בכל מקום, בשומקום – מדינת כל אזרחיה מול מדינה יהודית

שאלת זהותה העצמית של מדינת ישראל, על פניה השונים, עומדת במרכז שלושה פרסומים חדשים של כתבי עת ישראלים. על גלובליזציה וישראליות, על עתידנו הקודר ועתידנו הגאולי, ועל הקשר של כל זה לאיום הגרעיני

 

אולם הנוסעים בנמל בן-גוריון המחודש

  • קתרסיס – כתב עת לביקורת במדעי הרוח והחברה / גיליון 6, סתיו תשס"ז 2006 / עורכים: יוחנן גלוקר, דורון מנדלס ויהודה פרידלנדר / מו"ל: עמותת מצרף והוצאת כרמל, 231 עמ'
  • האומה – רבעון למחשבה לאומית / גיליון 167, אביב תשס"ז 2007 / עורך: יוסי אחימאיר / מו"ל: מכון ז'בוטינסקי, 136 עמ'
  • כיוונים חדשים – כתב עת לענייני ציונות, יהדות, מדיניות, חברה ותרבות / גיליון 15, ינואר 2007 / עורך: אלי אייל / מו"ל: ההסתדרות הציונית העולמית, 319 עמ'

מבקרי הטרמינל הבינלאומי החדש בנמל התעופה בן-גוריון, שנחנך ב-2004 וניצב בסמוך לטרמינל הישן והקטן, בוודאי שמו לב להבדלי העיצוב בין המבנים ולמסרים המועברים דרך כך לנוסעים. אם בעבר קידם את פני המבקרים או הנוסעים החוזרים בניין טרמינל הנושא פסאדה של חומת ירושלים (שכבות רצופות וגדולות של לבנים מסותתות המסמלות כביכול כניסה לעיר הקודש), ואת פני הנוסעים הנכנסים הקבילו תמונתו הגדולה של הרצל וכרזות ציוניות עד שלא יכולת לטעות שהמקום שהגעת אליו הוא מדינת ישראל היהודית – הרי שבניין הטרמינל החדש שונה בתכלית, ועיצוב התפיסה ההנדסית שלו זהה לאלה של טרמינלים בשדות תעופה בכל העולם: אותן מדרכות נעות, אותם מסדרונות אנונימיים, אותם שלטים במגוון שפות לועזיות, אותה תחושת הימצאות כבכל מקום או בשומקום. בהמשך עוברים הנוסעים הנכנסים את לוחות הזכוכית הנשקפים אל פרסומת ענקית של יצרן 'נוקיה' הפיני הגלובלי של טלפונים סלולריים; לא הרצל, לא בן-גוריון, לא חומות ירושלים. הנוסע שוב אינו פוגש דימויים של הלאומיות היהודית. ישראל מוצגת כחברה גלובלית שכוחות השוק העולמי הם שקובעים את צורתה התרבותית. מדובר בשינוי עצום הדורש חקירה והסבר: כיצד ומדוע התחוללה התמורה הזו, ומהן השלכותיה? 

את הפערים האלה מדגים בגיליון החדש של כתב העת 'קתרסיס' אלכס וינגרוד מאוניברסיטת בן-גוריון בסקירתו על ספרי הסוציולוגיה הישראליים החדשים כהקשרים פוסט-מודרניים מטוהרים ונטולי כל יחס אישי. לאחר הדגמת הפערים בין הטרמינלים כמשקפי המציאות הישראלית המתהווה הוא סוקר את הניצחון לכאורה של הפוסט-ציונות: "אין ספק שהחברה הישראלית עוברת שינויים, והסברת השינויים האלה היא התמה המרכזית בארבעה ספרי מחקר סוציולוגיים חדשים שפורסמו בחמש השנים האחרונות". 

מדובר בספריהם של ברוך קימרלינג 'המצאתה ושקיעתה של הישראליות' (שנכתב כ"ניתוח סוציו-היסטורי של ישראל תוצרת הדור השלישי"), של גרשון שפיר ויואב פלד 'להיות ישראלי' (שנכתב כ"ניסיון ראשון להציג ניתוח מקיף של החברה הישראלית מנקודת המבט ה'חדשה' או ה'ביקורתית'"), של אורי רם 'הגלובליזציה של ישראל' (שלפיו "הגלובליזציה היא המשטר ההגמוני החדש") ובספר לימוד אוניברסיטאי לסוציולוגיה בהוצאת האוניברסיטה הפתוחה, שני כרכים המחזיקים 1,270 עמודים, 'מגמות בחברה הישראלית' בעריכת אפרים יער וזאב שביט (שכתבו כרבע מהספר ועמדו בפני האילוץ להציג לסטודנטים נקודת מבט מאוזנת, בדרכו של "הזרם המרכזי" באחוות הסוציולוגיה המקומית, השקול והציוני, ולפיה ההווה של ישראל הוא תמיד גלגול של עברהּ).
 
דבק רופף של פחדים
כבר יותר מעשור מתנהל בקרב אנשי הרוח – אנשי האקדמיה, הספרות והפוליטיקה – דיון חריף ומסעיר שבמרכזו השאלה האם על ישראל להיות "מדינה יהודית" או "מדינת כל אזרחיה". וינגרוד שואל במאמרו מהם, על סמך ארבעת המחקרים האלה, המאפיינים העיקריים של "קאנון ההבנות" הסוציולוגי החדש המבטיח להסביר את ישראל והישראלים. תוך ציון מעלותיהם וחסרונותיהם מקוטלגים מחבריהם על פי קטגוריות של פרשנות: "ציונים" – הפוסעים בנתיב ההיסטוריה בהסתמך על רעיון "הזהות הקולקטיבית" של המאפיינים המרכזיים של החברה הישראלית, ו"פוסט-ציונים" – שעניינם המרכזי הוא הסברת ה"טרנספורמציות" המעצבות מחדש את החברה והתרבות בישראל.
 
כך, למשל, מצייר ניתוחו של קימרלינג את החברה הישראלית כחברה מפוצלת כמעט ללא תקנה, המוחזקת בדבק רופף של פחדים קדמוניים ומיליטריזם המושרש בה. גם שפיר ופלד חושפים חברה שעברה טרנספורמציה מתוך דהרה נלהבת להצטרף לחברה והכלכלה הגלובלית. ואילו לטענת יער ושביט, המחלוקות – במיוחד אלו המתקיימות בין ערבים ליהודים – עמוקות עד כדי כך שהן מאיימות על לכידותה של החברה; אין כבר "הגמוניה" כוללת ומובילה, ולכל מגזר גרסה משלו ל"ישראליות". לאותו טיעון מתמשך משתייך גם ספרו של אורי רם, ראשון התומכים ב"קץ הציונות" ובהחלפת המדינה היהודית ב"מדינת כל אזרחיה". לטענתו של רם, תהליכי הגלובליזציה החדשים הביאו עמם שינויים גדולים, רבים מהם שליליים, וכתוצאה מכך החברה והתרבות בישראל שונות כיום מהותית מהעבר. וינגרוד סבור ש"רם נחוש כל כך בדעתו לחשוף את השלכותיה של הגלובליזציה, עד שכוחות חדשים אלה 'מסבירים' כמעט הכול".
 
המסקרנות ביותר הן המסקנות הקודרות של "הסוציולוגים החדשים" בסוגיה הקריטית לעתידנו: האם תישאר ישראל מדינה ציונית שבה שליטים האלמנטים היהודיים-הלאומיים, או תהפוך לחברה אזרחית רב-תרבותית שבה יכולים ערבים ויהודים לבנות סוגים חדשים של יחסים? רם אינו מציע פתרונות, ורק מסכם בקדרות שהקונפליקט בין הכוחות המנוגדים האלה אינו פתור ומן הסתם גם לא ייפתר בעתיד הנראה לעין. מסקנותיו של קימרלינג כמעט אפוקליפטיות: בהינתן קונפליקט ואלימות ללא קץ, החברה הישראלית הופכת מיליטריסטית ולאומנית ("חברת מתיישבים החיה על חרבה") יותר ויותר. קימרלינג איבד תקווה לגבי יכולתה של ישראל לפתור את בעיות היסוד שלה או לשנות את מסלולה ולהיעשות יצירתית. ספרו מסתיים בנבואה ש"גם אם יושג הסכם סופי עם הפלשתינים (…) החרדה הקיומית (ו)תפיסת העולם הדמונית (יימשכו) עוד דור אחד לפחות". ואילו הערכתם של שפיר ופלד "אופטימית" מעט יותר: "ככל שהכוחות המעצבים את החברה הישראלית הולכים ונעשים יותר גלובליים, גדלים כמדומה סיכוייהם של הליברלים לנצח (את השמרנים)". הם מסיימים את מחקרם בהצעת שווא לכינון מנגנון ישראלי-פלשתיני חדש, שבו "משטר רב תרבותי דמוקרטי ישלב זכויות פרט שוות עם אוטונומיה רב תרבותית". יער ושביט, לעומת זאת, מסכמים את דיוניהם בציון צמיחתה של הלאומנות הישראלית לאחר 1967 מזה והפנייה לחברה הטרוגנית יותר ורב תרבותיות מתרחבת מזה. לתפיסתם, דמותה של החברה בהווה ובעתיד תיקבע על ידי פעולת כוחות אלה וכוחות דיאלקטיים נוספים.
 
לא פעם נוקט וינגרוד עמדה סלחנית מדי כלפי מושאי ביקורתו. ממאמר ביקורת בכתב עת שחרת על דגלו "למלא את החסר בתחום הביקורת במדעי הרוח והחברה בישראל ולהציב נורמה של ביקורת מדעית ללא פשרות" אפשר לצפות לביקורת נוקבת יותר כלפי "הסוציולוגים החדשים". רק לקראת סיום מאמרו הוא יוצא ידי חובתו בטיעונים שכנגד; הגם שהוא מעריך את ספרם של שפיר ופלד כמוצלח מבין הארבעה ("הם מיטיבים להבחין בשינויים הגדולים שהתחוללו בשני העשורים האחרונים"), הוא חולק על טענת "הקאנון החדש" שלהם, המסווג את המהגרים-המתיישבים היהודים שבאו ארצה בשנות העשרים והשלושים כ"קולוניאליסטים", ועל טענתם שלפיה הציונות היא קמט ב"פרויקט הקולוניאלי" הכולל: "ראוי לשאול איזה כוח קולוניאלי אירופי הם שירתו, ואיֵה הראיות שהיתה להם 'מנטליות קולוניאליסטית'? בין יתר מאפייניו, הקולוניאליזם מוגדר כשלטון פוליטי של מיעוט וכניצול כלכלי בוטה; אבל הבריטים, לא היהודים, הם שהיו הכוח הקולוניאלי בפלשתינה, ו'שוק העבודה המפוצל' לא נשלט בידי ה'קולוניאליסטים' הציונים. מבחינה זו רחוק הקאנון החדש מלשכנע".
 
לא רק שניתן לערער על האופן שבו מנתח הקאנון החדש את התקופה שלפני הקמת המדינה, ניתן גם לפקפק באופן שבו הוא מנתח את התקופה שלאחר הכרזת המדינה, מ-1948 ועד ימינו. "הצגת ישראל בת ימינו כחברה שסועה עמוקות בין מגזרים הנלחמים זה בזה ונטולת משטר הגמו
ני, היא הצגה מפוקפקת", טוען וינגרוד בצדק; שכן, "החברה אמנם שסועה, אבל הדבר אינו מיוחד לישראל, ואין פירושו שלא קיימת השפעה פוליטית-תרבותית מרכזית".
 
במאמר מוסגר יש להעיר כי ספרם של פלד ושפיר, וכן ספרו של קימרלינג, מוצגים בפתח המאמר ובתוכנו רק בגרסתם האנגלית הבלעדית כביכול. נראה שהמבקר והעורכים אינם מודעים לקיומן של הגרסאות העבריות של הספרים שביקרו. ספרם של פלד ושפיר הופיע לאור ב-2005 תחת השם 'מיהו ישראלי: הדינמיקה של אזרחות מורכבת', (תרגום: מיכל אלפון), בהוצאת אוניברסיטת ת"א – ומה לנו ולגרסה האנגלית מ-2002; ספרו של קימרלינג 'מהגרים, מתיישבים, ילידים' ראה אור ב-2004 בהוצאת עם עובד, ומסקנותיו הקודרות מכילות את הגרסה האנגלית מ-2001. הקורא הישראלי המצוי מצפה, ובצדק, מכתב עת לביקורת בשפה העברית למעט ערנות והתמצאות בהתפתחויות המקומיות.
 
כל יהודי צריך לעשות את שלו

הדיון הסוער בדבר שאלת זהותה העצמית של מדינת ישראל – יהודית או כל אזרחיה – מתנהל גם בשדה הספרות, ומיטיב לעמוד על כך חוקר הספרות פרופ' אורציון ברתנא. במאמרו 'הספרות העברית התלושה כתסמונת של אסון לאומי', המתפרסם עתה ברבעון 'האומה', הוא שוטח את מחשבותיו על הספרות העברית לאורך כמאתיים שנים. מאז הקמת המדינה מכונה הספרות העברית "ספרות ישראלית", שם המלמד לדעתו על שינוי בכיוון של "מדינת כל אזרחיה". ברתנא מספר על מוכנותו של יל"ג, גדול המשוררים העבריים בתקופת ההשכלה, לוותר על הרעיון של מדינה יהודית ובלבד שהשפעתם של שנואי נפשו שומרי המצוות ורבניהם לא תתעצם. "הרבה לא השתנה במלחמה הפנימית על הגדרת הזהות בעם היהודי", מסביר ברתנא. "השנאה הפנימית רותחת לא פחות מהעוינות החיצונית. למרות הקמת מדינת ישראל, בעיית הזהות הקורעת את המחנה לא נפתרה כלל".
 
לא אחת מקדימה הספרות, באינטואיציה הדקה של יוצריה, את המהלכים ההיסטוריים הגלויים של המציאות המתהווה. ברתנא מזכיר נשכחות: "אברהם מאפו כתב שחור על גבי לבן את תכנית החלוקה, את הוויתור על חלקים גדולים מארץ ישראל, ובעיקר – את תודעת האשמה העצמית המלווה את התנועה הציונית מאז ועד היום. אין פלא על התנהגות 'מורנו הדגולים' שרון ואולמרט ודומיהם, אם קוראים את מה שכתוב, שחור על גבי לבן, במסמכים הציוניים של הספרות העברית".
 
מסקנותיו של ברתנא, בניגוד למסקנותיהם הקודרות של "הסוציולוגים החדשים", מעוררות את מידת הערבות היהודית: "אם חפצי חיים אנחנו, כל יהודי צריך לעשות את שלו ולעזור לבן הלאום שלו, גם אם אינו רואה את הדברים עין בעין איתו. נצא נא מתוך הנחה כי לא דרך אחת אלא בדרכים אחדות יש להגיע אל הגאולה. תוכיח הדרך הטובה יותר את עצמה מתוך עשייה חיובית של עצמה, ולא מתוך חיתוך הבסיס של אחיותיה".
 
מאמרו של ברתנא מתאר את התלישות הממשיכה לאכלס את הספרות העברית מראשית המאה, וביתר שאת בזמננו. האנטי-גיבור הספרותי התלוש מבטא את "המצוקה הבסיסית של הציונות (החילונית). היא נתקעה בתלישות. אין בה אמונה. אין בה ביטחון בייחוד היהודי ובדרכו (…) התלוש הנצחי, החוזר בלבושים שונים בספרות, והסופר הישראלי שמייצג אותו, הם סימפטום לריקבון עמוק שלוקה בו החברה הישראלית". אין זו "רק ספרות", שכן הספרות לא רק מקדימה באינטואיציה של יוצריה את המציאות, אלא גם חושפת ומעלה זרמים שמתחת לפני השטח ומשקפת את עומקם.
 
לא מתים, לא ממש חיים?
לכך מצטרפים שני מאמרים משנות השישים של ההיסטוריון הבריטי המפורסם ארנולד טוינבי (1889-1975), הרואים כעת אור לראשונה בעברית ושופכים אור חדש על יחסיו המורכבים עם ישראל, על רקע האיום הגרעיני. טוינבי סומן בתודעה הישראלית והיהודית כאנטישמי; הוא החזיק בתיאוריה שלפיה לתרבויות, כמו לבני אדם, יש מחזור חיים של צמיחה ושקיעה. העם היהודי, שהתעקש לשרוד במשך אלפיים שנות גלות ואף קם לתחייה כעוף החול במדינת לאום מודרנית, לא התאים לתיאוריה שלו, ולכן טוינבי הגדיר את היהודים "מאובן" מן העבר הרחוק: אמנם לא מתים, אבל גם לא ממש חיים. ועם זאת, המת-החי הזה אחראי לבעיות האקולוגיות המסכנות את העולם, באשר הוא נשמע לצו או לברכה התנ"כית: "מִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ" – דוגמה נפלאה לקריאה הנוצרית שהפכה לאנטישמיות מחולנת.
 
כשפרסם את דבריו בראשית שנות השישים של המאה שעברה הוזמן טוינבי לדו-קרב אינטלקטואלי על ידי הרב הד"ר יעקב הרצוג, אז שגריר ישראל בקנדה ובנו של הרב הראשי לשעבר יצחק הרצוג, אחיו הצעיר של הנשיא חיים הרצוג, תלמיד חכם ודיפלומט מוערך בשירות החוץ הישראלי. רבים חששו מהקרב הזה, שהזכיר את הוויכוחים המיתולוגיים מימי הביניים בין יהודים לנוצרים, אבל הנוכחים בוויכוח שהתקיים בינואר 1961 במונטריאול התרשמו שהרצוג ניצח ללא עוררין (העימות מובא בספרו "עַם לבדד ישכון", הוצ' ספריית מעריב, ת"א 1976, עמ' 19-51). מיכאל בר-זוהר, הביוגרף של הרצוג, מספר שפנינה הרצוג, אשת השגריר שישבה בקהל ליד אשתו של טוינבי, שמעה אותה גוערת בבעלה מיד בתום האירוע: "אמרתי לך לא להשתתף בוויכוח הזה!".
 
טוינבי השווה את ישראל לנאצים, אך בעקבות הכישלון בעימות מול הרצוג נסוג מהתבטאויותיו ביחס ליהודים והשכיל להבין את שרבים מהדוגלים ב"מדינת כל אזרחיה" טרם קלטו; כי "סוף סוף, מיהו שהעיר ראשונה את המצפון האנושי? היו אלה נביאי ישראל ויהודה. אינני מאמין שאיש בן הדת היהודית מסוגל להימלט לעולם ממצפונו שלו. יתרה מזו, אינני מאמין שאיש יהודי מבקש להימלט ממנו,
ואני סבור שזו היתה גדולתם של היהודים מאז ימי הנביאים".
 
רק עכשיו מתברר שטוינבי השאיר אחריו שני מאמרים גנוזים המתייחסים לישראל וליהודים. שניהם נכתבו זמן קצר לאחר העימות הידוע, ומתפרסמים לראשונה בגיליון האחרון של כתב העת 'כיוונים חדשים'. במאמר הראשון, 'שליחותה של מדינת ישראל', טוינבי מבהיר שהתנגד אמנם להקמתה של מדינת ישראל, אבל משקמה יש לה בכל זאת ייעוד, שהוא אף ייעוד משולש: לא לנצל את אהדת יהודי המערב כלפיה כדי להעמידם בדילמה של נאמנות כפולה בינם לבין האזרחות שמעניקים להם ארצותיהם הנוכריות, לתקן את העוול שעשתה לפלשתינים, ולתרום למאמץ הבינלאומי למניעת התפרצותה של מלחמת עולם גרעינית (בימי השיא של המלחמה הקרה).
 
החשש הגרעיני עומד גם ביסוד המאמר השני, שכותרתו אקטואלית במיוחד לאור האיום האיראני על ישראל: 'הברירה של היהודים בעידן האטום'. למעשה, מדובר בברירה שהוא מציב בפני האנושות כולה: לבטל את מדינות הלאום, המגבירות את העוינות העולמית, או לגרום לחיסול המין האנושי באמצעות הנשק הגרעיני. את הגיוון ההכרחי להישרדות האנושות הציע טוינבי לשמר בתחום התרבות והדת ולא במדינות לאום. לפנייתו המיוחדת ליהודים הוא עלה שני נימוקים: מצד אחד, הסכסוך הישראלי-הערבי מגביר את סכנת הפיצוץ הגרעיני; מצד שני, היהודים גם קרובים יותר מאחרים לפתרון: הם כבר יצרו דת בעלת אופי אוניברסלי, וכל שנדרש מהם הוא לפתוח את שעריה לכל העמים.

עד כמה החזון הזה עוד רלוואנטי לעידן האיסלמיזם המאגד תחתיו את הערבים, הפרסים, הפלשתינאים ורבים אחרים, ישפטו הקוראים.
 
פורסם (בשינויים) במוסף "שבת" של "מקור ראשון", פרשת נשא, ח' בסיון תשס"ז, 25.5.2007

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה קורא סדרתי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

0 תגובות על בכל מקום, בשומקום – מדינת כל אזרחיה מול מדינה יהודית

  1. פינגבאק: שווה קריאה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s