לכל איש יש שם

לא תמיד שמו של האדם הוא מקרי, ולעתים השם הפרטי וגם שם המשפחה מגלים לנו פרטים רבים ושונים על זהותו ומהותו של האדם, היהודי והישראלי

שלושה מאפיינים בולטים לעין, אפיינו את עם ישראל לדורותיו: "לא שינו את שמם, לשונם ומלבושם" – כפי שמספרים לנו חז"ל – כי בני ישראל זכו להיגאל ממצרים מכיוון שלא החליפו את שמותיהם העבריים בשמות מצריים, לא החליפו את שפתם וגם לא את מלבושיהם (ויקרא רבה, לב).

הקשר בין גאולת מצרים לסממנים אלו לא ממש ברור, שהרי מדובר בסממנים חיצוניים גרידא נטולי הקשר ליציאת מצרים, שהיא "יציאה מעבדות לחירות" המבוארת כערך רוחני-פנימי. אולם נראה שכוונת חז"ל באומרם "לא שינו את שמם" – מתייחס למשמעותו של השם היהודי; "לשונם" – מתייחס לקדושת לשון הקודש; ו"מלבושם" – מתייחס לצניעותם של בני עמינו לאורך ההיסטוריה.

כאשר אנשים עוברים לסביבה תרבותית חדשה הם ממירים לעתים קרובות את שמותיהם, לבושם ושפתם, שמקורם בסביבה ממנה באו, לשמות, סגנוני לבוש וצורות דיבור המקובלים בסביבתם החדשה. כך למשל, בימי בית המקדש השני, בהשפעת התרבות היוונית ששלטה בארץ ישראל באותם ימים, קיבלו יהודים לא מעטים, בהם גם תלמידי חכמים, שמות יווניים, כמו אלכסנדר, אריסטובלוס או הורקנוס, במיוחד מחוץ לארץ-ישראל, וכך אמנם העידו חז"ל על דורם: "רוב ישראל שבחוץ לארץ שמותיהן כשמות עכו"ם" (גיטין יא, ע"ב).

ברם, נוהג זה היה קיים בחלק הקטן יחסית לכל העם, שהושפע מהשפעות חיצוניות. כללי חיים ועקרונות אלו, משום היותם עתיקים ולא "מחודשים", קשה עד מאוד לשמרם ולהקפיד עליהם מבלי להיות מושפעים מהקידמה שבכל דור ודור. בדיוק בכך מדגישים לנו חז"ל את מעלתם של ישראל, שלמרות כל מה שאמרו ולגלגו עליהם המִצרים, שהיו בזמנם התרבות המודרנית והמפותחת ביותר בעולם, בני ישראל שמרו על זהותם היהודית מתוך הקפדה מלאה על שלושת העקרונות המאפיינים הללו.

ברשימה זו, ברצוני להרחיב מעט את הדיבור על שמו של האדם, היהודי והישראלי.
 
"שלושה שמות נקראו לו לאדם"
במדרש תנחומא (תחילת פרשת ויקהל) נאמר: “שלושה שמות נקראו לו לאדם, אחד מה שקוראים לו אביו ואמו, ואחד מה שקוראים לו בני אדם, ואחד מה שקונה הוא לעצמו, טוב מכולן מה שקונה הוא לעצמו”. ואכן, שמו של האדם מלווהו לכל אורך חייו, הולך עמו בכל אשר יפנה, מזוהה איתו יותר מכל, קובע את התייחסות הזולת כלפיו, ורבים מאיתנו מוכנים להילחם עד טיפת דמם האחרונה כדי להגן על שמם הטוב.

 

זלדה

 
שירה המפורסם של זלדה, “לכל איש יש שם“ (שירי זלדה, הקיבוץ המאוחד, תשמ"ה, עמ' 117), הולך בעקבות המדרש:

לכל איש יש שם

שנתן לו אלוהים

ונתנו לו אביו ואימו

לכל איש יש שם

שנתנו לו קומתו ואופן חיוכו

ונתן לו האריג

לכל איש יש שם

שנתנו לו ההרים

ונתנו לו כתליו

לכל איש יש שם

שנתנו לו המזלות

ונתנו לו שכניו

לכל איש יש שם

שנתנו לו חטאיו

ונתנה לו כמיהתו

לכל איש יש שם

שנתנו לו שונאיו

ונתנה לו אהבתו

לכל איש יש שם

שנתנו לו חגיו

ונתנה לו מלאכתו

לכל איש יש שם

שנתנו לו תקופות השנה

ונתן לו עיוורונו

לכל איש יש שם

שנתן לו הים

ונתן לו

מותו.

אנו למדים ממדרש זה, ובעקבותיו מהשיר של זלדה, שלאדם ישנם שלושה מרכיבים לשמו; ושבכל השמות שניתנו לאדם, במיוחד אלה שקנה לעצמו, ניכרת מהותו של האדם. בדרך כלל, שמו הפרטי ושם משפחתו של האדם הם האופן הראשוני שהוא מציג את עצמו. לכאורה, אין השם הפרטי בא לייצג פן כלשהו מזהותו של בעליו: הוא ניתן לו בידי אביו ואמו טרם עמד על דעתו וקודם שניתוו קווי אישיותו, לפעמים הוא בגדר מִשאָלָה שהורים מטילים על התינוק שלהם. בידוע, לא כל יָפָה היא מלכת יופי, ולפעמים נמרוד הוא קטן וחלש. עם זאת, יש בשמו הפרטי של האדם רמזים לא מעטים לזהותו העצמית. אנו נוטים לקשר בין שם לאישיות ומתייחסים לשם בזיקה לאדם עצמו, ואנו גם מבטאים בו את רחשי לבנו כלפיו. התלמוד מספר על רבי מאיר שהיה מכיר לפי שמו של האדם האם טוב הוא או רע, ומתוך כך ניצל מידיו שלפונדקאי רמאי (יומא פג, ע"ב).

ב"ספר הספרים" אנו מוצאים הסברים לשמות שניתנו ליילודים שונים בהקשר לזמן, למקום ולאופן לידתם. למשל: "ותלד [חוה] את קין ותאמר קניתי איש את יקוה" (בראשית ד, ב); “הנך [הגר] הרה יולדת בן וקראת שמו ישמעאל כי שמע יקוה אל עניך” (שם טז, יא); “ותלד [צפורה] בן ויקרא [משה] את שמו גרשם כי אמר גר הייתי בארץ נוכריה” (שמות ב, כב); “ותקרא [חנה] את שמו שמואל כי מיקוה שאילתיו” (שמואל א' א, כ). לעתים נמצא שהשם מציין תקוות שתולים ההורים ברך הנולד. למשל: “ויקרא שמו נֹחַ לאמר זה ינחמנו ממעשנו ומעצבון ידינו” (בראשית ה, כט).

בתנ”ך נמצאים גם שמות המעידים על גורלו של נושאם, והם ניתנו לו ככל הנראה בידי מי שהעלה על הכתב את הטקסט המספר על כך. למשל, מַחְלוֹן וכִלְיוֹן, ששמם מרמז למותם כבר בראשית האירוע (רות א, ב); “איש קשה ורע מעללים” נקרא בשם “נבל” (שמואל א' כה, ג).

בספרות היפה אכן נמצא לעתים שמות סמליים המרמזים על אופייה או על גורלה של הדמות הנושאת את השם, או גם על תפקידה בעלילת הסיפור. אחיטוב או נעמי יהיו כמובן דמויות נעימות וחיוביות; נבל, עכן או איזבל, דמויות שליליות בתנ”ך, יהיו דמויות שליליות גם בסיפורת החדשה. בקהילות יהודיות לא נהגו לתת לנולדים שמות של דמויות מקראיות שנחשבו לשליליות בעיני המסורת: זמרי, נמרוד, עמרי, אחאב או עתליה, על-פי הכתוב “זכר צדיק לברכה ושם רשעים ירקב” (משלי י, ז).

בעם היהודי היה לפעמים בשם הפרטי או בכינויים הנגזרים ממנו אפיון עדתי: זכריה, מזל או סעדיה היו כמעט תמיד בני העדה התימנית, יוסלה או חיימקה היו בוודאי אשכנזים. כאמור, חז”ל כבר לימדונו ש“רוב ישראל שבחוץ לארץ שמותיהן כשמות עכו”ם” (גיטין יא, ע”ב). כפי שנוהג הזה קיים עד עצם היום – אנשים שעוברים לסביבה תרבותית חדשה ממירים לעתים קרובות את שמותיהם, שמקורם בסביבה שממנה באו, לשמות המקובלים בסביבתם החדשה. למשל, בארצות הברית מיכאל יהיה למייק, שושנה לסוזי, ואברהם לאייב. גם אלה שעלו לארץ ישראל המירו לשמות עבריים את השמות שניתנו להם בסביבתם התרבותית המקורית: אירנה תהיה לאורנה, גרישה יהיה לגרשון, יורי יהיה לאורי. כפי שגם היטיבה לבטא חוקרת השואה, רבקה ליכטנשטיין, בשירה "ואלה שמות":
 

ואלה שמות

אברהם, יצחק, יעקב,

יוסף, אהרן, דוד ושלמה

יהושע, ושאול ושמואל

ישראל, מנחם, וטוביה וחנוך

ושמחה, ואליעזר, וצבי הירש

ויצחק מאיר ויהודה לייב

ואלה שמות

שרה ורבקה ורחל ולאה

ופרומא וביילא וגוטא וחוה

ופייגא ושפרינצא

גם טויבא ודינה

וקריינדל ויוכבד

ואלה שמות

והיה שם ה"ליקוביער" וה"זגירז'ער"

ה"ווראשווער" וה"בענדינער"

ושאר הקרויים על שם עירם

והיו שם ה"שיסטער" וה"קעכער"

ה"בעל עגלה" וה"טרעגער"

ושאר המכונים על שם מלאכתם.

ואלה שמות

והיו שם יהודים ששמות לאיהודים אימצו

והיה שם יאנוש ואולק ואפילו סטאשק

ואנטק ומאריק ויאנק

וסטיפינה ומארישה ודורקה ושורקה

ו כולם יהודים.

בישראל החילונית, בדורות האחרונים, מקובל לתת לבנים ולבנות שמות המפגינים את התחדשותו של העם היהודי בארצו ואת התנערותו מ”מסורת הגלות”, ולפיכך שמות “גלותיים”, כמו זלמן, מנדל, ביילה ודבושה, נדחו מפני שמות מקראיים ושמות עבריים חדשים, שלא היו מקובלים על היהודים בפזורה, כמו אהוד, נמרוד, איתי, דליה, ענת, כרמית. העיתונאי יהונתן גפן ביטא את תחושותיו כסבא לנכד שבחרו לקרוא לו בשם דילן: "הזמנים משתנים, וכיום מותר לנו לקשט את הילדים שלנו בשמות שלא יזכירו לנו מאיפה באנו ואיך פתאום נתקענו כאן עם כל השמות המגוחכים האלה שהורים לא אחראים נתנו לנו בלי להתייעץ איתנו" (מעריב, סופשבוע, 20.7.07, עמ' 18).  

 בסיפורו "יד ושם" מוחה הסופר אהרן מגד על נוהג זה:
 

…קשר הרי זה זיכרון. מבין אתה? הרוסי קשור לעמו כי הוא זוכר את אבותיו. הוא מתקרא איוואן, אביו נתקרא איוואן וסבו נתקרא איוואן, עד דור ראשוןואתהמתבייש אתה לקרוא לבנך בשם מנדלה, שמא יזכי
לך שהיו יהודים שנקראו בשם זה. סבור אתה שצריך כבר למחות את השם הזה מעל פני האדמה. שלא יישאר שום זכרלא המשך, לא עדות, לא יד ושם, שום
זכר…” (הקיבוץ המאוחד, ת"א תשל"ג, עמ' 83).

ואילו בישראל החרדית, בדורות האחרונים, מקובל לתת לבנים ולבנות שמות המפגינים את דבקותו במסורת הדורות של ישראל סבא, ולפיכך מתן שמות אבות-האומה ובעיקר שמות יידישאיים לילדים, כפי שהיו מקובלים על היהודים בפזורה: זלמן ומנדל, זעליג והרש'לה, שמערל ושמיל, שיינדי ופרומי, ביילה ודבושה, הועדפו מפני שמות עבריים מודרניים.

השבועון החרדי "משפחה" ערך בדיקה מקיפה של השמות במגזר החרדי וגילה כמה ממצאים מעניינים, בין השאר, בכל הנוגע לשמות הנפוצים ביותר בחוגים השונים: על שם האדמו"ר שמחה בונים אלתר מגור, שנפטר ב-1992 נקראים 821 ילדים בשם שמחה בונים. בחסידות ויז'ניץ נושאות 30 אחוז מהבנות את השם מרגלית, על שם אמו של האדמו"ר שנפטרה ב-1984. בחסידות ברסלב נקראות כ-30 אחוז מהבנות פייגי, על שם אמו של רבי נחמן, ועוד כ-30 אחוז נקראות אודל על שם סבתו של רבי נחמן. בחסידות צאנז הנתנייתית נקראים 30 אחוז מהילדים בשם יקותיאל יהודה, או זלמן לייב (בגרסה היידית), על שם האדמו"ר שנפטר ב-1994. בחסידות חב"ד נקראות לא פחות מ-37 אחוז מהבנות חיה מושקא, על שם רעייתו המנוחה של הרבי מלובביץ'. בחסידות לעלוב הקטנה נקראים 40 אחוז מהילדים בכיתות א'-ב' בשם אברהם שלמה, על שם האדמו"ר שנפטר ב-2000.

ואילו בציבור הליטאי, נושאים לא פחות מ-881 ילדים את השם אליעזר מנחם, על שם הרב שך שנפטר ב-2001. בציבור הספרדי ניתן השם עובדיה ל-760 ילדים שנולדו ב-16 השנים האחרונות מאז התפרסם הרב עובדיה יוסף כמנהיג הציבור. סביר להניח שהרוב ניתן על שם הרב, שכן בציבור הספרדי נהוג לקרוא לילדים על שם אדם שהוא בחיים.

כל זה מעיד על הזיקה המסורתית החזקה שרוחש הציבור החרדי למורשת הרבנית ולחיי הקהילה. התהליכים והמגמות הקשורות בשמו של ציבור זה ובשמות שיעניק לילדיו, מקורם בשאיפה כנה ששמם ישקף את מהותם היהודית ו"ישאו חן בעיני א-לוהים ואדם".
 
עניין של אופנה?
יש גם מידה של אופנתיות במתן שמות לילדי ישראל, המאפשרת לעתים לקבוע באופן כללי גם את זמן לידתו של בעל השם. בראשית המאה ה-20 רווחו בקרב החלוצים, אנשי העלייה השנייה והשלישית, שמות שמקורם ברוסיה: מניה, פניה, סשה ואברשה, היו שמות וכינויים מקובלים, אבל לבניהם ולבנותיהם שנולדו להם בארץ הם כבר נתנו שמות עבריים מקוריים – תושיה, עבריה, עשהאל, יגאל – שמות שאין בהם "טעם של גלות".

לימים נשתנה טעמם של הבריות, ושמות חדשים הופיעו: אורי, עוזי, דליה, רינה הם שמות אופייניים לילידי שנות העשרים והשלושים. בשנות החמישים והשישים ניתנו לילדים רבים שמות כמו איתי, עמרי, טל, ענת; ובשנות השבעים רווחו יותר סיגל, שרית, גיל ותום. אם כן, שמו הפרטי של אדם מרמז לזהותו ומהותו.
 
זהויות שמות המשפחה
בשמות משפחה ברורה הרבה יותר הזיקה בין השם לזהותו של אדם. באירופה היו שמות משפחה שהיו מזוהים כשמות משפחה יהודיים: במרכז אירופה אלה היו שמות שיש להם צליל רוסי או פולני, כמו מוסקוביץ וקובלסקי; במזרח אירופה שמות שיש להם צליל גרמני, כמו רוזנברג ואפלבוים; וכמובן שמות שיש בהם זיהוי יהודי ישיר, כמו כהן, לוין, רבינוביץ (בן הרב), וכיוצא באלה. גם בשמות משפחה, השפה היא גורם מובהק של זיהוי תרבותי. מי שניקרא איזן או איזנברג הוא ככל הנראה ממוצא אירופי, ומי ששם משפחתו חדד, מוצאו מארץ דוברת ערבית.
רבים נוהגים להמיר גם שמות משפחה, שמקורם בשפה זרה, בשם התואם את שפת המקום שהיגרו אליו. בישראל גם חדד וגם איזנברג יהיו לברזילי, שניהם יבקשו לזהות את עצמם בכך בגאווה עם תחייתו הלאומית של העם היהודי ועם תחייתה של השפה העברית.

בשנים האחרונות ניכרת מגמה מהופכת, רבים מחזירים לעצמם את שם המשפחה של אבותיהם, כדי לשמור על רצף הדורות, וכדי לקיים זיכרון למשפחה שנכחדה בשואה. בשנות הארבעים הסב הסופר יצחק אוורבך את שמו לאורפז, ובשנות השמונים החזיר את שמו הראשון, והיום הוא מתקרא יצחק אוורבך-אורפז. לעתים מתייחס שם המשפחה לאחד מהאבות או האימהות של המשפחה, מוזס (בן-משה), יעקבסון (בן-יעקב), ריבקין (בן רבקה), סורקין (בן שרה). במקרים רבים שמות המשפחה משקפים את משלח היד של בעליו או של אחד מאבותיו, כמו בנאי, קצב, דיין, חזן, בעברית ובשפות אחרות. כמה מחכמי המשנה היו מכונים על פי עיסוקם. למשל, רבי יוחנן הסנדלר, רבי יצחק נפחא (הנפח).

אצלנו היהודים, מתרחבת הזיקה המשפחתית לזהות "עדתית", כי היהודים נחלקים לעדות לפי ארצות המוצא שלהם. בימי-הביניים נהגו היהודים לכנות את ארצות אירופה בשמותיהם של בני בניו של נוח (בראשית י), ושל ערים מקראיות, וכך היספניה היתה ל"ספרד" ופרנקיה ל"צרפת" עד היום הזה; גרמניה נקראה עד לראשית המאה ה-‏20 "אשכנז" (לדברי הגאון מווילנה בביאורו על מסכת מגילה, דף י'). כמקובל שמוצאם של יהודי אירופה הוא בעיקר מגרמניה, ולכן הם נקראים "אשכנזים"; רוב יהודי ארצות הים התיכון הם מצאצאי היהודים שגורשו מספרד בסוף המאה ה-‏15, ולפיכך הם "ספרדים". הוא הדין גם לגבי העדה ה"בבלית", שמוצאה מבבל, היא עיראק; העדה ה"תימנית"; העדה ה"בוכרית"; העדה ה"מרוקאית" ועדות ישראל רבות אחרות.

בארצות האיסלאם נהגו לכנות את תושבי הארצות הנוצריות בשם "פְרַנְקִים", ולכן היהודים הספרדים שבאו אל ארצות אלה מספרד הנוצרית, אחרי גירושם ממנה, כונו בשם זה, "פרנקים", שדבק ככינוי של גנאי בכל יוצאי ארצות המזרח, עד היום הזה.

השם כנכס
ואם במנהגי שמות עסקינן, הרי שצוואת רבי יהודה החסיד אוסרת על ברית נישואין בין כלה וחמותה ששמותיהן זהות, מחשש למחלוקת קנאית מרובה ביניהן עד כדי גירושין. ובקרב האשכנזים שומרי המנהגים מקפידים על כך, ובודקים בציציות טרם מפגשי הצעירים. (גילוי נאות: לאימה של רעייתי וחמותה במקרה יש את אותו השם, וטפו-טפו טרם שמענו על קנאה ביניהן, אלא על מחלוקת טבעית). ויש המנמקים את הצוואה בכך שמדובר בכיבוד אם שחייב בו החתן (ובכלל זה האיסור לקרוא לה בשמה, גם שלא בפניה). הטעם המקובל יותר הוא כדי שלא ייווצר מצב שבו לא יהיה ניתן לתת לנכד שם לאחר פטירת הסב או הסבתא, כי השם יהיה זהה לשם האם או האב.

אצלנו היהודים, השם הוא יסודן של הנצחת הנפטר ושל זכירתו. כאשר בועז מדבר על נישואיו לרות, שבעלה הראשון נפטר, הוא אומר שעשה זאת כדי "להקים שם המת על נחלתו, ולא ייכרת שם המת מעם אחיו ומשער מקומו". כאשר אנחנו מאחלים למישהו שיישכח לגמרי, אנחנו אומרים: "יימח שמו וזכרו". גם עצם שמו של המוסד "יד ושם" לזכר הנספים בשואת יהודי אירופה מעיד על כך שאצלנו אין די ב"יד", צריך גם את ה"שם" (ראו: מאיר שלו, "מכתב מברלין", מוסף לשבת, ידיעות אחרונות, 19.10.07, עמ' 5).

מנהג נוסף הוא לקרוא בשם הנפטר/ת לילד/ה, שכן שמו הטוב של האדם מצביע על מהותו והאדם מתקיים תודעתית גם לאחר מותו, כשם וכזיכרון. וההלכה היהודית מגדירה שם וזיכרון אלה כנכס קיים בעליל מבחינה משפטית. יש בקרב קהילות ישראל שנוהגים שלא לקרוא בשם של נפטר לאדם שהיה בחיים בשעת הפטירה, כי יש בכך סכנה והדבר עלול להזיק לאותו אחד שעדיין במעגל החיים. אולם ניתן לקרוא לבת או לבן שייוולדו בעתיד בחוג המשפחה, בשם ראשון או שני, על שם הסבתא או הסבא או דוד/ה יקר/ה וכיו”ב.

במדרש “שכל טוב” (מהד' בובר) על בראשית פרק טו (ד”ה ורבותינו דרשו אחר), מובאים דברי רב הונא שאמר בשם ר' יוסי, ששינוי מועט של שם האדם ושינוי מקום מגוריו (או עסקיו) ושינוי מעשיו, משפיעים על אישיותו ועל הצלחותיו בחיים הארציים והרוחניים. הראיה משינוי שמם של אברהם (אברם) ושרה (שרי), ומשינוי מיקומם הגיאוגרפי, שנאמר: “לך לך… ואעשך לגוי גדול” (בראשית יב, ב). ושינוי מעשיו של האדם לטובתו, הוא הסיק מהעיר נינווה, עליה נאמר: “וירא הא-להים את מעשיהם כי שבו [=מדרכם הרעה] וינחם (ה') על [=גזירתו] הרעה” (יונה ג, י).

אם כן, נמצאנו למדים שלא תמיד שמו של האדם הוא מקרי, ולעתים השם הפרטי וגם שם המשפחה מגלים לנו פרטים רבים ושונים על זהותו ומהותו של האדם.

פורסם (בשינויים) בכתב-העת "עת לחשוב", גיליון 87, אייר תשס"ז, אפרילמאי 2007

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה הגות יהודית. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

0 תגובות על לכל איש יש שם

  1. אסף ברטוב הגיב:

    תודה על מאמר מענין.

  2. גדיוי הגיב:

    בעקבות שירה של רחל (בלובשטיין)המשוררת "עקרה(אורי)" ,זכה עם ישראל לתוספת של המוני "אורי",לפחות כך טוענת אימי, וגם לי יצא לפגוש קיבוצניק בן עשרים ומשהו שעדיין קרוי על שם אותו אורי,שכמובן לא נולד…
    ובאמת,זה שיר מתוק.
    ולמרות שאין כאן מקומו,רחל היא בכלל משוררת מקסימה

  3. נעמה הגיב:

    המאמר מעניין וחשוב, אבל צריך לשים לב שדווקא אבותינו הקדושים והקדומים (בתנ"ך, ורבים מחז"ל) לא הנציחו את שמות אבותם בבניהם, אלא ראו בשם ביטוי לתחושה לתפילה ולמחשבה(ראה סיפור בני יעקב)
    הקושי של בני דורנו לקרוא לילדם מנדל ושוויצר, נובע גם מהקשר החי לשפת הקודש – העברית, ומתוך הבנה כי כל מילה נושאת על גבה תקווה ומשמעות רוחנית. ואולי דווקא בדרך זו אנחנו מתחברים לדרכי אבותינו וממשיכים את מסורת ישראל סבא-רבא.