היהדות הנעלמת של השופט חיים כהן

האם אין בעצם החילון הרדיקלי של עריכת כתבי השופט חיים כהן המנוח כדי לפגום בזכרו ובשמו הטוב בקרב כלל היהודים, דתיים ושאינם – שעשויים היו להכיר פנים מקוריות יותר בהשקפת עולמו היהודית, אילולא נחסכה מהם באדיבות העריכה המגמתית?

חיים כהן, "להיות יהודי", עורכת: פרופ' רות גביזון, הוצאת דביר 2006, 525 עמ'

 

כשפרופ' בני לוי, מזכירו האישי של ז'אן-פול סארטר, קרא לספרו האחרון שהופיע לאור בסמוך לפטירתו הפתאומית, "להיות יהודי" (הוצ' Verdier, צרפתית, 2003), הוא ביטא בכך את השקפת עולמו שהתהפכה 180 מעלות מבחינה פילוסופית – מאקזיסטנציאליזם צרפתי לאורתודוקסיה יהודית. לא לכך חתרו המוציאים לאור של כתבי השופט חיים כהן כשקראו באותו שם תפוס ומכובס לכרך השני בסדרת כתביו. הקובץ הנחלק לארבעה שערים – יהדות כתרבות, מיהו יהודי, משפט עברי ויהודיותה של המדינה – מכיל רובו ככולו מאמרי אפיקורסות בכל היקר לזהותם היהודית של רבים מתושבי הארץ הזו.

"מטרת כרך זה היא להאיר, מתוך מכלול כתביו והתבטאויותיו של כהן עצמו, את גישתו להיבטים השונים של יהדות ויהודיות בזמננו", מעידה על העיסה פרופ' רות גביזון, עורכת הכרך (הדגש במקור). אולם בחינה מעמיקה של האוסף מגלה שמרבית כתביו המאוחרים של כהן, גם בנושאים הנידונים, נעדרים כאילו לא נבראו כלל. כך, למשל, נעדרת מהקובץ המסה המלבבת של כהן על "האדם בהלכה ובאגדה" (הופיעה כפתיחה לספרם של שולמית אלמוג ואבינועם בן-זאב, "משפט האדם", הקיבוץ המאוחד, 1996, עמ' 11-46), שבה ניתח לפרוטרוט את יחסם המרתק של חז"ל למהות האדם וליצריו, ליחסי אנוש וענייני נזיקין. זוהי מסה השווה לכל נפש, דתית או לא, והיא מבטאת נאמנה את חיים כהן האיש – התלמודיסט המושבע והיהודי ההומניסט המוצהר.

או, למשל, מאמרו המיוחד במינו על עונש מוות כערך לא יהודי (הופיע בכתב העת "תרבות דמוקרטית", כרך 1, 1999, עמ' 37-70), שבו כהן הרחיב את הדיבור על "מטמורפוזה של המיתות האמורות בתורה, הנהפכות בידי חז"ל לבלתי-אכיפות, ונדחות מפני עונשים חלופיים", הומניים יותר. ספק אם יש כיום מי מקרב ה"משים את עמלם בדף של גמרא בלה", כפי שכינה ח"נ ביאליק את בני הישיבות בשירו "אם יש את נפשך לדעת", שלא יזדהה עם העובדה הזו.

בכרך מובאים כתביו בנושא זכויות אדם, שלמענם פעל רבות ובעקבותיו פעלו השופטים אהרן ברק ויצחק זמיר ממשיכי דרכו, אך משום-מה נעדר הסברו הבסיסי של כהן להשקפת עולמו זו, כפי שפורסמה במקראה מטעם האגודה לזכויות האזרח בישראל (ירושלים, 1991, עמ' 46-48), על מקורן של זכויות האדם במסורת המשפטית היהודית: "המילה 'זכות' במשמעותה המודרנית אינה מצויה לא במקרא ולא בתלמוד, אולם מתוך הטלת חובה או איסור משתמעת גם הענקת הזכות. (…) כאשר מחוקק מטיל חובה או אוסר לעשות מעשה משתמע מכללא שהוא גם מעניק זכות. מן האיסור של 'לא תרצח' משתמע שיש לאדם אחר 'זכות' לחיות, וכדי שזכותו לחיות לא תיפגע אסור לי לרצוח אותו. (…) אם אני מצווה להחזיר אבידה, ברור שהדבר שמצאתי אינו שלי אלא של מי שאיבד אותו, ולאדם ההוא יש 'זכות' עליו. (…) החובה, המצווה, היא היוצרת את הזכות שבצדה ומכירה בה".

הגישה המובעת במאמר זה שווה לכל נפש יהודית; אז מדוע לא להכניסו לקובץ כתביו המתיימר לבטא את "גישתו להיבטים השונים של יהדות ויהודיות בזמננו"? אמנם הקובץ הנוכחי הוא רק כרך שני באסופת כתביו המוצאים לאור כסדרה, אחרי האוטוביוגרפיה החלקית שקדמה לו ("מבוא אישי", 2005), ויש לקוות שבכרכים הבאים לא יעדר מקומם של כל אלה. אולם, לאור ההדרה של הכתבים הבסיסיים שלו בסוגיות המטופלות בקובץ מזוויות חילוניות יותר שלו, הנוטל לידיו את הקובץ הנוכחי עלול לקבל רושם מוטעה וחד-צדדי בהווי עולמו היהודי של השופט כהן.

בראיון יחצ"ני שהעניקה לתכנית "לונדון וקירשנבאום" (ערוץ 10, 7.3.07) התווכחה גביזון על סוג יעד הקוראים של הכרך. כשירון לונדון המליץ עליו לכל יהודי חילוני החושש מלחזור בתשובה, תיקנה אותו גביזון וטענה כי מבחינתה "הספר מיועד לכל יהודי-ישראלי, חילוני ודתי, שיוכלו למצוא בו את עצמם". תמהני עד כמה העורכת, פיגורה משפטית מהבכירות בישראל, עיוורת להדרה שערכה בקובץ הנוכחי. לאילו ציפיות היא מכינה את הקורא הדתי מהכרך? הרי "אין צריך לומר שהגישה החילונית אל המשפט העברי שונה תכלית שינוי מן הגישה הדתית", כפי שהסביר כהן בביקורת שכתב על ספרו של השופט העליון בדימוס פרופ' מנחם אלון על המשפט העברי (עמ' 290); והרי תשובתו של כהן לשאלת בן-גוריון – במכתב אל כחמישים אנשי הגות מן הידועים בעולם היהודי שבו ביקש את דעתם בסוגיית "מיהו יהודי" – שלצד הוגים חילונים נוספים דרש לרשום את הילדים על בסיס הצהרת ההורים, הינה בניגוד לדרישתם של 16 רבנים והסופר ש"י עגנון שהמשיכו לתבוע גיור כהלכה כתנאי להכרה ביהדות (את כל התשובות של חכמי ישראל לבן-גוריון ניתן למצוא בספרו של פרופ' אליעזר בן-רפאל, "זהויות יהודיות", בהוצ' אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 2001, 339 עמ'). כידוע, בן-גוריון העלה חרס בידו, אף שבעצמו סבר כי "לא מדינת ישראל מקנה ליהודי את זכות העלייה כי אם יהדותו (…) זכות זו קדמה למדינה, עומדת מעל למדינה ומושרשת בחוקי ההיסטוריה".

כל הנושאים שהובאו לעיל ושפורסמו בשנות חייו האחרונות – יחסיו היהודיים של כהן לזכויות אדם, לעונש מוות בישראל ולמקומו של האדם בספרות חז"ל – חולקים מכנה משותף רחב וכר פורה לדו-שיח בין דתיים לחילונים, כפי שכהן ביטא בזווית ראייתו מעשירת הדעת. אך עורכת הקובץ החליטה לקבץ דווקא את כל החומרים (מכתבים, מאמרים וראיונות מקוטעים) שאיש מבין שומרי המצוות לא יוכל להזדהות עמם – עובדה ההופכת את הכרך לטקסט שהיהדות החילונית-ההומניסטית תוכל לנפנף בו כמניפסט קאנוני, כ"תורה מסיני" משלהם.

כהן התגאה בכינוי שהצמיד לו הרצ"י קוק, "אלישע בן אבויה של ימינו" ("מבוא אישי", עמ' 100), שהיה בעיניו "אבי אבות האפיקורסות ביהדות" ("להיות יהודי", עמ' 307). עד כדי כך היה אתיאיסט שסירב להיקרא "חילוני" וראה בכך פגיעה באפיקורסותו (שם, עמ' 68), ואפילו כהן על פי ההלכה שנישא לגרושה (מיכל זמורה, ממשפחת המו"ל של כתביו). והנה, דווקא אצלו, שהיה בבחינת מי ש"שנה ופירש" (=למד תורה ובכל זאת פרש מקיומה), הועלם הפן הלימודי-תורני שלו מעיני הקוראים כאילו לא הרכיב מעולם את זהותו העצמית.

ידוע שהיהדות החילונית-ההומניסטית מאמצת לחיקה בחום את השופט כהן; אבל עד כדי הבלטת דמותו הכופרת על פני המעטת דמותו המאמינה?! האם אין בעצם החילון הרדיקלי של עריכת כתבי השופט חיים כהן המנוח כדי לפגום בזכרו ובשמו הטוב בקרב כלל היהודים, דתיים ושאינם – שעשויים היו להכיר פנים מקוריות יותר בהשקפת עולמו היהודית, אילולא נחסכה מהם באדיבות העריכה המגמתית?

דברי אלה נוגעים בעיקר למה שאין בספר. בכל הנוגע לתוכן הספר עצמו, הרי שהקובץ חובק השקפת עולם חילונית השואפת להיגיון פנימי. על הספר הזה ראוי שייכתב ספר בשל חשיבותו, וכדי להתווכח עם הנחות היסוד שלו ומסקנותיו מרחיקות הלכת. מדפים שלמים כבר מכילים פולמוסים טעונים בשאלות ברומו של עולם שעליהן כתב כהן. במיוחד אל אחת מהן – כפייה דתית – כהן נהג להביע התנגדות נחרצת: "הסטאטוס קוו הוא, מטבע ברייתו, בגדר כפייה דתית (…) לגבי שומרי המצוות, אין שום רע או רבותא בכפייה דתית: נהפוך הוא, יש בעצם הכפייה משום קיום מצווה דתית, שהרי כל ישראל ערבים זה לזה ונושאים באחריות הדתית לקיום המצוות בידי כל ישראל" (עמ' 356). יתרה מזו, "שום מידה של כפייה דתית מוצלחת לא תספיק לרכך את שאט הנפש שבלב דתיים על החילונים" (עמ' 359). ו"ההלכה כולה שיטה של כפייה היא, ודין הוא שהמסרב לקיים מצווה, כופין אותו עד שיאמר רוצה אני. מקובל שאלוהים עצמו כפה את התורה על ישראל 'הר כגיגית'" (עמ' 360).

לכהן היה נוח כנראה להתעלם מהעובדה שאין היהדות מאמינה בתועלת שבכפייה הדתית, לא רק משום שאין אפשרות מבחינה מעשית לכפות את שמירתן של מצוות התורה על מי שאינו מוכן לקבלה מרצונו, אלא מכיוון שמצוות יש לקיים מתוך כוונה, רצון ושמחה. לעומת זאת, הגם שעל-פי ההשקפה החילונית, מהווה הכפייה מעשה בלתי מוסרי בעליל – שהרי השקפת עולם זו גורסת כי לכל אחד יש האמת שלו, ואם כן מדוע שאכפה את מה שנראה לי כאמת שלי על אחרים הטוענים כי אינה נראית להם – באופן מעשי, החוק ה"חילוני" בכל מדינה דמוקרטית נוקט אמצעי כפייה ללא הרף. מי ככהן ידע שעצם המושג המשפטי "חוק" מכיל בתוכו אלמנט מובהק של כפייה, שהרי ברור כי במקום שאין צורך בכפייה, אין כל צורך בחוק. מי מכיר אזרח שישלם מס הכנסה ללא הכפייה של החוק?

 

פרופ' חיים כהן לוחץ את ידו של פרופ' ישעיהו ליבוביץ

מעניין לחזור לדבריו על מיתוס הכפייה הדתית של בן דורו של כהן, הפרופ' ישעיהו ליבוביץ, שעבר מסלול הגירה דומה מאורתודוקסיה גרמנית לישראליות מודרנית: "אני מטריאליסט נוקשה, ואם אתה מדבר על עובדות, בוא ניצמד אליהן בלבד. שר החינוך זבולון המר ממפד"ל נתן 80% מתקציב החינוך לזרם הממלכתי-החילוני. כלומר, לחינוך שעומד בסתירה להשקפת עולמו, חינוך המרוּקן מתורה ומצוות ונועד להרחיק מתודעתם כל תוכן דתי. מיום הקמת המדינה המפלגות הדתיות משתתפות בשלטון החילוני והמוות חלק אינטגרלי מהמסד החילוני. חוקי האישות הם לא חוקי התורה, אלא חוקים שחוקקה הכנסת, והרבנות אינה מוסד דתי אלא משרד פוליטי, בדיוק כמו משרד הביטחון, החוץ או כל משרד ממשלתי אחר. אם כבר אתה רוצה לדבר על תחושות, אומר רק זאת: מדינת ישראל היא מדינה חילונית הידועה בציבור כדתית. ולכן איני מבין על מה הצעקה".

————–

פורסם במוסף "שבת", שבועון "מקור ראשון", פרשת שמיני, כ"ה בניסן תשס"ז, 13.4.2007

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה משפט שדה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

0 תגובות על היהדות הנעלמת של השופט חיים כהן

  1. שני הגיב:

    כמו כן שמעתי שביקר באחד השנים ביום שמחת תורה בבית מדרשו של הרבי מיליובאוויטש וביקש להחזיק את הספר תורה והרבי אמר למישהו שרצה לקחת את הספר ממנו "יהודי רוצה לקבל על עצמו עול תרתימשמע) תורה למה לקחת ממנו". אשמח לשמוע האם שמעת על זה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s