אחרי מות הציוני האחרון

הוא הגדיר את זהותו העצמית כיהודי חילוני בכך ש"אני ציוני הקשור לארץ ישראל, לאו דווקא למדינת ישראל", הצדיק רציונלית-מוסרית את זכותנו על הארץ בכך שאין עם שבמשך 3,000 שנה ראה בה את ארצו ומולדתו, ולא ממש הבין כיצד יכולה להיווצר זהות חילונית בעלת משקל אם היא נבנית רק על דרך שלילת היהדות. דברים לזכרו של פרופ' יוסף בן שלמה ז"ל

אמר רבי יוחנן בשמו של רבי שמעון בן יהוצדק: כל מי שנאמרה הלכה בשמו בעולם הזה – שפתותיו דובבות בקבר, שנאמר 'דובב שפתי ישנים' (תלמוד בבלי, סנהדרין צ, ע"ב)

איור דיוקנו של פרופ' יוסף בן שלמה ז"ל (מקור: Nfc)

השבת (ג' באייר תשס"ז, 21.4.07) נפטר פרופ' יוסף בן שלמה, שהיה ראש החוג לפילוסופיה יהודית באוניברסיטת תל אביב שנים רבות, איש רוח דגול ומרצה בחסד עליון למיסטיקה והגות יהודית.תלמידיו מאפיינים אותו יותר מכל כמי שהיה אתיקון פילוסופי-מיסטי, שדרכו והנחייתו אל הידיעה והדעת התפתלו לרוב דרך מה שהבין כגרעין הסוד והיסוד של הדידקטיקה – השירה. נתיבו כמורה הושתת על תפישתו את הפואטיקה היוונית מחד גיסא, ועל הבנתו המקורית את ההיגיון המיסטי – המתגלה במלוא עוצמתו ביצירות הקבלה היהודית, מאידך גיסא.

על הקדושה והאמונה

שיאו של מהלך מורכב זה נתון בחיבור המופת הנשכח שלו, "שירת החיים", שכתב בן שלמה על הארס-פואטיקה האתית-הפילוסופית-המיסטית שביסוד שיטתו של הראי"ה קוק. בספר צנוע מידות זה הציב בן שלמה את תלכיד מפתחות הדעת, המעניקים גישה ופתח אל יכולות-הרוח הקוקיאנית, כאל שירה ודרך חיים. בספרו "שירת החיים" כתב בן שלמה על דרכו של הראי"ה קוק:

"הבסיס לאינטגרציה של תחומי הרוח הוא הצד המשותף לקדושה ולתרבות החילונית – יכולת היצירה. שיא גילויה החילוני (של יכולת היצירה) הוא לדברי הרב 'בפילוסופיה ובשירה העליונה'. לפיכך, אף על פי שהיצירה הרוחנית כשלעצמה אינה בעלת ערך של קדושה הרי אין לשלול אותה. הרב קוק חוזר ודורש מהאדם הדתי להרחיב את ידיעותיו הכלליות ולשחרר את דמיונו ורגשותיו 'על-ידי דעת העולם והחיים ועל-ידי עושר ההרגשה בכל הוויה'. ההתעסקות 'בכל החוכמות שבעולם ובכל תורות החיים ובכל דרכי התרבות השונות' אפילו בצורתן החילונית, אינה פוגעת בדרכי הקדושה, אלא היא יכולה לסייע לאדם להגיע 'לידי השערה על הגודל האלוהי'".

בעיזבונו מצוי כתב-יד של ספר בן כ-1,000 עמודים על הרב קוק, שאותו לא פרסם. על האמונה בתורת הרב קוק כתב פרופ' בן שלמה במאמרו שהופיע לאחרונה בספר "על האמונה" (בעריכת פרופ' משה הלברטל, דוד קורצווייל ופרופ' אבי שגיא; הוצ' כתר, ירושלים תשס"ה, עמ' 388-402).

עקביותו ההגותית החמורה

תלמידתו, שבא סלהוב, אפיינה אל נכון בפרלוד של פרידה עם פרישתו של פרופ' בן שלמה מהוראה אוניברסיטאית את "תנודותיו הקיצוניות באופן כה דרמטי – מעבריו מפילוסופיה שפינוזיסטית, קאנטיאנית ואל התיאולוגיה של 'הקדושה' לרודולף אוטו (ראו 'אחרית דבר' שכתב פרופ' בן שלמה למהדורה העברית של 'הקדושה – על הלא-רציונלי באידיאת האל ויחסו לרציונלי' של רודולף אוטו, תרגמה מגרמנית: מרים רון, הוצ' כרמל, ירושלים תשנ"ט 1999 – א"פ), ומשם אל המיסטיקה הקבלית לשיטת גרשם שלום (שאצלו עשה את עבודת הדוקטורט; שלום ראה בבן שלמה את תלמידו המובהק – א"פ) ועד להגות הגאולית-גלותית של פרנץ רוזנצווייג – כל התנודות האלה מתחוורות פתאום כמהלך אחדותי של חיי יצירה והגות. מבעד לפריזמה הזאת, ששיא ליטושה הוא מחקריו על הגותו ושיטתו של הרב קוק, נחשפת גם עקביותו החמורה של בן שלמה ביחס לתפקיד הפוליטי שעמס על עצמו כמורה והוגה" (הארץ, תרבות וספרות, 5.8.05).

במאמר שפרסם ב"הארץ" על סוגיית הטרנספר ("אין הבדל בין אום אל פחם לקדומים", הארץ, 18,7,04) סיפר על מורו הדגול, גרשם שלום: "בוודאי לא 'ימני', שנהג לומר לי כי את הליברליות של הליברלים הוא מכיר היטב: 'הם ליברלים כל זמן שמסכימים לדעתם'".

פרופ' אביעזר רביצקי: "יוסף בן שלמה שם בעת ההיא דגש על אקזיסטנציאליזם ומטאפיסיקה, ולכן הסביר, לפי זיכרוני: 'אני בחרתי ללמוד פילוסופיה מכיוון שאני מתקשה להבין מושגים מופשטים. מדעי הטבע עוסקים בעניינים מופשטים – קשרים אלקטרו-מגנטיים, כוחות משיכה נעלמים, מודלים תיאורטיים, ואילו אני מעוניין בשאלות מעשיות, ריאליות – איך אני אמור לחיות, מה אני חייב לעשות, מה המשמעות של היותי ומותי, מאין באתי ולאן אני הולך. אלה הן השאלות המיידיות והקונקרטיות האמיתיות'."

בחיבוטי השאלות המיידיות

פרופ' אביעזר רביצקי (הי"ו), חתן פרס ישראל למחשבת ישראל, סיפר בהרצאה שנשא בסמינר אורנים ושהוקדשה למשבר של לימודי הרוח בחברה הישראלית כיצד בשנה השנייה ללימודיו באוניברסיטה העברית בירושלים התנהל בבית הלל דו-שיח בשאלה "מהי פילוסופיה?". המתדיינים היו שני מרצים צעירים, עדי צמח ויוסף בן שלמה. "עדי צמח דבק אז בפילוסופיה אנליטית, ולפיכך הסביר שמלאכתו היא ניתוח מושגים, ואותה הוא מנסה ללמד גם לאחרים. יוסף בן שלמה שם בעת ההיא דגש על אקזיסטנציאליזם ומטאפיסיקה, ולכן הסביר, לפי זיכרוני: 'אני בחרתי ללמוד פילוסופיה מכיוון שאני מתקשה להבין מושגים מופשטים. מדעי הטבע עוסקים בעניינים מופשטים – קשרים אלקטרו-מגנטיים, כוחות משיכה נעלמים, מודלים תיאורטיים, ואילו אני מעוניין בשאלות מעשיות, ריאליות – איך אני אמור לחיות, מה אני חייב לעשות, מה המשמעות של היותי ומותי, מאין באתי ולאן אני הולך. אלה הן השאלות המיידיות והקונקרטיות האמיתיות'.

"בעיני, אמירה זו מתארת נכונה את לימודי הרוח. לאמיתו של דבר, כל לימודי הרוח הם דרכים שונות של עיסוק בבעיות מעין אלה – מי אני? מי אנחנו? מי אתם? מה העולם? מה אלוהים? יש לכך ביטוי ספרותי ויש ביטוי פילוסופי, יש דיון היסטורי ויש תיאולוגי-מיסטי, אך במובן העמוק כולם אחד. לימודי הרוח אינם תחום אחד בין אחרים, דיסציפלינה אחת בין אחרות. הם מתרכזים בתשתית, בהוויה האנושית, מהו להיות אדם וכיצד להיות אדם.

"אבקש להדגיש: אינני מדבר על 'מדעי הרוח' בניגוד ל'מדעי הטבע'. מבחינתי, גם מדעי הטבע הם יצירה אדירה של רוח האדם. מתמטיקה, פיזיקה תיאורטית, חקר המוח, הם פסגות של רוח האדם ולכן, במובן עמוק, גם הם לימודי רוח. כל זאת אם אינם נלמדים רק כמיומנות, ואינם דוחים הכול מפני המעשי והפרגמטי" (חמש הערות על לימודי הרוח, כתב העת "פנים", גיליון 36, 2006).

הסכסוך הישראלי-הערבי לא ייגמר בהסכמים פוליטיים

כשנשאל בראיון לכתב העת "ארץ אחרת" ביוני 2005 על אודות השתתפותו בסדרת מפגשים עם נציגים בכירים של הרשות הפלשתינית באוקספורד בשנים 95'-96', אמר פרופ' בן שלמה: "הרציתי במשך שלוש שעות על הזיקה ההיסטורית של עם ישראל לארץ ישראל. הצגתי אותה כהוכחה הבסיסית לכך שהארץ הזאת היא ארצו של העם היהודי בלבד, ואי אפשר לטעון שזו מולדת של שני עמים (…) עד בוא הציונות, ארץ ישראל מעולם לא היתה מזוהה כארצו ומולדתו של עם אחר, לבד מהעם היהודי.

"סיפרתי אפוא את הסיפור שלנו, מאברהם אבינו ועד מלחמת העצמאות: כפי שהוא מוטבע בספרות, בשירה ובתודעה היהודית העממית. לא טענתי טענות תיאולוגיות – שאלוהים באמת הבטיח לאברהם את ארץ ישראל – אלא הצגתי את עצם הסיפור, או כמו שהוא מכונה היום, ה'נראטיב' (…) אין לי שום בעיה מוסרית בנוגע לעצם זכותי לחיות בכל מקום בארץ מולדתי ההיסטורית. לא באתי ולקחתי ארץ זרה, כי לא היתה תביעה על הארץ הזאת חוץ מתביעת היהודים במשך 3,000 שנה. איזה עם נוסף ראה את הארץ הזאת כארץ מולדתו? מבחינה היסטורית זה נכון – גם אם לא מאמינים באלוהים – שעם ישראל מילא תפקיד מכריע בתולדות האנושות: והרי בלעדיו לא היתה נצרות וגם לא אסלאם".

מספרים שפעם התעמת פרופ' בן שלמה עם אידיאולוג שמאלני בסוגיה למי הזכות על העיר העתיקה בירושלים – ליהודים או לערבים. הפרופסור טען כי הזכות ליהודים והאשים את הערבים בשורשי הסכסוך: "עוד בזמן מלכות דוד המלך נכנס פלשתיני אחד אליו הביתה לירושלים וגנב לו את הכינור וגם חמש אבנים בעלות ערך סנטימנטאלי". השמאלני התעצבן וטען שמדובר בהאשמה אנטי-ערבית סטריאוטיפית שהוא יכול להפריך בנקל. "בתקופת מלכות דוד המלך בכלל לא היו בארץ ישראל ובירושלים ערבים", אמר. "תודה רב לך", השיב פרופ' בן שלמה, "זה כל מה שרציתי לשמוע" ("מלכודת לשמאלני", אבישי בן-חיים, מוסף לשבת, "מעריב", כ"ה בניסן תשס"ז, 13.4.07, עמ' 24).

"אנחנו מדברים עברית, וזה הישג שאיננו מודעים לגדלות שלו: אין דוגמה כזאת בהיסטוריה של תחיית שפה עתיקה – לא אצל הבאסקים, האירים או הוולשים. ההישג הפנומנאלי הזה הוא ההצלחה היחידה המוחלטת של הציונות החילונית. אבל מה עוד? במה מתבטאת הזהות החילונית שלנו כפרטים וכציבור? החגים היהודיים הם כולם דתיים, מלבד יום העצמאות; הספרות והשירה החילונית, שראשיתה במאה התשע-עשרה, טעונה כולה במיטבה משקעי מסורת יהודית ואסוציאציות וסמלים דתיים במקורם. אי-אפשר להבין לא את ביאליק ולא את הגאון היחיד שהצמיחה התרבות בישראל – ש"י עגנון – בלי הטקסטים של התנ"ך, המשנה והתלמוד, הפילוסופיה והמיסטיקה היהודית. איך יכולה להיווצר זהות חילונית בעלת משקל אם היא נבנית רק על דרך השלילה?"

הסופר אהוד בן-עזר, היה שייך לדור התלמידים הצעיר מבן-שלמה בשיעוריו של גרשום שולם, סיפר השבוע כיצד "בשיחת אקראי בכיכר ציון בירושלים אמר לי בן-שלמה, שהיה גבר גבוה, ממושקף, אנרגטי ושחור שיער: 'אתם (החילונים) מתלבטים? קרועים? מתייסרים? לכם קשה? – אפוא! – אנחנו, הדתיים, לנו קשה, אנחנו צריכים להילחם יום-יום ושעה-שעה עם היצר הרע!".

ובאמת, הגם שלאחר שנים הוא הסיר את הכיפה השחורה הרגילה מעל ראשו, תלמידיו יודעים לשלוף אימרת כנף שהגה פרופ' בן-שלמה: "פגשתי שני אתיאיסטים, כל השאר הם מכחישים".

במאמר שפרסם בתגובה לעליית מפלגת "שינוי" של טומי לפיד בבחירות 2002 טען כי "די הרבה תלמידים שלי אמרו שיצביעו 'שינוי', אך מה הם יודעים על 'שינוי'? בעיקר הם יודעים שהיא נגד החרדים. שנאה אינה בסיס מספיק להשקפת עולם. היא עניין שלילי בלבד. הופעת 'שינוי' ביטאה משהו מהותי יותר. המפעל הציוני לא נבע ממניעים דתיים, על אף שהיה 'הפועל המזרחי' והוקמו הקיבוצים הדתיים, את המדינה הקימה התנועה הציונית החילונית. תנועה זו רצתה לגבש איזו זהות יהודית חדשה על ידי מהפכה אנטי-גלותית. אבל מהי באמת הזהות הזאת? זו שאלת השאלות, ואלמלא היו לנו דאגות קיומיות, היתה זו הסוגיה המרכזית בחיינו הציבוריים.

"יוסף לפיד ו'שינוי' עלו על נושא רציני, אלא שהפתרונות שלהם שגויים. חיסול המועצות הדתיות, תחבורה בשבת, גיוס תלמידי ישיבה וכיוצא באלה אינם מתייחסים לעיקר העניין, שהוא פתרון הבעיה של זהות לאומית ותרבותית חילונית. אנחנו מדברים עברית, וזה הישג שאיננו מודעים לגדלות שלו: אין דוגמה כזאת בהיסטוריה של תחיית שפה עתיקה – לא אצל הבאסקים, האירים או הוולשים. ההישג הפנומנאלי הזה הוא ההצלחה היחידה המוחלטת של הציונות החילונית. אבל מה עוד? במה מתבטאת הזהות החילונית שלנו כפרטים וכציבור? החגים היהודיים הם כולם דתיים, מלבד יום העצמאות; הספרות והשירה החילונית, שראשיתה במאה התשע-עשרה, טעונה כולה במיטבה משקעי מסורת יהודית ואסוציאציות וסמלים דתיים במקורם. אי-אפשר להבין לא את ביאליק ולא את הגאון היחיד שהצמיחה התרבות בישראל – ש"י עגנון – בלי הטקסטים של התנ"ך, המשנה והתלמוד, הפילוסופיה והמיסטיקה היהודית. איך יכולה להיווצר זהות חילונית בעלת משקל אם היא נבנית רק על דרך השלילה, ולצורך עניינו האקטואלי, נאמר: על דרך מפלגת 'שינוי', שסחפה אחריה שוחרי 'חילוניות' כה רבים, בלי שתוכל להציע להם תוכן חיובי של תרבות וזהות חילונית ממשית?

"לפי דעתי, המסגרת היחידה שבה עשויה להתהוות זהות לאומית ותרבות חילונית היא הציונות. הזהות שלי כיהודי חילוני היא בכך שאני ציוני – מי שקשור לארץ ישראל, לאו דווקא למדינת ישראל. נתן אלתרמן, שהיה איש ארץ ישראל השלמה, אמר שהוא פוחד שמדינת ישראל תתפוס את מקומה של ארץ ישראל. ההבחנה הזאת מביאה אותנו היישר אל בעיה סבוכה, משום שמדינת ישראל כמסגרת של הזהות החילונית היא מה שמכנים 'מדינת כל אזרחיה'. (…) על השאלות הכבדות האלה לא נותן הזרם החילוני הפופולרי תשובות מניחות את הדעת ורחבות יריעה. הוא מתעסק בזוטות. וכאן מתחברות שאלה אחת ושאלה שתיים: מה יהיו פני ארץ ישראל וזהותה אם יתקיים השלום? מה תהיה דמותה אם אין לנו זכות מוסרית לשבת בקדומים? האם יהיה באמת שלום אמיתי, ללא שפיכות דמים וללא טרור? ואם כן, מדוע אינני יכול לגור במדינה הפלסטינית ולשלם לה מסים, ותושב אום אלפאחם יכול לחיות פה בארץ? אבל התנאי הבסיסי של הפלסטינים הוא שימחקו את כל ההתנחלויות; לפני זה אין הם רוצים לדבר על כלום, ואינני יודע אם הם עושים בסרבנותם טעות היסטורית, או שיש להם סבלנות רבה ונשימה ארוכה יותר מאשר לנו" (שתי שאלות עומק באירוע מיותר, בתוך: "המצב, עכשיו", בעריכת גדעון סאמט, זמורה ביתן 2003).

"הזהות שלי כיהודי חילוני היא בכך שאני ציוני – מי שקשור לארץ ישראל, לאו דווקא למדינת ישראל. נתן אלתרמן, שהיה איש ארץ ישראל השלמה, אמר שהוא פוחד שמדינת ישראל תתפוס את מקומה של ארץ ישראל. ההבחנה הזאת מביאה אותנו היישר אל בעיה סבוכה, משום שמדינת ישראל כמסגרת של הזהות החילונית היא מה שמכנים 'מדינת כל אזרחיה'. (…) על השאלות הכבדות האלה לא נותן הזרם החילוני הפופולרי תשובות מניחות את הדעת ורחבות יריעה. הוא מתעסק בזוטות".

בראיון לכתב העת "פנים" של הסתדרות המורים (גיליון 6, יולי 1998) חזר ותיאר כיצד "לפעמים אני מתחיל לחשוב שאולי צודקים החרדים, שבסופו של דבר, מי שיבטיח את המשך קיומו של העם היהודי יהיו באמת רק הם. אז אם אכפת לי המשך קיומו של העם היהודי, הייתי מצטרף אליהם. יש לי אח שהוא רב בישיבת פוניבז' בבני ברק. גדלנו בבית דתי, אך לא חרדי. הוא הלך לכיוון אחד, אני הלכתי לכיוון אחר. אחי מימיו לא עזב את הארץ, מפני שיש הלכה שרק לצורך נישואים, פרנסה וללימוד תורה יוצאים את הארץ. אני נוסע לאוקספורד כל שנה. הוא בוכה בתשעה באב ואומר בשנה הבאה בירושלים. המורה שלי, גרשום שלום, שהיה איש דתי, אמר שמעולם לא הבין איך אפשר להיות אתאיסט, האמין בהתגלות, האמין בבחירת עם ישראל, אבל קרא לעצמו אנרכיסט דתי, מפני שהצורות שבהן הדתיות  מתבטאת כיום אינן מספקות אותו".

כבר לפני שנים הגיע פרופ' בן שלמה למסקנה הנחרצת שהערבים לעולם לא יכירו בזכותו של היהודי לחיות בשום מקום בארץ, אלא אם כן יסכים לחיות תחת שלטון ערבי. "אני מאמין לפלסטינים כשהם אומרים שכל הארץ היא שלהם", אמר. "לכן זהו סכסוך מהסוג שלא ייגמר בהסכמים פוליטיים. אני בטוח שאם ניסוג מכל השטחים, אז בעוד כמה שנים נצטרך לכבוש אותם מחדש, מפני שהערבים לא יפסיקו את מלחמתם".

כשנשאל לאחרונה על ידי כתבת ערוץ 2, שרה בק, האם הוא אופטימי או פסימי בקשר לעתידה של מדינת ישראל, שמט פרופ' יוסף בן-שלמה את ראשו ולחש "פסימי מאוד". ואז שמט ראשו פעם נוספת, ולחש שוב: "פסימי מאוד".

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה אחרי מות. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

0 תגובות על אחרי מות הציוני האחרון

  1. דני בלוך הגיב:

    הכרתי את יוסף בן שלמה ז"ל במשך שנים רבות והערכתי מאד את עומק מחשבתו וכושר הביטוי שלו. כיהנו באותה תקופה כחברי מליאת רשות השידור והינו חלוקים בנושאים רבים אך תמיד הוויכוח נוהל באופן תרבותי וגם אם דבריו היו חדים ומושחזים הוא תמיד כיוון לגופו של עניין ולא לגופו של אדם. הלוואי וירבו כמותו בסגנון הוויכוח. יהי זכרו ברוך.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s