8 עורכי כתבי-עת עבריים ממליצים על הספרים הטובים ביותר שקראו

איתמר יעוז-קסט, עוזי אגסי, בת-שחר גורפינקל, ד"ר דרור אידר, הרב יואל קטן, עמיחי ברהולץ, יאיר לוי ואסף חזן – עורכים של כתבי עת הרואים אור בישראל – ממליצים על הספרים הטובים ביותר שקראו השנה ועל הספר העברי הטוב ביותר בעיניהם

את המשאל ערכתי עבור מוסף "שבת" של העיתון "מקור ראשון". החלק הראשון הזה פורסם בגיליון מיום 1.6.07; חלקו השני, עם המלצות של עשרות עורכים נוספים, ניתן לקרוא כאן

 
כמדי שנה נפתח שבוע הספר העברי בליווי סימני שאלה בדבר איכות הכותרים הרואים אור בישראל. במשך כל ימות השנה, ובפרט בימי שבוע הספר, נתונים הקוראים למתקפת יחצ"נות מטעמם של תאגידי המו"לים השונים. רבים מהם אינם עומדים בפיתויי המבצעים החדשים לבקרים, אך מוצאים עצמם תוהים לא פעם לשם מה הקדישו את זמנם היקר לספר זול כזה או אחר.
 
אי לכך ביקשנו לערוך משאל בין עורכיהם השונים של כתבי עת הרואים אור בישראל, אשר המליצו על שני ספרים חשובים בעיניהם בתחום העיון, הספרות או השירה, שאחד מהם ראה אור בישראל במהלך השנה האחרונה ומשנהו מהווה לדידם הספר הישראלי החשוב ביותר שראה אור בכלל. עד כמה שהדבר נשמע יומרני, אין מנוס לטעמנו מהצבת רף של איכות לנוכח הרדידות הממוסחרת שאל עבריה מאיימת הספרות העברית לרדת בלחץ מכבש הרייטינג ותביעות השוק.
 
ביקשנו לנסות ולנסח איזו תובנה לגבי איכותה של ספרות המקור בימינו, וכדי שבשיטוטי הקוראים בין דוכני ההוצאות לאור ובחנויות הספרים ייתפסו בעיניהם יצירות טובות מהמוצעות להם בידי הוצאות ממוסחרות.
 
"אחד המאפיינים הדגולים והמופלאים של ספרים טובים", קבע בזמנו הסופר היהודי-צרפתי מרסל פרוסט, "המאפשר לנו לראות את התפקיד, חיוני ומוגבל גם יחד, שהקריאה יכולה למלא בחיינו הרוחניים, אפשר לקרוא, בעיני המחבר, 'מסקנות', אך עבור הקורא, אלה הם 'גירויים'. אנו חשים היטב שחוכמתנו שלנו מתחילה במקום שבו המחבר עוזב אותנו, והיינו רוצים שייתן לנו תשובות, כאשר כל שהוא עושה הוא למלא אותנו בתשוקות (…) פה טמונים ערך הקריאה, אך גם מגבלותיה. להפוך זאת לדרך חיים פירושו להעניק תפקיד גדול מדי למה שהוא רק גירוי. קריאה היא הסף של החיים הרוחניים; היא יכולה לערוך לנו היכרות עם חיי הרוח: היא אינה יכולה ליצור אותם.
 
"כל זמן שהקריאה היא גורם מעורר עבורנו, שמפתחות הקסם שלה פתחו את הדלת אל אותם מקומות עמוקים שבתוכנו, שבהם אנו שוקעים בהרהורים, שאחרת לא היינו יודעים איך להיכנס אליהם, הרי שהיא ממלאת תפקיד מועיל בחיינו. מצד אחר, היא הופכת למסוכנת כאשר במקום לעורר אותנו לחיי נפש אישיים, הקריאה תופסת את מקומם של החיים הללו, כאשר האמת שוב לא נראית לנו אידיאל שאנו יכולים לממשו רק בהתקדמות האינטימית של מחשבתנו שלנו ובמאמצי לבנו, אלא כדבר גשמי, המונח בין דפי הספרים כמו דבש שהוכן כולו בידי אחרים ושעלינו לטרוח רק כדי להושיט יד אל מדפי הספריות ואז לטעום ממנו באופן פסיבי, מתוך מנוחה מושלמת של הנפש והגוף".
 
אם כך, הרי שמחויבים אנו לקרוא בתשומת לב, לקבל בברכה את התובנות שהספרים מעניקים לנו בחסדם; אל לנו, עם זאת, לשעבד את עצמאותנו או לחנוק את דקויותיה של חדוות חיינו באמצעות הקריאה.
 
  

דרור אידר

 

ד"ר דרור אֵידָר, עורך המוסף לספרות ואמנות בכתב העת "נתיב"

הספר החשוב ביותר שראה אור השנה הוא ספרו של פרופ' אלחנן יקירה מהחוג לפילוסופיה באוניברסיטה העברית, 'פוסט ציונות פוסט שואה: שלושה פרקים על הכחשה, השכחה ושלילת ישראל', בהוצאת עם עובד ואוניברסיטת תל-אביב.
 
הספר עושה את מה שהציבור הניאו-שמרני היה צריך לעשות מזמן: להתמודד עם אנשי השמאל הרדיקלי במגרשם שלהם. יקירה מתמודד בעמקות ובכישרון פולמוסי יוצא מן הכלל עם החיבורים המרכזיים של אדמו"רי השמאל הקיצוני, שחלק ניכר מהגותם מוקדש לדה-לגיטימציה עקרונית של מדינת ישראל ושלילת קיומה כמדינה יהודית. כך הוא מראה את הקשר הגורדי שבין הכחשת השואה בשמאל העולמי לבין שלילת קיומה של ישראל, וכהמשך לכך את הסיוע הגבי שמקבלים שולליה של ישראל בעולם מחיבוריהם האקדמיים והסמי-אקדמיים של אינטלקטואלים וחוקרים ישראלים בולטים.
 
יקירה, שהוא איש השמאל הציוני, עשה את מה שהיו צריכים לעשות מזמן כל מיני פרופסורים והגיגנים מהימין הישראלי, מהציבור הדתי, ומהציבור הציוני – במקום לצווח, לסמן דרך, להסביר את הכשלים העיוניים, הלוגיים והמוסריים שבמשנתו של השמאל הרדיקלי בכתביהם שלהם, כתבים שתופסים יותר ויותר את ההגמוניה באקדמיה הישראלית ובשיח התרבות הישראלי.
 
חובה לקרוא את הספר החשוב הזה ולהוסיף כהנה וכהנה חיבורים ומאמרים בסגנון. הטרור העולמי בכלל, וזה המופנה נגד ישראל בפרט, מקבל בעקיפין את הלגיטימציה לפעולותיו גם מהמערכה האינטלקטואלית המתמשכת נגד עצם לגיטימיות הקיום של המדינה היהודית. ספרו של יקירה הוא ספר חובה הקודם לכל דיון ספרותי ומחקרי אחר, באשר הוא משיב תשובה הולמת לאויביה האידיאולוגיים של ישראל. אסור שהספר הזה יישאר יתום; החזית המרכזית והרצינית ביותר נמצאת בשדה הרוח והמחקר, ומשם היא משפיעה על התקשורת, על החוסן הלאומי של העם בישראל ועל עצם יכולתה של הממשלה להגן על אזרחיה.
 
*
 
באשר לספר החשוב ביותר שראה אור בכלל בספרות העברית, מדובר בעניין דינמי התלוי בנסיבות הקריאה, בזמן הפרסום, בהשפעה ובגורמים נוספים העשויים לשנות את הבחירה מזמן לזמן. משום כך לא אוכל להצביע על הספר בה"א הידיעה של הספרות העברית המתחדשת. אוכל לדבר על ספרים שהשפיעו עליי. בתחום השירה, אציין את 'כוכבים בחוץ' של נתן אלתרמן, ולמעשה את חטיבת 'שירים משכבר' הכוללת גם את 'שמחת עניים' ו'שירי מכות מצרים'. זה הים הגדול שמאז פרסומו בסוף שנות השלושים ותחילת שנות הארבעים של המאה הקודמת, ממנו ואליו הולכת הספרות העברית בכלל והשירה העברית בפרט.
 
בתחום הפרוזה, אציין את תרגום המופת של עמנואל בארי לספרו המטלטל של אומברטו אקו, 'שם הוורד' (במקורו יצא הרומאן באיטלקית ב-1980, ותרגומו העברי ב-1987, בהוצאת זמורה-ביתן), שבו הביא אקו לשיא את אישיותו כאיש רנסאנס המחבר בין היסטוריה, פילוסופיה, מדע הדתות, טכנולוגיה, מודרניזם ופוסט-מודרניזם, וכל זה בתוך מסגרת עלילתית מותחת, מעניינת ומרגשת ששלחה אותי נסער ומבולבל לשוטט לילה שלם במחשבות והרהורים על אודות הספר ומשמעותו לחיי.
 
ספר הפרוזה השני קשור ל'שם הוורד', באשר אף הוא משלב סיפור היסטורי הכולל התייחסויות סוציולוגיות פילוסופיות ודתיות, אבל כאלה הנוגעות לזהותנו כיהודים בכלל וכישראלים בפרט:  'מסע אל תום האלף' (הספרייה החדשה/הקיבוץ המאוחד, 1997) מאת א"ב יהושע, שהוא הסופר הישראלי החשוב ביותר היום. מול 'שם הוורד', העוסק בכנסייה הנוצרית בשלהי ימי הביניים ולמעשה נוגע באחת מנקודות המפתח ההיסטוריות החשובות לפענוח התרבות המערבית, הציב יהושע – המצליח לשלב תובנות 'משכיליות' בעברית חושנית עתיקה ועכשווית גם יחד – רומאן מבריק המחזיר את הקורא אל נקודת מפתח בהיסטוריה של העם היהודי, ערב התפתחותן של שתי הקהילות היהודיות המרכזיות, בספרד ובאשכנז, שתולדותיהן משפיעות על החברה הישראלית עד היום.
 

יואל קטן

  
 

הרב יואל קטן, עורך כתב העת התורני "המעין"

הספר 'גליקל: זיכרונות 1691-1719' (ההדירה ותרגמה מיידיש חוה טורניאנסקי, הוצאת מרכז דינור ומרכז זלמן שז"ר) הוא המהדורה המדעית של יומנה של גליקל מהאמל, שראה אור מחדש בצורה שלמה ומתוקנת מתוך העתק כתב ידה של המחברת.
 
זהו מסמך יחידאי; יומנה של יהודייה משכילה ויראת שמיים שחייתה בגרמניה לפני כשלוש מאות שנה, והיא מתארת בו בצבעים טבעיים את החיים הפרטיים, המשפחתיים והמסחריים של תקופתה ומקומה, את יחסיה עם בעלה והוריו, עם ילדיה ועם בני ביתה.
 
הקורא מרגיש כבמנהרת זמן; הוא מתרגש יחד עם גליקל מהשמועות על המשיח שבתאי צבי שהופיע בטורקיה, מתאכזב עמה ועם כל הקהילה כאשר נודע לפתע כי השתמד, מתאבל על פטירתו ללא עת של בעלה, מתמקח עם סוחרי אבני החן שמהם פרנסתה, שמח בנישואי בניה ומתחבט יחד עמה לקראת נישואיה השניים – והכול ברוח יהודית טובה ורכה, חכמה ותמימה, פקחית וחמה, מוסרית ופתוחה.
 
המבואות וההערות המקיפים מאת פרופ' טוריאנסקי אינם פוגמים בהנאה האסתטית והרוחנית המתלווה לקריאת הספר, ומוסיפים כמויות בלתי נדלות של ידע ושל הבנה על כל עניין לשוני, עובדתי והיסטורי המופיע ביומנה של קליגל מהאמל.
 
*
 
הספר החשוב ביותר שנדפס בארץ כספרות יפה הוא ספרו של חיים סבתו 'תיאום כוונות' (ידיעות אחרונות, 1999). בלי להתכוון לכך הצליח הסופר לא רק לספר לנו מה אירע עמו ועם חבריו בימים הקשים של מלחמת יום הכיפורים, סיפור מרגש ויפה לכשעצמו – אלא גם להכניס אותנו לעולמם של שני נערים עולים חדשים הנקשרים בחברות בלב ונפש, להמחיש לנו את חבלי קליטתם, לתאר בפנינו התגברות על קשיים פיסיים ורוחניים בשעת המלחמה הנוראה ההיא, ולפתוח בפנינו צוהר לנפשם של אלו שנפגעו במלחמה זו נפשית גם אם לא פיסית.
 
ב'תיאום כוונות' אפשר להתרשם ממשמעותו האמיתית של קשר ידידות טהור בין שני נערים תמימים שגם המוות לא מפריד ביניהם, ולהבין מה כוחה של אמונה אמיתית, פשוטה וטבעית. מן הרקע ניבטות אלינו דמויות שונות, חיוביות, אמיתיות, מכל גווני החברה הישראלית שנקלעו יחד לתוך מלחמה שהפכה אותם לאחים לנשק, אחים לדם, אחים לאחריות על ההווה והעתיד שלהם ושל עמם.
  
 

יאיר לוי, מעורכי כתב העת לביקורת "רציף"

הספר הישראלי החשוב של השנה הוא 'הרוצחים' מאת דרור בורשטיין (בהוצאת בבל). דומה שאין עיתוי מוצלח מזה להתייחס לספר: בתוך ריבוי הכותרים הבלתי נגמר שנדפס כאן מדי שנה ונפרש לראווה בשבוע הספר, הנה יצירה שממללת את העודפות הזו. במפגש ראשון, זה ספר שאינו מזמין אליו את הקורא: הוא עב כרס, לא לינארי בעליל, עלילתו מתבקעת לאינספור נרטיבים מרוסקים. אבל הספר הזה יודע שהדרך היחידה לדובב את העודפות היא להתפלש בה, ללכלך את הידיים, לשחות עם הכרישים, להטיח ולהתיך זה בזה את שני העולמות האלה, המשפט והספרות, ששניהם עודפים מעצם טבעם, שניהם טפיליים, חוץ תפקודיים: האחד מתהדר בלשון מעשית ותכליתית, מתיימר להכניס סדר בהמולת החיים, אך סופו שהוא סוגר על גיבוריו במארג של תתי מערכות מסועפות ובלתי חדירות שמרכז עיסוקן בעצמן. וכנגדו הספרות, שבאין לה מוקד מוגדר להפעיל עליו את מנגנוניה (להשפיע על "העולם האמיתי"), באין לה וו לתלות עליו את יגונה, היא מתמוססת, מאכלת את עצמה במיציה הרעילים, שארית חיוּתה מונעת מכוח התחושה המייאשת שהכול-כבר-נעשה, והיא טובה רק לפסטישים ופלגיאטים ו"תרגומים הלוך וחזור", פרויקטים שכישלונם לשמר את מה שהיה לפני חרות בלעג על מצחם, שרק "הופכים זהב ספרותי לחלודה".
 
אין לספר תשובה ברורה איזו עודפות עדיפה; לא יכולה להיות לו תשובה כזו. אין זה מתפקידו להיות דידקטי. הוא אינו יכול להתייצב כאילו היה שופט או בורר. הוא הרי סובל מניגוד עניינים מובנה. אך בווירטואוזיות הנדירה, ביד הבוטחת שבה הוא מנצח על התנועה הסואנת, הרב ממדית, הפועמת בו, התשובה מראה את עצמה. זה ספר חשוב, וכמו כל ספר חשוב יש לו מה לומר על הספרות, כלומר על החיים. הוא מתקומם בעוצמה נגד הניסיון לדחוק אותה אל שוליהם. זהו ספר שכולו ניצחון.
 

אסף חזן, מעורכי כתב העת לביקורת "רציף"

הספר הישראלי החשוב ביותר טרם נכתב. קווי המתאר לספר הזה הולכים ומתבהרים, אך סיכויי כתיבתו הממשית הולכים ומתמעטים. לא יהיה זה ספר "כל תולדות" מאוניית מעפילים ועד לרצח רבין ("הלכה לי המדינה") דרך כיבוש ירושלים והאירוויזיון של שנת שבעים ושמונה. ספר שיספר סיפור ישראלי אחר מראשיתו, ללא נוסטלגיה וללא פנטזיה אפוקליפטית, מעבר לתקווה ולחרטה. ספר שיוכל כך להתגבר על האלימות הישראלית הישנה והטובה, המאיימת לכלות את כוחה של המילה הכתובה לטובת אגרוף ויריקה בפנים של הנחוּת ממך. ספר שבו ייכתבו תולדותיהם הפּוֹצְעוֹת של אזרחים סוג ב' ותולדותיהם ההוֹרְגוֹת של מי שאינם אזרחים כלל, של מושפלים ורעבים, של עובדי ניקיון ושומרים ויתר עובדי קבלן, של אלה שאין בכוחם ואין זו זכותם לקנות ספר ולהכניס אותו לרשימת רבי המכר השבועית, של מי שאינם שולטים בשפה. ספר שלא יקיף את הקורא הישראלי בחומה מגינה, ספר שיוציא אותנו לאור וישתקף אלינו כמי שאנחנו מסרבים בכל תוקף להיות.
 
לשואל "האם אלה דרישות הוגנות מספר?" נשיב כי יפנה נא ויעיין בכתביו של חנוך לוין.
 
 

עמיחי ברהולץ

עמיחי ברהולץ, עורך כתב העת "אקדמות"

ספרו של פרופ' אפרים מאיר 'מעשה זיכרון: חברה, אדם ואלוהים לאחר אושוויץ' (הוצאת רסלינג) הוא הספר החשוב ביותר שראה אור השנה. העיסוק בשואה מרתיע. קשה לזכור תאריכים, מהלכים צבאיים והסכמים שנחתמו, מדכא לחשוב על מה שעברו הקורבנות ובלתי אפשרי להבין את היקף הטרגדיה. ובכל זאת. זיכרון השואה חייב להטריד את מנוחתנו, לא רק בגלל שחשוב לדעת מה היה, אלא כדי לפעול למען עתיד טוב יותר, להביא את האנושות לכדי אנושיות, כדברי אפרים מאיר.
 
סוגיות מטרידות רבות קשורות לשואה, חלקן תיאולוגיות מובהקות, אחרות נוגעות להוויה הישראלית, ואחרות לרקע ההיסטורי שבו התרחשה השואה. אחד-עשר פרקי הספר מציידים את הקורא בתשתית איתנה להבנת השאלות. הם ממקמים אותו במרחב האינטלקטואלי הכמעט אינסופי שהשואה חוללה ומשלחים אותו לפתוח את ראשי התיבות שפגש במהלך הקריאה.
 
אפרים מאיר מרצה בנחת אבל בחדות. ענייני אך מטלטל. הוא מקפיד מדי פעם לשלב בדבריו ציטוטים קצרים, מהממים, המזכירים לנו את הקרבנות, את האנשים שמאחורי הזוועות.
 
אני רואה בספר כזה סוג של שליחות. המחבר כמעט מטיף לחברת השפע שלא לשקוע בכורסה הנוחה; לא בכורסת הטלוויזיה ולא בכורסת הפילוסוף. הוא מזכיר לנו שאחרי אושוויץ הכול השתנה. "שוב לא נוכל לחוות את העולם כעיר מקלט לתענוגות ובידור, וגם לא כ'שואו' טלוויזיוני. העולם הוא המקום שבו האני כפוף לשיפוטו של האחר (…) איננו יכולים להמשיך להתבונן מן הצד". הזיכרון אינו פסיבי, אלא הוא מעשה של ממש.
 

 

איתמר יעוז-קסט, עורך כתב העת לשירה "פסיפס"

הספרות הרצינית, בתחום השירה, מתקיימת היום ברובה מחוץ למוספים הספרותיים של העיתונות היומית; אולי משום כך לא זכור לי שראיתי עד כה התייחסות אל ספרו האחרון של המשורר טוביה ריבנר, אשר ראה אור השנה, 'כל מה שאחר כך' (בהוצאת קשב לשירה, שאני משמש עורכה). זהו ספר מרשים וחשוב ביותר. ריבנר, חניך הקלסיקונים האירופים הגדולים, ניחן תמיד ביכולת סגנונית מעולה ואף ניסה להשריש מקצבים יווניים-רומיים בכתיבתו שבתחילת הדרך. ניסיון זה, אף שהמשורר הסתלק ממנו ברבות הימים, הותיר בכל זאת משקעים עמוקים לאורך כל יצירתו – הודות לנטייתו הטבעית לקלאסיציזם לצד הימשכותו אל המודרנה.
 
בספר דק זה, שהוא ספר על חוויות הזקנה של המשורר, הצליח ריבנר להגיע לידי סינתזה של הקלאסי והמודרני, כשהממד הקלאסי בא לידי ביטוי בעיקר במידת החתירה אל צלילותו של השיר; ואף כי השיר בנוי בדרך כלל באורח חופשי, ניכרת פעימה ריתמית חזקה בין השיטין. אמנם הוא מצליח "להגביה" את היומיומי על פרטיו המרובים, ולעתים אף לקרבו אל ספירת "הנשגב" – שהוא מן הסממנים המובהקים של התקופה הקלאסית; עם זאת, ריבנר הוא משורר מודרני במובהק המגשים את האמירה כי הטוב ביותר בה"חדש" הוא תמיד ה"ישן" – הזוכה להארה חדשה. דוגמה טובה לכך היא שיר הפתיחה 'שיחה עם משורר צעיר', שבו מהדהדים העבר וההווה בשילוב הרמוני.
 
*
 
להשיב על השאלה מהו בעיניי הספר הישראלי הטוב ביותר הוא מעשה בלתי אפשרי כמעט, בשל התנודות הקיימות בחיי כל קורא בהשפעת הגיל וצבירת הניסיון, גם אם טעמו של קורא זה נחשב מגובש ויציב כביכול.
 
ובכל זאת, אני מצטרף לקוראים שיבחרו מן הסתם ב'כל כתבי' של אורי צבי גרינברג – וביתר ייחוד בכרכים המאוחרים שלו, כגון 'רחובות הנהר' ו'לסעיף סלע איתם'. וזאת מן הטעמים הבאים: איכותה של שירה נבחנת על פי כמה פרמטרים, וביניהם ייחוד הקשור בבריאת עולם חדש-ישן, אשר יש בו עוצמה לשונית ועוצמה חווייתית, מעוף הדמיון, יכולת להביא לידי ביטוי השקפת עולם הנובעת מפנימיותו של אדם; וסוף דבר, שהוא גם ראשית דבר – אמת אנושית המקפלת בתוכה זמנים שונים ותקופות שונות. מכאן שעל הקורא בעל השיפוט להבחין בין "שיר" לבין "שירה"; ה"שירה", שהיא נחלתו של יוצר גדול, בנויה כמעשה פסיפס המורכב מאבנים המשרתות את "המפעל" (ביטוי אהוד על הסופר תומס מאן), מתוך רצון להקיף עולם רחב לעומקו. "שירה" במובן זה אני מוצא אצל אורי צבי גרינברג בלבד מקרב המשוררים העבריים שפעלו ביובל השנים האחרון.
 
 

בת-שחר גורפינקל

בת-שחר גורפינקל, עורכת כתב העת "הכיוון מזרח"

'הבולימיה של הנשמה' מאת אמירה הס (הוצאת הליקון) הוא, בעיניי, הספר הטוב שראה אור השנה. להס אמרה הפסיכולוגית "והרי את בודדה ככלב", והיא ענתה "בודדה כמרחבים". בכתיבתה פזורים נדודי נפש "של ניתור ללא מוצא", געגוע תמידי ונשמה לא שוקטת. אויבים בכול. אין הרפיה. אין רצון להרפות. בין "בדל אבלו של מהגר" לבין אבלם של שישה מיליון, מסופר סיפור אחד של כאב שאינו פוסק.
 
זו התנועה המתמדת ששובה אותי לקרוא עוד ועוד בחיפוש הזה אחר זהותה האמיתית: אשה, גבר, עיראקית, ילדה, ניצולה, דשא, שדות, אבן. יש שהיא מבכה פינה עזובה, מעכלת את "לחם פניו" של פרצופה שלה, ויש שהיא צובטת וקורצת ועושה להטוטים, מחפשת שאלוקים יפתח לה איזו צ'אקרה.
 
*
 
'מה יש לך, אסתר?' מאת שבא סלהוב (הוצאת כתר, 2005) הוא בעיניי הספר הישראלי החשוב ביותר שנכתב בשנים האחרונות. נסיעה לוונציה בעקבות סיפור חייה של המשוררת היהודייה אנה ברוור מהווה נקודת מפנה בחייה של ד"ר אסתר רובין, הישראלית שהוריה מלוב ומפגיש בין שתי נשים, תרבויות שונות, תקופות וזמנים אחרים – המתחברים כולם בנקודת זמן משותפת.
 
כתיבתה של סלהוב היא אותו רגע לא מדובר, לא מתועד, לא ניתן ללכידה או להגדרה, שמטבילת המכחול בצבע ועד המריחה על הבד הבוהק. הזמן שבו המחט חודרת לבשר החי ונמשכת שוב החוצה; אותו כאב מהול בעונג, אותו רגע שבו הנשימה נעתקת ובמקומה "דממה עצומה עד בלי די". ותמיד, מעבר לסוף יש עוד אינסוף.
  
 

עוזי אגסי

עוזי אגסי, עורך כתב העת לספרות ושירה "שבו"

לצערי, לא מצאתי ספר אשר פורסם בשנה החולפת ושאוכל להמליץ עליו.
 
ספר ישראלי חשוב בעיני הוא 'לקרוא סיפור' מאת ס' יזהר (הוצאת עם עובד, 1982). זהו ספר עיון המסביר מדוע נכתבים סיפורים ושירים, איזה טוב יש בהם, איזו תועלת צומחת לנו מקריאתם, ומהי אותה הנאה שאנו נהנים בהם. הקריאה בו מהנה בהחלט.
 
"סיפור הוא הודעה, או השמעה, של יחיד אל יחיד ובשום אופן לא מיחיד אל חברה. החברה אינה קוראת כלום ולא יכולה לקרוא, היא אינה ישות שעושה דברים", כותב יזהר, ומנסה לשחרר את הסיפורים והשירים מההגמוניה העריצה והמוחצת של החברה, ואת החוכמה ש"האמנות היא תפוקה חברתית". כאן הוא יוצא נגד פלאכנוב, אך בספר זה אתה יכול למצוא הוגי דעות רבים אחרים מתחום הספרות, החינוך, הפילוסופיה והאמנות. הוא מתווכח איתם, "עונה להם", או לוקח אותם לשורותיו.
 
בקיצור, ספר עיון מענג ביותר. ומכיוון שדברי שיר ודברי חוכמה אין בהם לפני ואין אחרי – לא סרה חשיבותו גם היום. מספיק שנלמד מספר זה "לחדול משאול ראשית כל מי אמר, מתי אמר, היכן אמר ולשאול קודם כל מה נאמר, איך נאמר, וכמה יפה נאמר וזה הכול".
 
הרובד הנוסף שמעלה הספר הוא ההתקרבות אל יצירתו של ש"י עגנון באמצעות הבנת תהליך היצירה הגאוני שלו. יזהר מגיש לנו (בכרך שלם מתוך שני הכרכים של 'לקרוא סיפור') את הסיפור הקצר 'הנרות' כסדנת ניסוי ומאפשר לטעום מהתלבטויותיו של עגנון בחמשת הנוסחים לאותו הסיפור.
 
כך ניתנת לנו האפשרות הנדירה להציץ אל פירוש של פירוש וללמוד את הכלים לקריאה טובה. ללמוד, אולי, מהי קריאה טובה. אך יותר מכך ניתנת לנו ההזדמנות להבחין מהי יצירת אמנות טובה. כבר הקריאה בשורות הפתיחה של עגנון (בחמישה נוסחים שונים) מעבירה את חוויית הקריאה: "סוף סוף לקחתי לי זמן לילך אצל הים. פגע בי מר חיים אפרופו. קומתו נמוכה למטה מבינונית וכרסו עגולה או אפשר מר ו ב ע ת…".

(התמונות באדיבות המצולמים. כל הזכויות שמורות להם)

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה קורא סדרתי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

0 תגובות על 8 עורכי כתבי-עת עבריים ממליצים על הספרים הטובים ביותר שקראו

  1. די כבר הגיב:

    חבורה של מנופחים שבינה לבין הנאה אמיתית מהקריאה אין דבר וחצי דבר.
    הכל מיתוס. הכל פאשיזם. הכל הבלים מקראיים.
    המלצות חסרות שחר ומעוגנות במקומות שאינם מן העניין.

  2. YOVAL הגיב:

    של המגיב מלמעלה.
    המלצות כאלה נותנים לסטודנטים במגמת ספרות
    או פילוסופיה, ולא לציבור הרחב שמרגיש נבוך מול התוכן
    הפסאודו אקדמיסטי הזה.
    ולא שהתוכן המומלץ איננו איכותי, הוא איכותי במידה שווה בדיוק למאות ספרים מצויינים אחרים שיצאו לאור, וההמלצה הטובה ביותר היא – שכל אחד ימליץ לחברים שלו . מפה לאוזן, ככה זה עובד