מהפכה רוחנית של אישה אחת

דמותה המהפכנית של שרה שנירר – מייסדת "בית יעקב" בפולין, אישה חרדית ומשכילה – לא מוכר כל כך, גם לא בקרב נשים דתיות פמיניסטיות השואפות לעשות מהפכה בחיים הדתיים. לדברי הסופרת אסתר אטינגר, "מפעלה העצים את כוחן של הנשים החרדיות והעניק להן כוח כלכלי ופוליטי, גם אם הן לא בחזית". על המהפכה ששנירר התחילה בה והשפעתה נמשכת גם היום

 

'מהפכת חינוך הבנות בדורנו' / תולדותיה ופועלה של מרת שרה שנירר – הרב יואל שוורץ, 111 עמ', הוצ' קסט-ליבוביץ', ירושלים, תש"ס

אחת הסוגיות המעניינות והאקטואליות במעמד האישה ביהדות, היא: נשים וחובת לימוד תורה. ביהדות, לימוד כתבי הקודש הוא חובה דתית בסיסית. חכמינו ז"ל החשיבו ביותר את החינוך וראו בלימוד מעשה של עבודת השם לא פחות מהתפילה. הוצאת נשים מכלל חובה זו היו לה השלכות מרחיקות לכת על מקומן בחיים הדתיים. המשנה והתלמוד ראו בלימוד מצווה לגברים ולא לנשים. במאה ה-12 כתב הרמב"ם שנשים פטורות מלימוד תורה, אולם אם הן לומדות הן זוכות לשכר. ,האב אינו צריך ללמד את בתו תורה, ואם לימד אותה תורה שבעל פה, כאילו לימדה תִפלות" (הלכות תלמוד תורה: א, יג).

יחד עם זאת, יש סימנים המעידים שהחיים היהודיים היו מורכבים יותר ממה שעולה מהכללים הקפדניים הללו. הספרות מתקופת המשנה, למשל, יודעת לספר על נוכחותן של נשים בשיעורים של החכמים ולפחות אישה אחת, ברוּריה, הייתה בעצמה בקיאה בהלכה. בימי-הביניים, כתב חכם נוצרי בן זמנו של הרמב"ם, אחד מתלמידיו של הסכולאסטיקן המפורסם אבלארדוס: "היהודי, עני ככל שיהיה, אם יש לו עשרה בנים ילמד את כולם אלף-בית, לא לשם פרנסה, כפי שעושים הנוצרים, אלא על מנת שיבינו את חוקי אלוהים שבתורת ה' – ולא רק את בניו אלא אף את בנותיו" (א"א אורבך, "בעלי התוספות", עמ' 18;Paul Johnson, A History of the Jews, London: Nicolson, 1987, 193).

במשך הזמן נעשו מאמצים ליישב את העיקרון עם המעשה. במאה ה-13, מציין מחבר "ספר חסידים" (בסימן שיג), שנשים פטורות מלימוד תורה חוץ מהלכות הנוגעות אליהן, כי אם לא ילמדו את המצווה, כיצד יוכלו לשמור אותה? בשלהי המאה ה-16, טען הרב יהושע פלק, מחבר הביאור על סוגיות התלמוד בשם "פני יהושע", שהפסק של הרמב"ם התייחס רק לבת שאביה מלמד אותה; מותר לבת ללמוד בעצמה.

פוסק הלכה בולט שהרחיק לכת עוד יותר במאה ה-20 הוא הרב ישראל מאיר הכהן מראדין (תקצ"ט-תרצ"ג, 1838-1933), המוכר יותר בשם ספרו הקלאסי "החפץ חיים", (ומחבר הביאור "משנה ברורה" על פסקי הלכה של "שולחן ערוך" מאת ר' יוסף קארו, שלימים הפך לאבן דרך בהתפתחות ההלכה היהודית). "החפץ חיים" סבר כי קביעת התלמוד התייחסה לנסיבות מסוימות שאינן חלות עוד. הן הניחו קיומה של אווירה שבה "מסורות ומנהגים עתיקי-יומין היו מושרשים", ובנות למדו על היהדות לא באמצעות לימוד פורמלי אלא פשוט מהתבוננות בנעשה בבית. בימינו השתנו שני דברים. ראשית, המשפחה היהודית הייתה בתהליך של פירוק: היו משפחות שהתרחקו מהדת, אחרות הופרדו בשל גלי ההגירה ממזרח אירופה. שנית, בנות למדו לימודים כלליים וצריך לאזן אותם בחינוך יהודי כדי שלא ינטשו לגמרי את היהדות. באווירה חדשה זו, לא רק שאין איסור אלא אף חלה חובה דתית להעניק לבנות חינוך יהודי, והדבר רצוי ומבורך. מכאן ש"אם הדבר לא ייעשה", כתב החפץ חיים: "הן עלולות לסור לגמרי מדרך השם ולעבור על אושיות הדת". (ליקוטי הלכות לסוטה, כא). הפסק שלו התקבל, ובמזרח אירופה הוקמה רשת בתי ספר יהודיים לבנות בשם תנועת "בית יעקב", מיסודה של צדיקה אחת מקרקוב, שרה שנירר, אשר השתייכה בעצמה לקבוצה החרדית של חסידי בעלז. מאז ועד היום, מתקיימים מוסדות חינוך אלו בכל קהילות ישראל המנהלות אורח חיים אורתודוקסי.

שנירר, היתה בת למשפחת חסידים מבעלז שנמלטה לווינה במלחמת העולם הראשונה, חזרה לפולין אחרי המלחמה, התיישבה בקראקוב, התפרנסה מתפירה, אבל ראשה היה בעניינים אחרים. היא פיתחה תיאוריה מודרניסטית שלפיה בחורות חרדיות צריכות אמנם להיות צנועות וחסודות, אבל גם משכילות, ועליהן להתערות בשוק העבודה ולהתקדם הלאה.

אמנם דעותיה נחשבו מהפכניות, אבל שנירר הוכיחה לרבנים שהאלטרנטיבה מסוכנת בהרבה: יותר ויותר בנות יהודיות נשלחות ללימודי השכלה כללית בבתי ספר נוצריים, כהשלמה להשכלה הדתית הבסיסית שאותה הן מקבלות בבית. אם יקום מוסד יהודי לחינוך הבנות, טענה, הן יינצלו משמד רוחני. בשלהי 1918 קיבלה אישור מהרבי מבעלז, הרבי מגור וה"חפץ חיים" (כפי שציטטתי מדבריו בנידון במאמרי למעלה) ופתחה בחדר העבודה שלה את בית הספר "בית יעקב" הראשון מסוגו לבנות.

אל שנירר חבר הרב אליעזר גרשון פרידנזון, עסקן אגודאי ומחנך, שהקים את תנועת הנוער "בנות בית יעקב". את שם התנועה השלימה שנירר, שתרמה את המילה "בתיה" – כלומר, בת-יה (בת ישראל עובדת אלוהים). על-פי התיעוד, פרידנזון "היה נוסע, בכוחות גוף ונפש ובמאמצים כבירים, מעיר לעיר, בכל רחבי פולין, נאם נאומים רבי עוצמה, על תפקידן של נשי ובנות עם ישראל, מפיח בהן התעוררות רוחנית ומארגן אותן לקבוצות".

ב-‏1935, שנת מותה של שנירר, כבר היו בפולין 250 בתי ספר של "בית יעקב", שבהם למדו יותר מ-‏35 אלף תלמידות. כל המפעל הנפלא הזה נהרס בתקופת הכיבוש הנאצי והשמדת יהדות פולין. יחד איתו נמחקה גם מורשתה הרוחנית של שנירר.

בחוברת הרשמית של בנות יעקב בישראל היא מתועדת כמי שהגתה את הקמת התנועה "להצלת בנות ישראל"; והדרך: "להתקדם בידיעת התורה, ללמוד יפה את כל ההלכות והדינים, על מנת שנדע לקיים כראוי את כל מצוות היהדות".

אסתר אטינגר. "רוב הנשים החרדיות לא רואות במעמדן דיכוי אלא ייעוד, שמאפשר גם את מרכזיותן בחברה החרדית של היום, ככוח נשי בעל השפעה כלכלית, חברתית וחינוכית רבה שאי-אפשר בלעדיו"

כיום מוצגת דרכה של שנירר מעט באור שונה מכל מה שלחמה למענו. דרכה מוצגת כמיושמת בחיזוק בנות ישראל באהבת האל, בתורת ישראל, במניעת התבוללות והצלת כמה שיותר בנות יהודיות משמד רוחני בהתגלמותו המודרנית של השפעות הרחוב הנוכרי. שנירר חלמה על השכלה לבנות ישראל ועל שילובן בשוק העבודה ובעצם כך על הרמת רף המורל האישיותי של הבנות. אולם, ניסיונות הדורות משתנים עם צוק העתים וכיום מטרות התנועה מוצגות בחוברות הרשמיות כך: "לפעול לעיצוב דמותן הרוחנית של בנות ישראל, על יסודות התורה הקדושה וקיום מצוותיה בכל עת ובכל זמן, תוך הקפדה על צניעות הלבוש והחיים בבחינת 'כל כבודה בת מלך פנימה'; פיתוח מידות טובות, מחויבות לתרומה לקהילה ועד להגשמת היעוד של כל חניכה בבניין הבית היהודי הטהור".

המשוררת והסופרת אסתר אטינגר מסבירה בראיון ל"מקור ראשון" מדוע בספרה "פלא לילה" (הוצ' הקיבוץ המאוחד, 2005, 311 עמ') בחרה להנכיח את דמותה של שרה שנירר, ואף לצטט קטעים מכתביה:

"ראשית, כי באמת שכחו, או לא יודעים עליה מספיק בציבוריות שלנו, ולא משערים איזו השפעה עדיין יש לה על החיים של כולנו. קו ישר הולך ממפעל חייה אל הציבוריות שלנו, אל החברה החרדית הלומדת שמבוססת על נשים שייעודן לפרנס את בעליהן הלומדים בכולל. נדמה לי שזו הצלחה עצומה שלה, שהיא חוללה אותה לבד. שנית, ההתעוררות של הפמיניזם הדתי, לימוד התורה לנשים. אפשר לראות בשנירר חלוצה בין הפמיניסטיות הדתיות ביוזמה החדשנית שלה, הבלתי אפשרית כמעט – להקנות השכלה יהודית לנשים.

"יהיו שיאמרו שבסופו של דבר היא שיתפה פעולה עם הגברים לשם דיכוי של הנשים: אמנם הבנות רכשו השכלה ומודעות וחינוך, אך רק כדי לאפשר לגברים להתמסר ללימוד התורה על חשבונן. אבל אני אינני רואה בזה סיפור חד וחלק של דיכוי. רובן הרי לא רואות בזה דיכוי אלא ייעוד, שמאפשר גם את מרכזיותן בחברה החרדית של היום, ככוח נשי בעל השפעה כלכלית, חברתית וחינוכית רבה שאי אפשר בלעדיו.

"לו שרה שנירר היתה רואה את מפעל חייה היום, האם היא היתה אוהבת את התוצאה? נראה לי שהיה לה במה להתגאות היום. היא סיפור הצלחה בסך הכול. אלפי תלמידות בארץ ובעולם לומדות ב'בית יעקב'. יש לזכור שהיא נפטרה לפני השואה, כשבמוסדותיה אז למדו כ-80 אלף תלמידות, ולא ראתה את החורבן הגדול באירופה – אך היה למפעלה המשך בארץ ובארה"ב והוא צמח וגדל. המציאות שלנו ודאי היתה מבהילה ומדאיגה אותה, אך יש לה ממשיכות נאמנות לדרכה. בעיקר נראה לי שהיא לא שיערה עד כמה המפעל שלה ירחיק לכת, עד כמה יהיו הבנות דומיננטיות ומשפיעות על החברה החרדית בארץ ככוח כלכלי, חינוכי וחברתי רב עוצמה. אפילו 'כישלונות חינוכיים' כמוני, שלא בחרו בדרך שהתוותה, ספגו גם הם מ'בית יעקב' כמה ערכים זכורים לטוב".

                                                               *  *  *

את הביוגרפיה של הרב יואל שוורץ על שנירר, ניתן לחלק לשני חלקים. החלק הראשון עוסק במעין מבוא למהפכת חינוך הבנות בדורות האחרונים מנקודת ראות יהודית אותנטית; ואילו החלק השני עוסק בתולדות חייה של שנירר ופעילותה החברתית.

ישנם כמובן לא מעט חיבורים שנכתבו על אישיותה ופעילותה החברתית של שנירר. ביניהם של לאה אסתר זוסמן, י"ל אורליאן ויחזקאל רוטנברג (שאין להשיג בישראל). עם זאת, אין זו אותה הגברת בשינוי אדרת; חיבורו של הרב שוורץ מגיש ומציג את הסוגיות הבוערות סביב פעילותה של שנירר באופן תמציתי, ענייני, קצר וקולע.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה מעמד האישה ביהדות. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

7 תגובות על מהפכה רוחנית של אישה אחת

  1. מה זה חשוב הגיב:

    אורי היקר, אין ברירה אלא להבליט שהרבנים האירופאיים התנגדו בצורה בוטה לרעיונות נתינת חינוך לבנות שהביאה שרה היקרה.
    הם שיסו בה את הציבור
    הם יצרו מצב שישליכו עליה אבנים.
    ידוע מה ששנירר אמרה לבנותיה החניכות:
    מהאבנים האלו נבנה, בנות, את בית יעקב

    בארץ התנגדו הרבנים שיהיה חינוך מיוחד בבית יעקב. כחרדי אני יודע זאת,
    כשרצו בראשית המדינה להקים חינוך מיוחד אמר מישהו: שרה שנירר לא התכוונה שהחינוך החרדי יהיה חינוך למפגרים…
    באותה שנה נולדה לו בת עם פיגור.
    ואז נפתחה הכתה הראשונה! …

  2. מה זה חשוב הגיב:

    דבר נוסף: הלא כתבת ששרה שנירר… … הוכיחה לרבנים…!
    אם הם מנהיגים צופים למרחוק, למה צריך להוכיח להם???
    למה לא הם חלוצי שיפור היהודים?

    כל המוסיף מוסיפים לו…

  3. דינה הגיב:

    העורך או אסתר? והאם המאמר נחשב אקדמי?

  4. נובונורם הגיב:

    הערות נוספות:

    http://www.peopleil.org/details.aspx?itemID=7405

    מחברי המאמר
    ר' רוז, חנן אלפר, תמר אלמוג
    כללי

    החל מגיל 3 מפרידים בין בנים ובנות, ומוסדות הלימוד מחולקים בהתאם לכך. מוסדות החינוך לבנות כוללים:
    גן ילדות (גיל 3-6) – המקביל לגן ולגן חובה בחינוך החילוני. בחלק מהגנים השפה המדוברת היא יידיש.
    בית ספר יסודי לבנות (גיל 6-13) – רשת "בית-יעקב" או "בית-מלכה" של חסידות בעלז ו"בית-ברכה" של חסידות קרלין.
    בית ספר על יסודי לבנות (גיל 13-18) – מקביל לחטיבת-ביניים ולתיכון.
    סמינר לבנות (גיל 18-20) – מקביל להשכלה גבוהה ונועד להכשרה מקצועית. הסמינרים פועלים לצידם של רוב התיכונים של בית יעקב ומהווים המשך טבעי שלהם. רוב מוחלט של התלמידות ממשיך באותו המוסד ואפילו באותו הרכב כיתה.
    הרקע להקמת בתי ספר יסודיים לחרדיות

    בית הספר החרדי הראשון לבנות הוקם בקראקוב שבפולין בתקופה שבין שתי מלחמות העולם. עד אז, ישבו הבנות בבית, סייעו לאימותיהן במלאכות הבית השוטפות ולמדו מהן את הנדרש: לבשל, לכבס ולנקות. האימא לימדה גם את ההלכות הבסיסיות הנוגעות לאישה. רוב הבנות לא ידעו אפילו קרוא וכתוב.

    עד שהחלה תנועת ההשכלה במאה ה-19, היה די בחינוך האימהי המסורתי אשר שימר את דתיותן ורמת קיום המצוות של הבנות. משפרצה תנועת ההשכלה אל עיירות וערי מזרח ארופה, נסחפו אחריה בנות רבות שהחלו לזלזל בסגנון החים של אימותיהן המיושנות ולנטוש את הדת. בשל "חוק חינוך חובה" החלו הבנות ללמוד בבתי ספר ממשלתיים בהם נסחפו אחר "אווירת הרחוב."

    הבנים לעומתן, ספגו משחר ילדותם חינוך יהודי חזק, ובתקופת הנערות והבחרות למדו בישיבות שהגנו עליהם מפני השינויים המתרחשים ברחוב. כך נוצר פער דתי ניכר בין הבנים לבנות.

    המצב הזה גרם לשרה שנירר, תופרת ענייה מקרקוב לחשוב על הרעיון של הקמת בית ספר חרדי לבנות. בתחילה, גרר הרעיון הנועז והחדשני הזה התנגדות עזה, שהרי "כל המלמד את בתו תורה כאילו מלמדה תיפלות" (סוטה ג ע"ב), אך שנירר לא נרתעה, ומצויידת בברכתו של האדמו"ר מבלז פתחה את בית ספר "בית יעקב" הראשון בעולם (1918).

    את הכיתה הראשונה היא פתחה בביתה, בין מכונות התפירה. שמעו של בית הספר החדש עשה כנפיים, והורים רבים התדפקו על דלתה של שנירר ובקשו לרשום את בנותיהם לבית ספרה.

    בתוך זמן קצר הוקמו סניפים של הרשת החדשה "בית יעקב" (השם נגזר מהפסוק "בית יעקב לכו ונלכה באור ד" (ישעי ב' ה') בכל רחבי פולין. התרחבות הרשת בכל רחבי אירופה, ארצות הברית ואף ישראל של שנות השלושים היתה עניין של זמן.

    עם חורבן יהדות ארופה בתקופת השואה, חרבו גם בתי הספר של הרשת. אך, הרעיון לא מת.

    בכל רחבי העולם היהודי – חרדי קיימים כיום בתי ספר "בית יעקב". כך בבבריטניה, צרפת, בלגיה, שוויץ, ארה"ב, מדינות דרום אמריקה וישראל.

    בארץ, לומדות בבתי הספר של "בית יעקב" תלמידות בגיל 7-13, בדומה לחינוך העממי (א'-ח') בחינוך החילוני. בתי הספר מלמדים על פי תוכנית לימוד אחידה.
    חלוקת בתי הספר היסודיים לזרמים החרדיים
    "בית יעקב"

    עם סיום 'גן חובה' עולות הילדות לכיתה א'. רוב הבנות תלכנה לבית ספר 'בית יעקב' האזורי, השייך לחינוך העצמאי. חלק מהן תלכנה לבית ספר 'בית יעקב' של החינוך העצמאי, אבל כזה השייך לחסידות עליה הן נימנות. המפורסמים ביותר הם בתי הספר של חסידות גור, וויז'ניץ, או 'חסידי כללי' המאגד חסידויות קטנות יותר, שבשל מספר המשפחות המועט יחסית המזדהות איתן אינן יכולות להקים בית ספר נפרד.
    "בית מרגלית" ו"אל המעיין"

    רשת בתי הספר הגדולה ביותר של החינוך העצמאי היא 'בית יעקב', אך בשל אופיה "האגודאי" ו"האשכנזי", כמו לצד טענות על קיפוח ואפליה על רקע עדתי חשו הספרדים בצורך לפתוח בתי ספר משל עצמם. כך הוקם "בית מרגלית" ו"אל המעיין", שתוכן הלימודים בהם זהה ל"בית יעקב" אך התפילה שם תיאמר בנוסח הספרדי, המורות תלכנה במטפחת (ולא בפאה) כפי פסיקתו של הפוסק הספרדי – הרב עובדיה יוסף, וצוות המורות ישתדל להחדיר בתלמידות גאווה על היותן ספרדיות. עם זאת רוב ההורים הספרדים שולחים את בנותיהם ל"בית יעקב".
    בית ספר פרטי 'חסידי'

    אחוז קטן של ההורים ישלח את בנותיו לבית ספר פרטי, השייך ברוב המקרים לחסידות עליה הם נמנים. המפורסם שבבתי הספר הפרטיים הוא "בית יעקב הישן" או "ביס יענקב היושון" כפי שהוא מכונה בפי העם. בית הספר המיתולוגי של הישוב הישן בירושלים. שפת הלימוד בו היא יידיש, שיערן של התלמידות קלוע בצמות והן הולכות בגרביים שחורות עבות.

    גישת לימוד זהה מאפיינת גם את בתי הספר של סאטמר "בית פייגא", אך בצורה פחות נוקשה. הבנות אינן חייבות לקלוע שיערן בצמות או ללכת בגרביים שחורות.

    תוכנית הלימודים בבתי הספר הפרטיים מורכבת מסיפורי החומש. סיפורי החומש ולא לימוד תנ"ך כיוון שלבנות אסור ללמוד מתוך החומש (ע"פ המאמר "כל המלמד את בתו תורה מלמדה תיפלות"), לימודי חול בצורה קלילה ובעיקר לימודי תפירה ובישול. זה מה שנדרשת ה'אידישע מאמע' (האמא היהודיה) לדעת.

    גם לחסידות בלז רשת בתי ספר פרטיים, "בית מלכה", אך שם דומה תוכן הלימודים לנלמד ב"בית יעקב" ובאופן כללי מקפידים שם על רמה גבוהה, בשפת היידיש כמובן.

    בירושלים, קיים חרם של הרבנים על לימוד שפות זרות. לכן בבתי ספר של "הישוב הישן" לא תילמד אף שפה זרה, ובשאר בתי הספר בעיר, לימוד שפה זרה (אנגלית) הוא לימוד רשות בלבד.
    הכללים של בתי הספר
    קבלת תלמידות

    בשל העובדה שרוב הבנות הולכות לבית ספר אזורי, הקבלה לבית הספר היא אוטומטית ואינה מותנית בועדת קבלה. עם זאת, לבתי הספר תקנון נוקשה הנוגע הן לשעות שהתלמידה נמצאת בין כותלי בית הספר והן לשעות בהן היא בבית.
    תקנון התנהגות ולבוש בית ספרי

    למרות שברוב בתי הספר מונהגת תלבושת אחידה, עדיין יש לתקנון הרבה מה לומר בענייני לבוש: באלו נעליים מותר לבוא ללימודים, באלו גרביים (איזה אורך, איזה עובי, איזה צבע), באיזה ילקוט ועוד היד נטויה. ברוב בתי הספר של 'בית יעקב' מונהגת תלבושת אחידה. כל בית ספר ותלבושתו.

    הכללים של התקנון תקפים גם לשעות אחר הצהריים: היכן מותר לילדה לטייל בשעותיה החופשיות? אסור לה ללכת למקומות בילוי שונים, כמו לקניון, ונסיעה לחו"ל דורשת את אישור הנהלת בית הספר.
    התקנון נאכף בהצלחה רבה על ידי רוב הנהלות בתי הספר (למרות שהקבלה לבית הספר האזורי אינה מותנית בקיום התקנון), כנראה משום שהתלמידות מחונכות למשמעת.
    קישוט הכיתה

    מטרת קישוטי הכיתה ומסדרונות בית הספר ב"בית יעקב" היא לא רק המראה האסתטי, אלא גם ובעיקר חינוך הבנות. בדרך כלל יורכב הקישוט ממאמר חז"ל או מפסוק שמשמעותם נוגעת לבנות. סביב הכתוב תבוא המחשה אומנותית של המאמר.

    לעיתים, ישא הקישוט אופי אקטואלי: אם נערך מבצע בבית הספר, למשל מבצע "שמירת הלשון", קירות המסדרונות והכיתות יעוטרו במאמרים וציורים הנוגעים לשמירת הלשון פרי ידיהן של הבנות, כגון "נצור לשונך מרע", "שומר פיו ולשונו – שומר מצרות נפשו" ועוד. דיוקנו של רבי ישראל מאיר הכהן מראדין. מחבר הספר "שמירת הלשון" יופיע ברבים מהם.

    לעיתים תעוטר הכיתה על פי החומר הנלמד. כדוגמא: בכיתה ח' כשלומדות הבנות את ל"ט המלאכות האסורות בשבת הן מכינות קישוט כיתה גדול ומרשים המפרט וממחיש את כל המלאכות.
    נקודות ציון בלמידה בבית הספר
    כיתה א' – מסיבת הסידור

    כמו כל תלמידי בתי הספר בישראל, תפגוש תלמידת כיתה א' החרדית ביומה הראשון בבית הספר את המילים "שלום כיתה א'" כתובות על הלוח.

    שנתה הראשונה בבית הספר תוקדש ללימוד קריאה, חשבון בסיסי ושאר לימודים אופייניים, אך השיעור הראשון לא מתחיל בשמונה בבוקר, אלה בשמונה וחצי, לאחר התפילה כמובן.

    לאחר כמחצית שנה של לימודי קריאה, הבנות ברובן כבר מסוגלות לקרוא ויכולות להתחיל להתפלל מתוך הסידור, וזה הזמן למסיבת הסידור, האירוע המרכזי של כיתה א'. במסיבה, תעלינה הבנות הצגה המספרת סיפור הקשור לתפילה (לדוגמא – נס שקרה עקב תפילה וכו'), החזרות להצגה ימשכו זמן רב.

    לערב הגדול תגענה אמהות וסבתות (גברים 'מחוץ לתחום', כולל אבות, סבים ואחים), מנהלת בית הספר תשא דברי ברכה, הבנות תצגנה ולאחר מכן ברוב טקס יחולקו הסידורים.
    כיתה ד' – הצטרפות לתנועת הנוער "בנות אגודת ישראל"

    כשעולות הבנות לכיתה ד' (גיל 9-10), הן מצטרפות לתנועת הנוער "בנות אגודת ישראל" או "בתיה", כלשונן. כל כיתה בבית הספר מרכיבה קבוצה ולכל קבוצה – מדריכה. המדריכה היא בת סמינר שנבחרה לתפקיד.

    עיקר פעילות הארגון היא במפגשים חברתיים בשבת אחרי הצהריים. התלמידות נפגשות בבית הספר, מתפללות מנחה והמדריכה מוסרת 'פעולה'. ה'פעולה' נושאת אופי חינוכי, כמו תיקון המידות או אופי אקטואלי.

    מכאן ועד שנתן השניה בתיכון, ילווה ארגון "בנות אגודת ישראל" את כל הפעילות החברתית של בית הספר. במסגרתו יערכו מסיבות לכבוד החגים, פעילויות החופש הגדול ועוד.
    מאחורי התנועה הזו עומדת תנועת "אגודת ישראל".
    כיתה ו' – בת מצווה

    כשמלאו לילדה שתיים עשרה היא נחשבת לנערה בוגרת, וכ"בת מצווה" חייבת היא בקיום כל המצוות "ללא הנחות". אירוע זה זוכה לתשומת לב רבה בבית הספר, ובכיתה ו' נחגגת מסיבת "בת מצווה" כיתתית.

    נהוג שביום הבת- מצווה מקיימת הבת את מצוות הפרשת חלה. בתקופה זו , לומדות הילדות מתוך ה"קיצור שולחן ערוך" את הלכות "הפרשת חלה", ואחד מימי הלימודים יוקדש לקיום המצווה. ביום זה תכנה התלמידות בצק לחלות בבית הספר, בכמות המתירה את קיום המצווה. כשהבצק יהיה מוכן תוריד ממנו המורה "שיעור ביצה" (כמות בגודל ביצה) ותברך: "ברוך אתה ה'… מלך העולם אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על הפרשת חלה" הבנות תענינה אמן ותוספנה תפילה מיוחדת הנאמרת בזמן הפרשת חלה. לאחר מכן הן תקלענה את החלות ותחזורנה הביתה "מצוידות" בחלה משלהן.

    נוסף לדיני הפרשת חלה לומדות הילדות מתוך ה"קיצור שולחן ערוך" עוד הלכות רבות הנוגעות להן, כמן הלכות תפילה, כשרות, ועוד.

    חלק גדול מימי הלימודים מוקדש להכנות למסיבה הגדולה, שנחגגת עם האמהות והסבתות. בדרך כלל יעלו הבנות מופע שיכיל הצגה, מקהלות וריקודים, ויקדישו לחזרות שעות לימודים רבות.
    כיתות ז' ח' – מבחנים ארציים

    בכיתות הגבוהות של בית הספר היסודי (ז' ח') נערכים מבחנים ארציים בשלשה תחומים: מושגים ביהדות הנערך בכיתה ז', פרקי אבות הנערך בכיתה ח' ודינים, שאף הוא נערך בכיתה ח'.

    גם בתי ספר פרטיים נוהגים לערוך מבחנים מקיפים במקצועות אלו, אך כמובן במתכונת שלהם.

    כיון שבתי הספר מתחרים ביניהם על ממוצע הציונים, מוקדש חלק ניכר משנת הלימודים להכנה למבחן.

    למבחן במושגים ביהדות תתכוננה הבנות ותלמדנה בע"פ חוברת שמכילה את המושגים הנבחרים (לדוגמא: אב"ד – אב בית דין, תואר למי שעומד בראש בית דין. וכו'). סדורים ע"פ סדר א' ב'.

    למבחן בפרקי אבות יבחרו בכל שנה שני פרקים שונים ממסכת 'אבות' והבנות תלמדנה אותם בע"פ עם פירוש ברטנורא.

    המבחן בדינים הוא הקשה והמקיף מכולם. החומר הנלמד יכיל את כל סעיפי ה'קיצור שולחן ערוך' הנוגעים בדרך כלשהיא לבנות, ואלו רבים מאד. (הלכות תפילה, הלכות כשרות, הלכות מליחת הבשר, הלכות שבת ועוד).

    בשל ההכנות הרבות למבחן, והשינון הכמעט אין סופי עומד ממוצע הציונים בין 98 ל100, ותלמידה שקבלה פחות מכך תרגיש כי נכשלה.
    כיתה ח' – הרשמה ל'סמינר'

    השנה האחרונה בבית הספר היא גם הקשה ביותר, ולאו דווקא מבחינה לימודית. לקראת אמצע השנה נערך הרישום לתיכון, או ל"סמינר", בפי הבנות. התיכונים אינם בתי ספר אזוריים, ועל כן הם מרשים לעצמם לברור את תלמידותיהם. הקריטריונים נוקשים מאד ומתייחסים למשפחתה של הבת, לסגנון לבושה ולציוניה. התחרות בין התיכונים קשה וכל אחד מנסה לבחור לו את התלמידות ששמן הטוב הולך לפניהן ומתנער מהחלשות. עובדה הגורמת לבנות רבות לקבל תשובות שליליות אף מכמה מקומות.

    בשנה זו משתדלות הבנות 'להיות בסדר' בכל התחומים, והמתח ניכר בהתנהגותן ובנושאי השיחה שלהן. בסופו של תהליך, עיתים קשה ומיוסר, רוב הבנות מסודרות ב'סמינרים' טובים יותר או פחות, ורק מקרים חריגים נותרים ללא מסגרת.

  5. נובונורם הגיב:

    ראוי לקרא ב:
    http://www.daat.ac.il/DAAT/tfila/kadish/eisenberg-1.htm

    מן המאמר שם:

    אבל יש מדרון חלקלק אחר המאיים עלינו, ואנו כבר באמצעיתו. הנה הוא:
    א. שרה שנירר הקימה את תנועת בית יעקב בניגוד לרצון הרבנים.
    ב. בכל בית ספר לומדים אנגלית למרות החרם של רבני הישוב הישן.
    ג. בכל בית ספר לומדים לימודי חול למרות החרם של רבני הישוב הישן.
    ד. כל אדם מאזין לרדיו למרות החרם של רבני הישוב הישן.
    ה. נשים בוחרות למרות התנגדותו של הרב קוק.
    ו. רוב הציבור חוגג בת מצווה לבנות, בניגוד לדעת הרב וואלקין (1932) והרב משה פיינשטיין (1956/1959).
    ז. טוענות רבניות פועלות בבתי הדין הרבניים, למרות התנגדות הרבנות הראשית.
    ח. אלפי בנות לומדות גמרא, למרות "כל הלמד בתו תורה" וכו'.
    ט. בתי דין רבניים פוסקים חלוקה שווה של רכוש בני הזוג, למרות דין נכסי מלוג ונכסי צאן ברזל, בגלל חוק שוויון זכויות האישה, ובגלל הזדהותם עם חוק זה (הרב דייכובסקי).
    י. בתי דין רבניים פוסקים חלוקה שווה של הירושה בין הבנים והבנות, למרות דיני הירושה שבתורה, בגלל חוק שוויון זכויות האישה, ובגלל הזדהותם עם חוק זה (הרב דייכובסקי).

  6. ראובן הגיב:

    המדרון החלקלק נובע מאי הבנה , אולי תמימה ואולי לא:
    א. שרה שנירר קיבלה את הסכמת גדולי הרבנים
    שבדורה, היורק מעטים שהתנגדו
    ב. החרם חל מלכתחילה על ירושלם בלבד
    ג. על לימודי חול לא היה חרם
    ד. לא הכל מאזינים לרדיו, והחרדים המאזינים, ברובם, לתחנות חרדיות שלא הוחרמו
    ה. התנגדות היתה לשעתה, ועל עצם הרעיון שנשים בוחרות. היה ברור לכולם שאחרי שנשים בוחרות בפועל, אין טעם לגרוע מכוח של הציבור ע"י הימנעות נשים.
    ו. הרב פינשטיין הפך לתומך נלהב של חגיגת בת מצוה, ואף התוה קוים לדרך המסיבה כמפורט בתשובותיו האחרונות בנושא
    ז. אין איסור על טוענות רבניות
    ח בנות אכן לומדות גמרא, אך לא חניכותיה של שרה שנירר. בבית יעקב זה לא קורה.
    בדבר שבממון יכולים הרבנים לפסוק כרצונם, זה ענין של הסכמה
    י. כך גם בירושה, ובנושא זה המהפכה מתחילה כבר בתלמוד.

  7. בגרויות הגיב:

    האנולגיה לסיפור התנכ"י ברורה. גם חנה הקריבה את היקר לה מכל על קידוש השם ובדורנו זה לא פחות מקידוש השם לאפשר לאברכים לרוש מיומניות בסיסיות בחיים המודרניים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s