסודית כל-כך על ידי סטאלין ועל ידי היטלר עד כי במשך זמן רב בקושי נותר שריד ממנה.

* * *

אמרתו הידועה של קארל מרקס כי הדת היא אופיום להמונים לא נועדה לשכנע איש בכך שאלוהים לא קיים. היא נועדה לגבש קהילה של אנשים בעלי הלך מחשבה זהה באמצעות חזרה על לחשי כישוף טקסיים. הנוסחאות הקומוניסטיות היו בעצמן תפילות.

האמירה כי הקומוניזם ברוסיה היא דת תחליפית היא קלישאה. "כתבי הקודש של מרקס" החליפו את כתבי הקודש של ישו כבסיס לסדר החברתי החדש. המהפכה הגיעה עם מערך טִקסי מפואר משלה, כולל סיפורי קדושים מעונים משלה, תוכחות, מצוות, דברי כפירה וכתות. והיא גם הגיעה מצוידת בגן-עדן ובגיהינום: זה הראשון הושלך על העתיד הקומוניסטי, בעוד שהשני נברא מחדש כאן ועכשיו, באימפריית העבדים הענקית של הגולג. האקדמאי הישראלי-רוסי מיכאיל וייסקופף חקר בדקדקנות את מקורותיו הנוצריים של השיח הבולשביקי והראה כיצד הן סגנונו של לנין והן סגנונו של סטאלין היו מוחתמים באורח בל יימחה ברטוריקה הדומה לתורתם של השליחים.

סטאלין, שלמד במכללה דתית, ניסח באופן אינסטינקטיבי את הצהרותיו הכתובות – בין שעסקו בחיסול הקולאקים או בבעיות הלשוניות – במקצבים המתגלגלים של התרגום הסלאבי הישן לברית החדשה. מובן שאחרי כל הצהרה כזאת היה מופיע פתאום גל טרור חדש. דבריו היו רבי עוצמה כדברי אלוהים חיים, מאחר שלבשו דמות בשר ודם    בשרן ודמן של הגוויות. ההקבלה בין הקומוניזם לנצרות מסבירה הן את מספרם הרב של היהודים בסדר החדש, הן את האנטישמיות שהייתה טבועה בו מיסודו. אולם לקומוניזם כדת תחליפית לא היה כושר העמידה של מי ששימשה לה כמודל. ההבדל בין אידיאולוגיה פוליטית לדת של ממש הוא באלוהיה של האידיאולוגיה שחייב בשלב כלשהו לאכזב, ולו רק משום היותו בן תמותה. ולכן, משנכשל הקומוניזם, כבשה הכנסייה האורתודוקסית את מקומו מחדש בתרועת ניצחון – ונטשה את היהודים בשעת צרה.

במקומות שבהם היו אנשים רגילים פעם לראות את תמונות האיקונות של השילוש הקדוש, מרקס-אנגלס-לנין, מעוטרים עכשיו הטקסים הרשמיים שוב באיקונות אמיתיות. ולדימיר פוטין, קצין קג"ב לשעבר, משלם מס שפתיים לאל אבותיו באותה הבעה אטומה שבה ישב פעם בראש ישיבות המפלגה. משמעות הדבר מבחינתם של היהודים הודגמה היטב כאשר פרקליט המדינה ברוסיה החליט לא מזמן לחקור תרגום חדש של קיצור שולחן ערוך, גרסה מקוצרת של ספר החוקים היהודי מימי הביניים, בחשד לגזענות ולהסתה נגד גויים. החקירה נפסקה הודות לקריאות המחאה שעלו מישראל אך ברור כי האמונה הרוסית לא איבדה כלל מזעמה במהלך מעבריה מנצרות לקומוניזם ואז חזרה לנצרות.

החילונים כמומרים

לפעמים אני מדמיינת לעצמי חיים חלופיים, את החיים שהייתי חיה אילו הייתי נשארת ברוסיה. התרגיל הזה יפה לבריאות, כי הוא גורם לי להעריך את יתרונותיה של ישראל, שהם לא תמיד ברורים מאליהם. כשנמאס לי מהחום, מהמסים, מפקקי התנועה ומכל אלה, אני עוצמת את עיני ורואה את עצמי מצטרפת ל"איגוד האזרחים האורתודוקסים" ונואמת נאומים חוצבי להבות נגד חילול הקודש המחריד של הערכים הלאומיים. יש לי הרגשה משונה שחברים רבים באיגוד הנ"ל היו יכולים, במקרה הצורך, להמציא סיבה כשרה בהחלט להגר לישראל.

הרי בסופו של דבר, מיכאיל חודרוקובסקי, ה"אוליגרך" הרוסי המוחזק במעצר, נחשב בעיני האנטישמים ליהודי בגלל מוצאו האתני של אביו, אף-על-פי שהוא עצמו מתעטף בגאווה באצטלת פטריוט רוסי שאיש אינו מבין אותו. ומדוע לא אני? ואז אני נרעדת כשאני מדמיינת לעצמי את כל ההצדקות העצמיות הנפתלות שהייתי נאלצת להמציא במצב כזה, על הקריקטורה המעוותת של עצמי שהייתה מתגלה מתוך הסתירה בין דרישותיה האבסולוטיות של דתי החדשה לבין הזיכרון העקשן של ההיסטוריה האישית והמשפחתית שלי. בישראל אני יכולה לצבור זהויות, לשרשר אותן יחד, כל המרבה הרי זה משובח: ישראלית, רוסייה, אתאיסטית, יהודייה… ברוסיה אין "ו", רק בחירה נוקשה של "או": יהודייה או נוצרייה, מאמינה או כופרת.

החוזרים בתשובה    ובהם רוסים ישראלים לא מעטים עומדים תמיד בחזית מלחמות התרבות בישראל בין החילונים לדתיים. זה מפני שהם נלחמים לא באחרים אלא בעצמם, נחושים לעקור מן השורש את השרידים האחרונים של זהותם הקודמת. אך במובן מסוים כמעט כל יהודי רוסיה המירו את דתם, מפני שדת אבותינו נמחקה בצורה יסודית כל-כך על ידי סטאלין ועל ידי היטלר עד כי במשך זמן רב בקושי נותר שריד ממנה. בין שזה עתה חזרו בתשובה ובין שהם כלל אינם אדוקים בדתם, בין שהם מאמינים ובין שהם אתאיסטים, בין שהם מתנחלים משיחיים ובין שהם שייכים לכת "יהודים למען ישו", היהודים הרוסים נאלצים להתמודד עם טעם לוואי קלוקל של בגידה זו או אחרת, כפירה כלשהי של דור האבות שנשכחה לפני זמן רב עד כדי כך שרק תחושת הבושה שהותירה אחריה נשארה. ולעתים הדרך היחידה להיפטר מניחוח מר זה היא לרדוף בוגדנות באחרים. הדרך הקלה ביותר להוכיח נאמנות היא באמצעות האשמת אדם אחר בכוונות רעות.

* * *

הצברים קצת דו-ערכיים יותר לגבי חירותו של אדם להתנתק משורשיו ולצאת לדרכו לכל כיוון שיבחר. נראה כי הם מוכנים להכיר בחירוּת זאת בכל תחום פרט לציונות. ככל שהתקדמה הפוסט-ציונות, ההזדהות השבטית עתיקת היומין לא ממהרת לנפוח את נשמתה. אנשי רדיו וטלוויזיה המראיינים ישראלים בחו"ל תמיד שואלים, "נו, אז מתי אתם חוזרים?", כאילו אין שום ספק כי כל שינוי צבע, שיער או פנים, שלא לדבר על מקום מגורים, אינו יכול לגעת בלִבָּתָהּ היסודית של השייכות. אולי כתגובה לפזמון החוזר בשיר של ברוס ספרינגסטין לשינוי אישי ("אני רוצה לשנות את צבעי, את שערי, את פני"), עלינו להציב את "יושב בסן פרנציסקו על המים" שלנו, שיר קינה נוסטלגי שנכתב מהבטן. השיר מודה באופן מפורש כי לסן פרנציסקו יש יתרונות רבים על פני תל אביב, ואף-על-פי-כן טוען בפסקנות כי הדובר "מרגיש רחוק". אותה ציונות מהקרביים עומדת בפני כל התקפה אידיאולוגית של הראש.

לפני שנים אחדות שמעתי ישראלי-לשעבר מרצה את אחת מאותן הרצאות מביכות המשוות את הציונות לקולוניאליזם באוזני קהל של סטודנטים אמריקנים משועממים הלומדים לתואר ראשון שחשבו כי המדינה היהודית נמצאת בברוקלין. כששאלתי אותו אם זה הוגן להשמיע טענות שנויות כל-כך במחלוקת באוזני אנשים שאין להם שום דרך להעריך את נכונותן, הסתמר וענה בעברית צחה, "יש לי בן בצנחנים!" כאילו זה יישב את הוויכוח בינינו אחת ולתמיד. ואף-על-פי-כן, הצבר החילוני הממוצע מתייחס בסובלנות לזכותו של אדם לבחור את אמונותיו. התרמילאים הישראלים, החוזרים מהודו ומשנים את שמותיהם משרה לדֶווי או למיטרי וקוראים את הווֶדות בעברית, בהחלט לא רואים את עצמם כמומרים.

אבל הרוסים רואים אותם כך. לעתים קרובות הם דוחים את התרבות הישראלית החילונית כתרבות של בגידה. בדוגמה טיפוסית    ומתונה למדי – של הביקורת החריפה והעקשנית על ההתנתקות מעזה שהופיעה בכלי התקשורת הרוסיים בישראל, פנתה העיתונאית אסיה אֶנטובה למצפונה של האליטה החילונית האינטלקטואלית, הבוגדת בתפקיד המוטל עליה כאשר אינה מוחה נגד החלטתו של שרון: "מי אם לא האליטה, 'מצפּוּן האומה', חייבת להשמיע קול זעקה כשעומדים לבצע טיהור אתני ופשעים נגד האנושות?". אם ההתנגדות להתנתקות מקושרת לעניין מצפוני, אזי כל מי שתומך בה אינו אשם באמונות שגויות או בפעולות פזיזות אלא בבגידה ברמה האנושית היסודית ביותר.

צמח מוזר

י' הוא סופר, מהנדס וחוזר בתשובה, אדם שזה עתה התחיל לשמור על מצוות הדת. לא ממש זה עתה, כי סגנון חייו הפך לדתי לפני כמעט עשרים שנה, עם עלייתו לארץ. אשתו, שאכנה אותה נעמי, היא חברה טובה שלי.

מבחינתו של י', הזהות החצויה והחיפוש אחר האחדות אינם קלישאות פילוסופיות אלא מציאות חיים.

"הלוואי שיכולתי לחיות לגמרי בתוך העולם הדתי", הוא אומר בכמיהה. "העולם של הדת הוא שלם ועצמאי לחלוטין. הוא לא זקוק לדבר. פותחים את התלמוד ומוצאים בו כל מה שרוצים: מדע בדיוני, סיפורי מתח, הכול. הלוואי שזה היה מספיק לי. אבל זה לא. אני זקוק לכתיבה שלי". אני שואלת אותו על ספרו האחרון.

"זה ספר מתח מיסטי", הוא אומר בהתלהבות. "יש בו קבוצה של אנשים שיש להם יכולות על-טבעיות, את יודעת, קריאת מחשבות, ניבוי העתיד, אבל כל אחד מהם צריך מורה, מורה רוחני, כדי שיעזור לו להתפתח. ולכן הספר הוא על החיפוש אחר מורה רוחני".

הן סופר והן אדם מאמין זקוקים למורה רוחני, אבל בדרכים שונות. אדם מאמין זקוק למדריך בתחום הרוחני; סופר זקוק למודל חיקוי. אני יודעת כי י' ונעמי חזרו לפני זמן קצר מפראג. י' כתב מאמר קצר על הנסיעה שלהם, הבעת הוקרה לעירם של פראנץ קפקא ושל הגולם. קפקא הוא יוצר האידיאולוגיה המודרנית של הניכור, הבדידות והחיפוש אחר המשמעות בעולם חסר אל. הגולם הוא יצירתו של המהר"ל מפראג אשר הרב מעורר אותו לחיים בעזרת כוח ששאל מן האל, ומטיל עליו לשמור על הקהילה היהודית. אם כך, מיהו מורו הרוחני האמיתי של י': הסופר או הרב?

אבל אני מרגישה שלא יהיה זה הוגן להעמיס על י' את הנושא כבד-המשקל של צידוק הדין אשר העסיק הוגים דתיים במשך אלפי שנים. אני מעדיפה להמשיך לדבר על הזהות שלו. אני שואלת אותו אם הוא מרגיש כסופר רוסי או כסופר יהודי.

"אני סופר יהודי שכותב ברוסית", הוא אומר. "זה מצב אבסורדי לגמרי".

"למה?"

"ספר יהודי ברוסית הוא צמח מוזר בגן הספרות. הוא בכלל לא צריך היה לנבוט שם, או שצריך היה לנבול מיד. זהו צמח חולני, כי האדמה שבה הוא צומח דוחה את השורשים שלו. השפה בספרות היא יותר מאשר אמצעי להעברת מידע; היא החומר שממנו עשויים המחשבות והרגשות. הרוסית אינה מתאימה לנושאים יהודיים: היא הודפת אותם מפני שאינה מתאימה לביטוי החוויות שביסוד החיים היהודיים".

אני שבה וחושבת על ההתנתקות ועל גדרות ההפרדה, שגם בלי חוכמתו האסטרטגית המפוקפקת של שרון נהגתי לבנות כל חיי. מבחינתי, הדרך להתמודד עם סדקים ועם שברים הייתה לאמץ אותם. ומבלי משים סיפק לי הרגע י' את ההצדקה המושלמת למדיניות הזאת. ייסוריו של קפקא נובעים מכאב הבדידות החילונית, שבה האדם אחראי אך ורק לעצמו. אך מצב זה נראה כגן-עדן יחסית לייסורי ההשתייכות הקהילתית, שבה איש אינו חופשי אפילו לסבול לבדו מפשעיו האישיים.

החינוך הרוסי שלי העניק לי יתרון ולימד אותי לא להיות מופתעת משום גילוי של אנטישמיות. הדבר המוזר היה דווקא חוסר נכונותם של בני אדם אינטליגנטים בעליל להשלים עם מניעיהם של הטרוריסטים כפי שהצהירו עליהם בגלוי. הם חיפשו הסברים באימפריאליזם, ביהירות האמריקנית, בתיאוריות קונספירציה, בחומרנות רציונלית ובכבוד פוסט-מודרני לאחר (אשר בפועל משמעותו היא נכונות להשלים עם כל שטות שהיא כל עוד אינה מערבית). הם עסקו באופן נואש בניתוחים פסיכולוגיים של מחבלים מתאבדים. הם הצביעו על עוני, על השפלה לאומית או על ילדות עשוקה כסיבות לג'יהאד. הדבר היחיד שנמנעו מלהגיד היה מה שהטרוריסטים עצמם אמרו בצורה חזקה וברורה: שצריך להרוג את הכופרים מפני שהם כופרים.

שאמאנים, נביאים וה"ניו-אייג'"

באחת מפרשנויותיו על פרשת השבוע מפרש כותב המסות והוגה הדעות הדתי הרוסי-ישראלי אריה ברץ, הידוע היטב בקהילתו, את סיפורם של בלעם ובלק. בלעם, שנקרא לקלל את בני ישראל, מברך אותם באמירה, "הלא את אשר ישים ה' בפי אותו אשמור לדבר" (במדבר, כג 12). ברץ מכנה את בלק "שאמאן" ואת בלעם "נביא" ומשתמש בסיפורם כבסיס למדיטציה ארוכה על אודות שינה והיפנוזה. פרשנותו הייתה גדושה בקלישאות של העידן החדש. בשאר המאמר מתח ברץ ביקורת על תרבות העידן החדש מנקודת המבט של המונותיאיזם. אך בעודו נזהר מרוח עבודת האלילים המאפיינת לדעתו את ה"ניו-אייג'", הוא משלים עם משקעי תעשיית-הגורו בקליפורניה הרחוקה כאמת מובנת מאליה.

"העידן החדש" הגיע לרוסיה מאוחר, אבל הביא עמו נקמה. כתגובה לרציונליות המזויפת של המערכת הסובייטית, משהתמוטטה המערכת הזאת הושלכה הצדה כל רציונליות מכל סוג שהוא. האידיאולוגיה הקומוניסטית לא ראתה בעין יפה מיסטיקה לסוגיה תוך שעודדה את הפצת המדע הפופולרי, דבר שהוביל להצטיינותה של המדינה בתחומים כגון פיזיקה תיאורטית ומתמטיקה.

 אבל הלך הרוח המדעי הזה ברוסיה היה נגוע בפרנויה; רציונלי באופן שטחי אבל נטוע בשיגעון. המציאות הרוסית נסחפה לתחרות חופשית ואף כאוטית של פרשנויות. הִתרבות מהירה של כתות, הילרים, נביאים, מתיימרים למשיחוּת, אנשים שנחטפו על ידי חוצנים ואנשים שפיתחו תיאוריות קונספירציה, נוסף על חוסר היציבות הכלכלית והפוליטית, יצרו מצב שבו אין דבר שהיה מוזר מכדי שיטענו כי הוא אמת. כבר אי-אפשר היה להבדיל בין המיסטיקה למדע, בין תיאוריית הקונספירציה לפוליטיקה, בין פנטזיה לעובדות, בין אמונה לאמונה תפלה.

אני שופטת בחומרה את בני ארצי לשעבר. אני נרתעת בכל פעם שאני רואה מודעה נוספת המפרסמת אנשים העוסקים בכישוף שחור או בכישוף לבן מופיעה בעיתונים הישראלים-רוסיים. גם סבתי, שהתחילה את הקריירה שלה בעבודה למען "האיגוד הקומוניסטי של האתאיסטים הצעירים", קוראת פיתויים אלה בשקיקה. אני מזהירה אותה שהילינג רוחני הוא מעשה הונאה, ושקריסטלים לא מסוגלים לרפא הצטננות. אני מושכת בכתפי כאשר מכרה רוסייה מזהירה אותי לא לדבר עם אישה מסוימת מפני שהיא "ערפדית אנרגיות". הייתי רוצה שפרשני התנ"ך יניחו לנושאים כגון "היפנוזה על ידי היקום" ויתמקדו בסוגיות הקשורות לכתבי הקודש. ואני יודעת שהקהילה הרוסית הישראלית היא כר די דשן להגיגים כאלה לנבוט ולשגשג.

אבל אז אני מעבירה את מבטי אל מעבר לאוקיינוס, אל המדינה שלא עברה את הטרור, לא ידעה מלחמה או כישלון צורב, שהם תמיד הסברים נוחים לפריחתה של אמונות כאלה. אמריקה מריעה לשמנֵי גוף המבוססים על "נבואותיו" של אדגר קייסי, למקומות התבודדות שאמאניים שנועדו למנכ"לים מותשים, לספרי הדרכה רבי-מכר המורים לכם כיצד להיזכר בגלגולים הקודמים שלכם או לגלות מה יהיו גלגוליכם הבאים, למטיפי דת טלוויזיוניים הגורפים מיליוני דולרים כתרומות ול"חזון יוחנן" ממוסחר באתרי אינטרנט, בלהיטים ובסדרת צעצועי ילדים. ואני מתחילה להרגיש שאני מבינה את אריה ברץ ואת תחושת הצורך שלו להיחרד מסוגי האי-רציונליות שמשתרגים גם כאן.

האם היורשים הרוסים של בלעם מוכנים בבקשה לקום ולהשמיע את קולם?

הרוסים ודת המוות

ב–11/9 הייתי בהונג קונג. בדיוק התכוננו ללכת לישון כאשר צלצל חבר ואמר לנו שהיה פיצוץ בניו יורק. בזחיחות דעת של ישראלית הרגילה לפיצוצים, אמרתי "מה כבר יכול להיות!". זה נראה בלתי אפשרי שקציר המוות הזה לא יהיה תחילת האפוקליפסה. צלצלתי לבעלי לשעבר ואמרתי לו לא להניח לילדים לצאת לרחוב. צלצלתי לאמא שלי (המסאית מאיה קגנסקיה – א"פ) והיא אמרה, "תראי מה הם עושים לנו!".

ברגע מכוֹנן זה של העידן של אחרי המלחמה הקרה היה קו ההפרדה שבין "אנחנו" ל"הם" ברור לגמרי. והוא נותר ברור גם ביום שלמחרת, כאשר יצאתי לעיר שגורדי השחקים המסחררים שלה נראו כאילו הם מתכווצים לאור השמש, כאילו נעשו מודעים פתאום לפגיעותם. מוכר ירקות בשוק חייך אלי ואמר באנגלית הבסיסית שלו: "מצטער בשביל אמריקה". לא ניסיתי להעמיד אותו על טעותו ולהגיד לו שאני ישראלית. בערב האפוקליפסה נעלמו ההבדלים כליל, ואני הייתי שייכת לצדם של הקורבנות הצודקים.

עמיתים אמריקנים חזרו שוב ושוב על אותה מנטרה תקינה-פוליטית: "למה הם שונאים אותנו כל-כך?" ומדי פעם השתררה אחרי השאלה שתיקה טעונה, ועיני הנוכחים, אפילו היהודים שביניהם, היו פונות אלי כאילו התשובה, שאיש לא ביטא אותה מתוך נימוס, הייתה ברורה: "בגללכם; בגלל האלימות האימפריאליסטית, הקולוניאליסטית, הציונית בפלשתינה".

החינוך הרוסי שלי העניק לי יתרון ולימד אותי לא להיות מופתעת משום גילוי של אנטישמיות. הדבר המוזר היה דווקא חוסר נכונותם של בני אדם אינטליגנטים בעליל להשלים עם מניעיהם של הטרוריסטים כפי שהצהירו עליהם בגלוי. הם חיפשו הסברים באימפריאליזם, ביהירות האמריקנית, בתיאוריות קונספירציה, בחומרנות רציונלית ובכבוד פוסט-מודרני לאחר (אשר בפועל משמעותו היא נכונות להשלים עם כל שטות שהיא כל עוד אינה מערבית). הם עסקו באופן נואש בניתוחים פסיכולוגיים של מחבלים מתאבדים. הם הצביעו על עוני, על השפלה לאומית או על ילדות עשוקה כסיבות לג'יהאד. הדבר היחיד שנמנעו מלהגיד היה מה שהטרוריסטים עצמם אמרו בצורה חזקה וברורה: שצריך להרוג את הכופרים מפני שהם כופרים.

* * *

כבר מתחילת האינתיפאדה השנייה היו הרוסים בישראל בין הראשונים שהבינו את הג'יהאד לאשורו. עוד לפני השמאל הישראלי המאוכזב והמיואש, עוד לפני עולם האקדמיה האמריקני התקין-פוליטית, עוד לפני אירופה המבולבלת והאנטישמית בסתר, כבר אז אמרו, בצורה חזקה וברורה, כי טרור ההתאבדויות האסלאמי הוא דת המוות, וכי אין שום פתרונות פוליטיים, ויתורים או אמצעי הרגעה המסוגלים לעצור אדם אשר קם בבוקר, אוכל ארוחת בוקר, מרעיף על עצמו בושם ואחר כך הולך לפוצץ את עצמו ואת קורבנותיו. רק אמונה, רעב למשמעות, יכולה להניע אדם לעשות דבר בלתי-טבעי ומחריד כל-כך. ואמונה אי-אפשר להכריע בעזרת שיקולים תועלתניים.

"ספר יהודי ברוסית הוא צמח מוזר בגן הספרות. הוא בכלל לא צריך היה לנבוט שם, או שצריך היה לנבול מיד. זהו צמח חולני, כי האדמה שבה הוא צומח דוחה את השורשים שלו. השפה בספרות היא יותר מאשר אמצעי להעברת מידע; היא החומר שממנו עשויים המחשבות והרגשות. הרוסית אינה מתאימה לנושאים יהודיים: היא הודפת אותם מפני שאינה מתאימה לביטוי החוויות שביסוד החיים היהודיים".

פרשנים במערב התחילו להסביר כי לוחמי הג'יהאד אינם פליטים מבולבלים מימי הביניים, אלא בני אדם מודרנים, משכילים מאוד, המחפשים איזושהי מטרה אוטופית שתעניק להם זהות ותעניק משמעות לחייהם. ויש להם הרבה מן המשותף עם "השמאלנים הקיצוניים של שנות השלושים ושל שנות השישים של המאה העשרים".

אבל הרוסים אמרו את אותו הדבר במשך כל הזמן. הנה כמה ציטוטים:

·        "מדוע יש לנו צורך בכל הנאומים המתלהמים של הבירוקרטים אם העדויות המצטברות מוכיחות מעבר לכל ספק כי האוטונומיה הפלשתינית מטפחת את פולחן המוות" (יבגנייה קרבצ'יק).

·        "הפונדמנטליזם האסלאמי המודרני, אף-על-פי שהוא מציג את עצמו כאסלאם הנצחי והאותנטי, הוא יליד המודרניות. כמו תנועות דומות לו שצמחו מתוך מסורות דתיות אחרות, הוא מייצג צורת תגובה טיפוסית לאתגר המודרניות. באופן בלתי נמנע, התקופה המעצבת של האידיאולוגיה החדשה הזאת הייתה המאה העשרים, שהאירוע החשוב ביותר שקרה בה היה מלחמת העולם השנייה [והנאציזם]" (דב קונטורר).

·        "קראו לזה מלחמת העולם השלישית. אבל למעשה זאת גם מהפכה אפוקליפטית. המהפכה האפוקליפטית השלישית. את השתיים הקודמות ראינו במאה הקודמת, וקראו להן קומוניזם ונאציזם" (אימא שלי: המסאית מאיה קגנסקיה – א"פ).

* * *

אז כיצד זה קורה, אצל חוגים כאלה ואחרים בקרב הרוסים הישראלים, שהוקעת הג'יהאד הופכת באופן בלתי מורגש לניגודהּ, לכמיהה אליו? באתר רוסי-ישראלי evrey.com (משמעות השם ברוסית הוא "יהודי") אני קוראת מאמר ביקורת על סרטו של סטיבן שפילברג מלחמת העולמות. נראה לי שסרט האסונות הבינוני הזה, למרות הרמיזות הברורות שלו ל-11/9, אינו מציע שום לקח תרבותי עמוק יותר מכך שבני משפחה צריכים להישאר יחד. אם בכלל, נראה לי כי האופן ההיסטרי שבו נצמד האב הגרוש לילדיו הבלתי-נעימים במיוחד מעיד הרבה יותר על חששותיה של אמריקה מפני התפוררות המשפחה מאשר על הפחד שלה מפני מעשי טרור. אבל בעיני מבקר הסרטים באתר הרוסי, שפילברג קונה לעצמו מעמד של נביא, ושפע האפקטים המיוחדים שלו קונים לעצמם מעמד של "חזון יוחנן", שבו יריבי התרבות "שלנו" כבר אינם בני אנוש שתעו בדרכם בדרך כלשהי, אלא מפלצות אוכלות אדם, פשוטו כמשמעו.

אחרי שפיות מעין זאת, מהו טירוף? הגישה הזאת, המציגה את הג'יהאד העולמי כתופעה על-טבעית כמעט, מיסטית ובלתי ניתנת להכנעה, איננה יוצאת דופן אצל הרוסים הישראלים. כי אם אנחנו נלחמים בג'יהאד באמצעות ג'יהאד נגדי, מה הטעם להילחם כלל? טרוריסטים מוסלמים לעולם לא יהרסו את התרבות המערבית. היא כבר עמדה בפני אתגרים גדולים בהרבה; היא ניצחה במלחמת המודרניות נגד מתקפות הכנסייה, הקומוניזם והנאצים; נגד חולשותיה וחסרונותיה הפנימיים.

אבל פה, בפינה הקטנה שלנו של הארץ ספוגת-הדם שזכינו בה בסבל רב כל-כך, ממה אנחנו חוששים באמת? מחבלים מתאבדים פלשתינים יכולים להסב כאב, אבל הם אינם מאיימים על קיומה של מדינת ישראל. אין זה מקרה כי בתקופה שקדמה להתנתקות מעזה התעלם השיח הציבורי מהפלשתינים מכול וכול. כאשר אנחנו מדברים על "היום שאחרי" אנחנו מדברים על היום שלנו; לא על שלהם. ההתנתקות התגלתה כעימות פנימי בין היהודים על אופייה של המדינה ועל יחסה לדת. הפלשתינים פחות משפיעים על כך מהרוסים הישראלים משום שאלה מתַגברים את שורות המתנגדים להתנתקות, נחושים בדעתם להילחם ב"חוצנים" אוכלי-האדם מן הצד האחר. חוצנים אלה אינם חבורתו של בן לאדן אלא אנחנו בעצמנו. הדבר היחיד שמפניו אני פוחדת הוא הפחד שלנו, המוזן בקטסטרופות של המאה שעברה.

* * *

"אבל אני חושבת ששיעורי הקבלה האלה הם אמונות תפלות שטותיות", אני אומרת למוכרת הרוסייה, שואבת אומץ מחיוכה האימהי ומנפח גופה המרגיע. היא מושכת בכתפיה.

"אולי", היא אומרת, "אבל אנשים אוהבים אותם. הם מתכנסים ומדברים על ספרות. תראי, יש לנו תרגום חדש של קירקגור, ואוסף חדש ויפה של כל יצירותיו של קפקא, ומהדורה חדשה של האמן ומרגריטה של בולגקוב. בבולגקוב את מאמינה, נכון?".

ד"ר אילנה גומל היא מרצה בכירה וראש החוג לאנגלית באוניברסיטת תל אביב

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה פרק מובחר מספר חדש. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

0 תגובות על במה מאמינים עולי רוסיה בישראל? / ד"ר אילנה גומל

  1. רענן א. הגיב:

    אורי, אתה בוודאי מכיר את "קיצור שולחן ערוך". בינינו, כל הטקסט נראה כמו תרגום לא מוצלח מאנגלית ומיועד בעיקר למי שאינו חי כאן. חבל

  2. רונית הגיב:

    קצת ארוך לי לערב אחד, אבל תודה שהבאת מהטקסט החכם הזה.
    למדתי אצל אילנה גומל בחוג לאנגלית לפני שנים, (כמה קורסים מאלפים, בינהם על מפלצות, על ספרות בלשית ועוד) והיא אחת ויחידה.
    שמחה מאד לראות שהיא ראש החוג עכשיו.

  3. אסף ברטוב הגיב:

    למיטב ידיעתי, ד"ר גומל אינה ראש החוג לאנגלית עוד; ראש החוג הנוכחית היא ד"ר מלאת שמיר.

  4. גדיוי הגיב:

    יכול להיות שאם היינו קוראים את המאמר הזה לפני שנתיים,מבצעי ה"פנים אל פנים "שלנו היו נראים אחרת. לא שהתוצאות בשטח (או שמא ב"שטחים"…)היו שונות.אבל להכיר את עם ישראל זה העיקר ועכשיו אני מכיר אותו עוד קצת ועל כך-תודה רבה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s