זרים במשפט – היעדר נגישות לצדק בישראל / ד"ר יובל אלבשן

כמה סמלית היא הדרך לבית-המשפט. העדר קו האוטובוס לבית הדין הגבוה לצדק שבמרומי הרי ירושלים הוא רק סמל, המסמל בעיני עו"ד יובל אלבשן את המחסומים הרבים שמוצבים על דרכם של הנזקקים להגנת מערכת המשפט יותר מכל, אלה שעבורם המקום בו הם חיים וצודקים "רמוס וקשה כמו חצר". פרק נבחר מספרו "זרים במשפט"

 

פרק נבחר מספרו של עו"ד יובל אלבשן, "זרים במשפט – נגישות לצדק בישראל", סדרת קו אדום, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2005. מתפרסם באדיבות המו"ל (ללא הערות שוליים הנרחבות והמעשירות) ובלעדי ברשת

 

הכול התחיל באוטובוס. הייתי אז מתמחה בבית-המשפט העליון בירושלים ועשיתי את דרכי מדי בוקר, באוטובוס בקו 24, למשכן רב ההוד והתפארת של בית-המשפט ברחוב שערי משפט. בוקר אחד, כשצעדתי מתחנת האוטובוס שמול משרד האוצר לעבר בית-המשפט העליון, עצרה אותי אישה שקמטים רבים על פניה ותיק כבד בידה ושאלה אותי כיצד היא יכולה להגיע "לבית-המשפט העליון לצדק". הצעתי לה להצטרף אלי ויחד התחלנו לטפס במשעול המדרגות המרשים לעבר שערו החיצוני של בית-המשפט. עד אותו יום הייתי עושה את דרכי מתחנת האוטובוס לבית-המשפט בדקות מעטות, כמעט תמיד כשאני שקוע במחשבה על המשימות שמחכות לי. הפעם הלכתי לאט, ממתין לאישה שהתנשפה לצדי. היא לא הסכימה שאסייע לה לסחוב את התיק הכבד שבידה. "כל החיים שלי מונחים כאן", היא אמרה, "אתה עוד תשמע על התיק הזה! כשהשופטים ישמעו את המקרה יסמרו שערותיהם, אתה עוד תראה. כמה רע עשו לי". היא התנשפה בין מילה למילה.

כשהגענו לשער המפואר מיהרתי לכניסת העובדים ונפרדתי ממנה. אחר כך, כשהגעתי למשרדי שבקומת השופטים, לא משו מעיני פניה המגירות זיעה. פתאום הבנתי עד כמה סמלית היא הדרך לבית-המשפט. לבעלי מכוניות השרד הוקם חניון קרוב לכניסה, ובמידת הצורך הותקנו גם מעליות שמובילות אותם היישר לתוך הבניין. לחסרי ממון, לעומת זאת, אין אפילו קו אוטובוס שייקח אותם לשם. הם נאלצים לרדת בתחנה רחוקה ולצעוד ברגל בדרך לא קלה. כשנכנסתי ללשכת השופט העליון יעקב טירקל, הוא הבחין בארשת פני ושאל "מה מטריד אותך אלבשן?". סיפרתי לו על הזקנה שפגשתי ועל תחנת האוטובוס הרחוקה. "תכתוב לנשיא ברק", יעץ לי השופט, "אתה צודק. אין סיבה שהאוטובוסים הציבוריים לא ייכנסו לשטח בית-המשפט העליון". כדרכו תיבל את דבריו בפסוק מהמקורות: "לא תישא פני דל ולא תהדר פני גדול, בצדק תשפוט עמיתיך" (ויקרא, פרק י"ט, פסוק ט"ו).

במשך שבוע כתבתי אינסוף טיוטות עד שניסחתי מכתב קצר בן ארבע שורות לנשיא בית-המשפט העליון, אהרון ברק. לא בכל יום כותב דרדק שאך זה הגיע למערכת המשפט מכתב לאישיות כזו. בדחילו ורחימו ניגשתי ללשכתו ומסרתי למנהלת הלשכה שלו, שריל, את המכתב. לזכותו של הנשיא ברק ייאמר שכדרכו, למרות העומס העצום שהיה מונח על כתפיו, ולמרות מיהות הכותב הוא התייחס לנושא במלוא הרצינות. "הנושא ייבדק ותשובה מסודרת תועבר על ידי רשמת בית-המשפט העליון, מיכל אגמון", הוא כתב לי. באותו יום התיישבתי באוטובוס בדרכי חזרה לביתי, נרגש מהתייחסותו הרצינית ומנכונותו הכנה לבדוק את הנושא. לא שיערתי שלאחר מספר שבועות יסתבר שאפילו נכונותו ומאמציו של הנשיא לא יועילו, ואני אקבל תשובה מרשמת בית-המשפט ש"בבדיקה שנערכה עם אגד הסתבר שאין כדאיות כלכלית לקו".

וכך, במדינה שבה מסובסדים קווים להתנחלויות מבודדות, אין עדיין אוטובוס שמביא את הציבור לפתח בית-המשפט העליון עד עצם היום הזה. אבל עם כל הכבוד לתחבורה הציבורית, העדר קו האוטובוס הוא רק סמל. הוא מסמל בעיני את המחסומים הרבים שמוצבים על דרכם של אלה שנזקקים להגנת מערכת המשפט יותר מכל, אלה שעבורם המקום בו הם חיים וצודקים "רמוס וקשה כמו חצר", תרתי משמע. כשיצאתי מבית-המשפט העליון גיליתי כי העדרה של תחבורה ציבורית הוא הקטן מבין המכשולים אשר ניצבים בדרכם של אלה למימוש הבטחת הצדק הגלומה בבית-המשפט. מתברר כי דרך לא כבושה מחברת בין המשפט הצומח מלמטה (באזורים שתושביהם מודרים ממוקדי הכוח) ובין שיטת המשפט שמונחית מלמעלה (ממנגנוני הפרופסיה וההגמוניה). דרך זו, הנמתחת מאזורי הספר המשפטיים, מקום בו הצדק רמוס וקשה ועד למקום בו אמור להיעשות צדק, בית-המשפט, היא מושא פרק זה.

 

דווקא בתקופה הנוכחית, במערכות משפט מודרניות הפועלות תחת משטרים דמוקרטיים לכאורה, שמבוססים על אידיאת השוויון בפני החוק, כשגם העני וגם העשיר נכנסים בשערי אותו אולם, נעמדים לפני אותו שופט וכפופים לאותה מערכת נורמטיבית של כללים (בניגוד לתקופות רבות בעבר בהן היו בתי-משפט נפרדים ודינים מיוחדים לכל מעמד ומעמד בחברה), דווקא עכשיו הפך הצדק לכמעט בלתי ניתן להשגה עבור חלקים הולכים וגדלים מהחברה המערבית.

הקושי לעלות על הדרך לצדק

הניסיון שהצטבר בתחום זה של עריכת-דין בעולם, כמו גם הניסיון המועט שצברתי אני, מצביע על סוג מסוים של אבסורד. דווקא בתקופה הנוכחית, במערכות משפט מודרניות הפועלות תחת משטרים דמוקרטיים לכאורה, שמבוססים על אידיאת השוויון בפני החוק, כשגם העני וגם העשיר נכנסים בשערי אותו אולם, נעמדים לפני אותו שופט וכפופים לאותה מערכת נורמטיבית של כללים (בניגוד לתקופות רבות בעבר בהן היו בתי-משפט נפרדים ודינים מיוחדים לכל מעמד ומעמד בחברה), דווקא עכשיו הפך הצדק לכמעט בלתי ניתן להשגה עבור חלקים הולכים וגדלים מהחברה המערבית. לא זו בלבד, אלא שכל עורך-דין שמבקש לסייע לאוכלוסיות מוחלשות להילחם בעוניין, מודע לכך שלא ניתן לטפל בסוגיית הצדק החברתי, שתרגומה לעגה המשפטית לובש בדרך כלל לבוש של זכויות חברתיות, בלי לשים לב לנושא הנגישות למשפט.

הזכויות החברתיות רלבנטיות מטבען בעיקר לעניים ולעולם, כך נדמה, תהיה דרכם של העניים לבתי-המשפט זרועה מכשולים רבים. מכאן נובע כי המבקשים לקדם צדק חברתי באמצעות המשפט חייבים להיות מודעים למכשולים העומדים בדרכם של אותם אזרחים מוחלשים ולסייע להם לצלוח אותם בשלום. לכן, כאמור, בחלק זה תתואר דרך החתחתים שאותה צריך לעבור האזרח המוחלש מהרגע בו הופרו זכויותיו ועד לרגע בו הוא חוצה את מפתן שערם של בתי-המשפט כשאין לגיטימית יותר ממטרתו: להגן שם על זכויותיו כאדם.

שער הספר

 

המחסומים הישירים

כדי לעלות על הדרך שעשויה להוביל אותו לבתי-המשפט צריך האזרח המוחלש קודם לכל לצלוח קבוצה ראשונה של מחסומים, המכונה בספרות המקצועית מחסומים ישירים. הכוונה היא לאותם מצבים "אשר בהם הדין אוסר או חוסם באופן מוחלט את הגישה לערכאות בסוג של נושאים או לסוג של מתדיינים". מחסומים אלה הפזורים בכל תחומי המשפט, מצויים בשפע בתחומי משפט הצדק החברתי. שפע שפחות מוכר לנו מתחומי משפט אחרים.

מרים היא דוגמה חיה למחסומים כאלה. לכל הדעות היא אישה מרשימה ואצילית משהו. לעולם אינה נוהגת להרים את קולה. במקום לזעוק היא שותקת ומצמצמת את עיניה, כאילו מבקשת לא לראות. אבל כל השקט הרועם הזה לא מצליח להסתיר את תחושת העלבון העזה שלה. עלבון ששמור לאנשים שמרגישים שאיש לא סופר אותם, שאיש אינו רואה אותם.

כל הסיפור החל במאי 2003. אז, במה שנדמה לה כתחילתה של תקופה מבטיחה, קיבלה מרים יחד עם בנה יחידה את המפתח לדירת הדיור הציבורי בשכונת שמואל הנביא בירושלים. זה היה כמו חלום שהתגשם. דירה בירושלים. מה יכול להיות טוב יותר? לא זו בלבד, אלא שמרים הבינה מהאחראים שהדירה עוד תורחב. ואכן, בסמוך לכניסתה החלו להתבצע ליד ביתה עבודות בנייה שבגללן נאטמו חלונותיה החיצוניים של דירתה. מרים הסכימה לכך מתוך אמונה שתוך פרק זמן קצר תחזור ליהנות מאווירה הקריר של ירושלים ומקרני השמש שלה.

אלא שעם הזמן התברר לה, כי הבנייה לא מתקדמת כלל בגלל מחלוקת שפרצה בין הגופים המעורבים בהרחבת הדירות חברת עמידר, משרד השיכון וחברת שיקום השכונות. ההרחבה שכבר החלה להתבצע נותרה כשלד חשוך ומוזנח שמסתיר ממרים ומבנה את אור השמש באופן כמעט מוחלט. בעקבות זאת היא נאלצת לגור לא בדירה, כפי זכותה בדין, אלא במבנה סגור מחוסר אוויר ונטול אור. הכי רחוק מ"ירושלים של זהב" עם אוויר "צלול כיין".

מצב בלתי נסבל זה, שנמשך מזה שנה וחצי, כה מזעזע עד שמיותר לציין שמדובר בפגיעה קשה בזכויותיה הבסיסיות של מרים ובכבודה כאדם, ודווקא במקום שאמור להיות הבטוח ביותר עבורה  משכנה הפרטי, מבצרה. בשל כך החלה מרים לסבול נזקים רבים. האפלה והאוויר הדחוס פגעו בבריאותה, היא מוציאה כסף רב על חימום הדירה ועל תאורה שמופעלת גם בשעות היום, ועוד כהנה וכהנה הוצאות שהן הרבה מעבר ליכולתה כדיירת דיור ציבורי. כל פניותיה של מרים באמצעות בנה לשלושת הגורמים המכובדים עלו בתוהו. כל גורם הפנה לגורם אחר. תסמונת ה"זה לא אני  זה הוא" קיבלה ביטוי כתוב מעל ניירות פירמה מהודרים. כשהגיעה אלינו עם תיק מלא פניות נואשות ותשובות מנומסות שאלתי אותה קודם לכל, "למה לא פנית לבית משפט? למה לא עתרת? והרי עשית את כל העבודה כמעט עד לשם". היא ענתה לי בקולה השקט, "אבל כתוב היה בחוזה שאסור לי". ואכן, מסתבר שבאחד הטפסים עליהם חתמה מרים כשקיבלה את דירת הדיור הציבורי, נכתב מפורשות שאסור לה לפנות לבית-משפט או לכל גורם אחר בלי אישור החברה המעורבת בניהול הבניין. חתימה זו עצרה את מרים מלהגיע לבית-המשפט, וכך המשיכה לחיות בתנאים לא תנאים, במין צינוק שאינו מתאים לשיכון בני אדם, רק בגלל תמימותה.

לא מדובר בדוגמה חריגה או בתופעה חדשה. כל עורך-דין קהילתי יכול להעיד על מאות הסכמים שנחתמים עם אזרחים או עם צרכנים מוחלשים, שבהם  בדומה לדוגמה לעיל  נאסרת באותיות קידוש לבנה הפנייה לערכאות. לעתים נוסף לתנאי בחוזה אלמנט מרתיע נוסף דוגמת זה: "בכל מקרה שתעשה פנייה כלשהי לבית-המשפט, אם לצורך תביעה ואם לכל צורך אחר הקשור להסכם זה, ישתלמו פיצויים מוסכמים בסך… לצד א' וזאת בלי לפגוע בזכות לפיצויים… לפי כל דין אחר". כזהו למשל גם הסעיף הבא, המופיע בחוזי צרכנות רבים, הנפוצים למדי בפריפריה הענייה בדרום: "בכל מחלוקת הקשורה להסכם זה, מתחייבים הצדדים שלא לפנות לבתי משפט ו/או לכל ערכאה אחרת, בלתי אם ניתנה הסכמה בכתב ומראש על ידי היועץ המשפטי של [שם החברה]". שיטה אחרת היא לציין בחוזה כי "צד… מוותר בזה מראש על כל טענה ותביעה כנגד צד… בקשר עם פעולות המצוינות בחוזה זה".

מאחר וכל משפטן, ואפילו משפטן מתחיל, יודע כי לסעיפים אלה אין כל תוקף ודינם להתבטל, אם בשל היותם תנאים מקפחים בחוזה אחיד, או אם משום שהם סותרים את תקנת הציבור, הרי ברור כי המנסחים חוזים אלה והמחתימים עליהם מבקשים להרתיע את הצד המוחלש מלפנות לערכאות ולממש את זכויותיו שבדין, אף שברור להם כי מדובר בפגיעה שלא כדין. ואכן, בפועל, רבים מקרב החותמים על חוזים אלה, כמו מרים  המשתייכים לאוכלוסיות המוחלשות  סבורים כי אין באפשרותם לפנות לבית-הדין בשל סעיפים אלה. הדבר נובע, בין השאר, מהעובדה שעורכי-דין נתפסים בקרב האוכלוסיות המוחלשות כשליחיו עלי אדמות של המשפט, ואשר על כן כל מילותיהם אמת המה. אך ברור הוא כי המשמעות בכל הקשור להגנת זכויותיהם של המוחלשים היא הרת אסון.

סבורני כי מדובר במצב שאינו שונה מאוד מסיטואציה שבה עורך-דין עושה מעשה בלתי חוקי כדי להגן על לקוחו. למצער, עסקינן באותה דרגה של אי-מוסריות. איני טוען שחלה על עורך-הדין החובה לדאוג לכל מחסוריו של הצד שמנגד, אבל הוא חייב להיות הוגן, ולעניות דעתי יש לחייבו לגלות אחריות ורגישות מיוחדות כאשר הצד שמנגד משתייך לאוכלוסיות המוחלשות, אינו מיוצג וסביר שאינו נגיש לשירותי ייעוץ משפטי כלשהם.

דברים אלה נגזרים מתפיסת מקצוע עריכת-הדין כמקצוע שחורג מאספקת שירותי משפט גרידא (בדומה לאינסטלטורים המספקים שירותי אינסטלציה). תפיסת המקצוע היא רחבה יותר, שכן "עורכי-הדין נתפסים  גם בשיטות משפט אדוורסריות לא רק כמייצגים את לקוחותיהם אלא גם כפקידי בית-המשפט (Officers of the Court) וכאמונים על שמירת טוהר המידות המקצועי וקידום העיקרון של שלטון החוק". זו, בין השאר, הסיבה לכך שלשכת עורכי-הדין היא לשכה אובילגטורית ולא ניתן לעסוק בעריכת דין מבלי להיות חבר בה, כשמערכת הדין האתי היא מערכת פנימית הנשלטת על-ידי אותה לשכה. הבחנה זו מחייבת, לדעתי, חשיבה אתית מחודשת באשר לפעולות המותרות לעורך-דין ובאשר לאלה שאסורות עליו. מי שמאמין שלמשפט יש תפקיד חברתי מעבר לטכנאות משפט יתקשה להסכים להתנהגויות לא הגונות כלפי צדדים מוחלשים מעין אלו. אלא שעד שהתנהגויות אלו תמוגרנה  אם דרך הדין המשמעתי ואם באמצעות חינוך המשפטנים לראות בעבודתם "שליחות" ולא רק "שירות" יהיה זה אחד מהמחסומים היותר קשים לצליחה.

סוג של מחסומים נוספים הנמנים על המחסומים הישירים הם מחסומים שקבועים בדין. כוונתי למקומות בהם המחוקק עצמו אסר על פנייה לבתי-המשפט. חוק הביטוח הלאומי אולי החוק החשוב ביותר מבחינתן של האוכלוסיות המוחלשות מאחר והוא מבטיח הלכה למעשה את החירות ממחסור, ואת הזכות לתנאי קיום נאותים  הוא הדוגמה הטובה ביותר לכך. החוק רצוף אירועים שבהם מצומצמת הפנייה לבתי-הדין (בערעור על נושאים שבסמכות הביטוח הלאומי) לשאלות משפטיות בלבד. משמע: חלק מהמחלוקות העובדתיות בין המוסד לבין המבוטח אינו נגיש, אף שמשמעותן לחיי האחרון עלולה להיות אקוטית. כך, למשל, אם מתעוררת מחלוקת בנוגע לאחוזי נכות בין המוסד לבין האזרח שתובע אותו, אין לאזרח אפשרות להגיע לבתי-המשפט אלא אם בא כוחו ימצא שאלה משפטית להיתלות בה, ובמציאות הדבר כמעט בלתי אפשרי לחלוטין. מאחר והאוכלוסיות המוחלשות חסרות על פי רוב ייצוג, מבחינתן מדובר בסוף פסוק.

המקרים הקשים ביותר שהגיעו אלי עם מחסומים כאלה היו של הקשישים המעטים ששרדו את רדיפות הנאצים ועדיין חיים בינינו. מסתבר שלפי חוק נכי רדיפות הנאצים לא ניתן לערער על החלטות "הרשות המוסמכת", המהווה חלק ממשרד האוצר, בכל הקשור לנכויות נרדפי הנאצים שעדיין חיים  הקבוצה המוחלשת ביותר בחברה הישראלית היהודית כיום  אלא בשאלות משפטיות כלליות. השאלה שצריכה להישאל היא: מדוע? מדוע אוסר הדין בישראל על אותו ניצול שואה בא בימים לפנות לבית-המשפט ולטעון שאחוזי הנכות שנקבעו לו אינם מוצדקים, על אף שאין עוררין שזו זכותו? מדוע לא ניתן לערער על דרגת הנכות שקבע המוסד לביטוח לאומי, על אף ששוב עסקינן בזכותו הבסיסית ביותר של אדם לביטחון סוציאלי?

הסברים פרוצדוראליים שלפיהם זכות הערר מתמצית בתוך ועדות הערר במוסד גופו לא יכולים להניח את הדעת, שכן אין מחלוקת שאין דין קבלת יומך בפני בית-משפט כדין קבלת יומך בפני ועדת עררים בתוך אותו מוסד. חשוב לציין שמחסום זה אינו עביר אלא בשינוי חקיקה, וכפי שנראה בחלק השלישי של ספר זה, בשלב החקיקה האינטרסים של האוכלוסיות המוחלשות כמעט ואינם באים לידי ביטוי.

איש מהמחוקקים אינו מתחשב בהם ולכן החוקים לא משרתים אותם. במסגרת קבוצת המחסומים הישירים מצויה גם הלכת ההתיישנות. בלי להיכנס לצדקת ההתיישנות או לאי-הצדקתה, הרי שלסוגיה זו השפעה ניכרת על נגישות אוכלוסיות מוחלשות למשפט. מטבעה משפיעה הלכת ההתיישנות, יותר מכל, על אלו שאינם מודעים לזכויותיהם (או שמודעים להן ברמה פחותה), שכן דווקא להם נדרש זמן רב כדי לעבור את השלבים הדרושים להבשלת תביעה משפטית. לפי מודל ה- ,(Naming, Blaming & Claming) NBC המבוסס על חיבורם הקלאסי של פלסטינר, אבל וסאראט, כדי שפגיעה בזכויות תתורגם לשפה המשפטית נדרש הנפגע לעבור מספר שלבים: הראשון  שלב "קריאת השם" (Naming), קרי היכולת להעניק "תווית" משפטית מוגדרת לאירוע הפגיעה. שלב זה מחייב שיוענק "שם" משפטי לאותה חוויה וכן שהנפגעים בכוח ובפועל יהיו מודעים ל"שם" זה. בכל הקשור לאוכלוסיות מוחלשות שתי דרישות אלה בעייתיות ביותר למימוש.

בעייתיות הדרישה הראשונה היא פועל יוצא מן העובדה שהענקת "שם" משפטי נתונה לאחריותה הבלבדית של מערכת המשפט ושל סוכניה המורשים – האקדמיה, הרשות המחוקקת, עורכי-הדין והשופטים. היא המחליטה שפעולה פלונית היא פעולה שאסורה בדין והיא המחליטה באשר לרמת אכיפת אותו איסור: באמצעות הכלים הפליליים או בדרך אזרחית שעשויה לזכות את הנפגע בפיצויים בגלל פגיעתה בערכים שמוגנים על-ידי השיטה. אלא שמערכת זו חסרה כאמור באופן אינהרנטי, את קולותיהם של האזרחים המוחלשים ומכאן מובן גם שהיא דואגת פחות לשמירת הערכים המגנים עליהם. ואכן כיום יש רבים הסוברים כי המשפט המהותי מוטה בצורה מובהקת לעבר הקבוצות החזקות בחברה (הן מבחינה לאומית, הן מבחינה מגדרית והן מבחינת שליטה במשאבים כלכליים) כך שהוא חסר את נקודות המבט של האוכלוסיות המוחלשות בחברה כבר ברמה המהותית-תכנית שלו.

מאחר שלמשפט המהותי חסרים אותם "קולות  השקפות עולם, חוויות וניסיון חיים  שנעדרו ממנה ושלא באו בה לידי ביטוי, בין השאר משום שלא היו לאותן קבוצות או אנשים 'סוכנים מורשים' במערכת המשפטית שישמיעו את האינטרסים ויבטאו את הזכויות שלהם", הרי שהענקת תוויות לחוויות הפוגעות באזרחים המוחלשים לבדם שכיחה פחות ומביאה להתארכות פרק הזמן הדרוש להם לצלוח את השלב הזה. כך, למשל, נדרשו שנים רבות עד שזכויותיהם של דיירי הדיור הציבורי בחברות המשכנות בישראל, יוכרו כזכויות ולא כהטבות, "ילבשו" לבוש משפטי, קרי יעוגנו בחוקים ויזכו להגנת המערכת המשפטית.

גם הדרישה השנייה בעייתית יותר למימוש בקרב אוכלוסיות מוחלשות. הכוונה היא למודעות הנפגעים בפועל ובפוטנציה שמדובר באירוע שהשיטה אוסרת אותו או מפצה בגינו. כך למשל, הטרדה מינית. אחרי שנים שבהם "גברים לא חשבו להגדיר הטרדה מינית כתופעה ולא כקטגוריה משפטית", שכן "הטרדה מינית היא תופעה שגברים מעולם לא היו מודעים לה… או שהקלו בה ראש והעלימו עין"; ובזכות מאבק אמיץ של האליטה המשפטית הפמיניסטית, שחברותיה התחילו להשמיע את קולן במערכת המשפט, הוכר האירוע המטריד מינית כאירוע אסור. אלא שבכך לא די. כעת נדרש שהנפגעות הפוטנציאליות והנפגעות בפועל תהיינה מודעות לכך שהמצב השתנה במובן זה שכעת אותה "צביטה שובבית" היא אסורה. אלא שלנשים שאינן נגישות לשיח הציבורי (בין שהן חסרות משאבים חומריים כדי להיחשף לשיח זה ובין שהן מעוטות משאבים אישיים כדי להבין אותו) דרוש פרק זמן ארוך יותר להשגת הידע והתובנה כי מדובר באירוע אסור, שכן במילון חייהן עדיין לא מופיע מושג זה כלל וכלל. לכן, אולי אין זה מפתיע שעד היום רמת האכיפה של החוק אינה גבוהה, למעט בקרב ציבורים מאורגנים, כדוגמת עובדי המדינה.

גם השלב הבא – שלב ההאשמה (ה-(Blaming קשה למוחלשים יותר. בשלב זה, צריך הנפגע להבין מיהו הגורם שאחראי לאותה פגיעה בזכויותיו ולהתייצב מולו. אלא שבקרב אוכלוסיות מוחלשות שכיחה תופעת האשמת המזל הרע או האשם העצמי באירוע שקרה. כך שעד שאותה אישה מוטרדת מינית מבינה שהיא צריכה להאשים לא את עצמה ולא את מזלה הרע אלא את מי שהטרידה והפעיל אלימות כלפיה, עשוי לעבור פרק זמן ניכר. רק אז היא תפנה לשלב השלישי שלב התביעה (Claming) שבו יתורגמו טענותיה ותובנותיה ללשון משפטית. רק אז יומצאו דרישות משפטיות, יוגשו כתבי תביעה משפטית ותעשה פנייה לערכאות המשפטיות לשם הגנה על הזכויות שהופרו.

במילים ברורות יותר, פרק הזמן שעובר ממועד התרחשות האירוע בגינו מוגשות תביעות של אוכלוסיות מוחלשות עד לעצירת מרוץ ההתיישנות, ארוך יותר מאשר זה השכיח בקרב אוכלוסיות מועצמות; לכן, כאשר הפרת הזכויות כלפי האוכלוסייה המוחלשת מגיעה לשלב ההבשלה, היא נעצרת לא פעם במחסום ההתיישנות. ושוב מדובר במחסום בלתי עביר. המעביד המטריד, בעל הבית המסוכן והמעביד הגזלן כולם הופכים חסינים מרגע שהסתיימה תקופת ההתיישנות. עברו שבע שנים? נגמר העניין. האישה המוטרדת המוחלשת  שרק עתה, כשעברה תהליך מעצים, והבינה את אשר אירע לה  לא יכולה להגיע לבית-משפט ולהגן על כבודה ועל זכויותיה הבסיסיות. בעצם, למה? אלה רק דוגמאות מעטות למחסומים ישירים. הצטברותם יוצרת את הרושם שיש מי שסבור שלא כדאי לבזבז זמן שיפוטי רב מדי על אוכלוסיות כה עניות. בעידן בו השירותים נבחנים בעיקר דרך החור של הגרוש נדמה שאין זה צריך להפתיע איש. איך אמרה נאדיה, "הכול פוטיומקין".

 —————

יובל אלבשן מהפעילים הבולטים בארגונים החברתיים בישראל, עובד בעשור האחרון כעורך-דין קהילתי בפריפריה הענייה של ישראל. בנוסף הוא משמש כמרצה בכיר ומנהל המרכז לחינוך משפט קליני לזכויות אדם ולאחריות חברתית בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים. בעבר יסד וניהל את המחלקה המשפטית של עמותת "ידיד" ואת "חטיבת זכויות האדם" במכללה האקדמית למשפטים.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה פרק מובחר מספר חדש. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

4 תגובות על זרים במשפט – היעדר נגישות לצדק בישראל / ד"ר יובל אלבשן

  1. פינגבאק: המשתה - אייל גרוס

  2. דוד הגיב:

    חבל מאוד ,התנהלות מע' המשפט במתכונת העכשוית ,תקים עלה את הציבור .כמות הנפגעים רבה מאוד .כרגע כל נפגע מתייסר בחצרו .יגיע הזמן ,שציבור הנפגעים יתאגד מאליו ואז תתחוור עצמת בגידת מע' המשפט . וכשזה יקרה אני ועוד ועוד ועוד ,לא תהיה לנו המוטיבציה להגן ,על מי שלא הגן ולא היה הגון בלשון המעטה .

  3. shiran הגיב:

    היי! נהנתי מאד לקרוא את הפרק הנבחר מתוך המאמר,, ורציתי לשאול האם אפשר להשתמש בו בעבודתי כסטודנטית בעבודה של מדיניות רווחה. אשמח לדעת מהיכן פרק זה נלקח מהספר, ומהי ההוצאה שלו. תודה רבה!
    (כמובן שאציין מהיכן מקורותיי בבילוגרפיה) תודה!

  4. אורי פז הגיב:

    לשירן,
    כפי שנכתב בתחילת רשימה זו, המדובר בפרק נבחר מספרו של עו"ד יובל אלבשן, "זרים במשפט – נגישות לצדק בישראל", סדרת קו אדום, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2005.
    ככל שאת מתבססת על הפרק, נא צייני את מקורו גם מהאתר שלי, ממנו הגעת לתוכן.
    בהצלחה רבה!

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s