כוכבים בפנים — חלק שני ואחרון במשאל עורכים הממליצים על הספרים הטובים ביותר

עורכי כתבי העת בישראל בוחרים את הספר הישראלי הטוב של השנה ובכלל. פרויקט מיוחד לחודש הספר העברי, חלק שני ואחרון (פורסם במוסף "שבת", מקור ראשון, 8/6/2007). את חלקו הראשון של המשאל, תקראו כאן

ד"ר רבקה דביר-גולדברג, עורכת כתב העת למחקר, יצירה והגות יהודית "מסכת"

הספר החדש החשוב ביותר לדעתי שיצא לאור בעברית בשנה החולפת הוא ספר שנכתב ביידיש קדומה לפני למעלה משלוש מאות שנים. ספר הזיכרונות המופלא והמרתק של גליקל מהמבורג ('גליקל, זיכרונות 1719-1691', ההדירה ותרגמה מיידיש חוה טורניאנסקי, מרכז זלמן שז"ר, 2006), שנכתב בשלהי המאה ה-17 וראשית המאה ה-18 ויצא לאור בתרגום עברי חדש לפני כשנה.
הספר מכניס אותנו למציאות חיים המוכרת לנו מתוך ספרי ההיסטוריה: הציפייה לנסוע לארץ ישראל בעקבות שבתאי צבי, גירוש היהודים מהמבורג, מגפת דבר, גזירות, מלחמות, שודדי דרכים וחצרות מלכים – כל אלה הופכים מחומר יבש בין דפיהם של ספרי ההיסטוריה למאורעות חיים ותוססים כשהם נראים לנו מבעד למבטה הערני והמפוקח של האשה החכמה הזו מן המאה ה-17.
ארגוני זכויות הנשים היו ודאי מתברכים ביחסי אחווה ושוויון כאלה שבין גליקל ובעלה; יחסים של אהבה והערכה הדדיים ועמוקים, ולצדם – נשיאה משותפת בעול הפרנסה והמסחר. גליקל היא שותפה מלאה בעסקי מסחר חובקי עולם באבנים טובות: היא מחליטה על שותפים, כותבת חוזים, עורכת נסיעות מסחריות. יחסים מופלאים אלה ראשיתם בנישואיה בגיל 14 ועד פטירת בעלה כעבור שלושים שנה.
את ספר זיכרונותיה כותבת גליקל לא לפרסום, אלא עבור ילדיה ובעיקר – כאמצעי נגד השקיעה בדיכאון ובבדידות שנותרה בה לאחר פטירת בעלה האהוב. האם המציאה בחוכמתה את הביבליותרפיה?
כמה מפתיע לגלות אצלה את הקביעה הנחרצת ש"הצעירים של היום" (1700) אינם כמו אלה שבימיה (1650? 1660?); ואנחנו חשבנו ש'זה נוער זה?' הוא המצאה שלנו.
הספר רחב ההיקף (640 עמודים!) מכיל לצד התרגום העברי גם את המקור ביידיש קדומה, הרוויה ביטויים עבריים, וגם מאות הערות ותוספות המאירות את חיי הכותבת ואת העולם היהודי בזמנה. המפגש עם אשה חכמה וכובשת לב זו מאיר באור חדש גם את חיינו שלנו.
*
כשאני נשאלת על היצירה החשובה ביותר שנכתבה כאן (ממתי? מאז התנ"ך?) אני משיבה שאין לנו כש"י עגנון, שיש בו שירה וחוכמה והיסטוריה ופסיכולוגיה והומור דק שבדק ומה לא.
היש שירה יפה יותר מראשיתו של 'בדמי ימיה', או ציור יפה יותר משבע הנערות הרצות על החוף ב'שבועת אמונים'? וחוכמה כזו שב'מעצמי אל עצמי'?
בכל קריאה, ותהיה זו העשירית או המאה – מתגלים בסיפוריו פנים אחרות, גוונים ובני גוונים: שבנפש האדם, בנפש החברה, בנפש העולם. ותמיד תגלה מתוך כל קריאה גם פנים חדשות בנפשך שלך, בעולמך שלך.
דומה שאין כעגנון שמעוגן בכל הספרות היהודית שקדמה לו: תורה ותפילה ומדרש, הלכה ואגדה, דרוש ופיוט, סיפור חסידי וסיפור יראי, ואולי דווקא מתוך שורשיו שבעבר הוא מצליח לגעת גם עשרות שנים לאחר מותו בכל נימי הנפש של עולמנו, תהומות שמחוץ ותהומות שמפנים.
ומתוך שאיני יודעת אם ניתן להחליט מה מכל המכלול העגנוני הוא החשוב ביותר – 'סיפור פשוט', 'עידו ועינם', 'תמול שלשום' או אולי 'אורח נטה ללון' או 'ספר המעשים' – אולי פשוט נפטור עצמנו ב'כל כתבי'. 

 

עמוס לויתן, חבר מערכת "עיתון 77"

'אש ידידותית' (הספרייה החדשה/הקיבוץ המאוחד, 2007) אולי אינו החשוב בספריו של יהושע, אבל כמו תמיד הוא עוסק בבעיות מכריעות הנוגעות לזהות ולקיום הישראלי. בספרו האחרון מדובר בשני גיסים, אמוץ וירמי, שהם הדהוד של שני נביאי המקרא הגדולים, ישעיהו וירמיהו, נביא הנחמה ונביא החורבן. ירמי הוא אב שכול שבנו נהרג מאש כוחותינו בעת פעולה ללכידת מבוקשים בטול-כרם. אביו תוהה "כיצד הפך בנו ממבקש למבוקש", והחקירה בשאלה זו היא עיקר חלקו הרעיוני של הספר. היא מביאה אותו בהמשכה גם לבית המשפחה הפלשתינית שעל גג ביתה הוצב בעת הפעולה. השיחה עם בני המשפחה מביאה אותו למסקנות מרחיקות לכת עד כדי רצון להגיע לניתוק מוחלט מישראל, ואכן בפרק הזמן המתואר ברומאן הוא עושה בטנזניה שבאפריקה.
בסופו של הרומאן יוצא ירמי נגד הנביא ירמיהו ונגד "אלוהות קנאית שנטפלה לעם קטן". בחלק זה עוסק הרומן בפרק מ"ד בירמיהו. ירמי מזדהה עם עמדת הגולים במצרים המקטרים למלכת השמיים ואשר אותם מוכיח הנביא. בתגובה הם דורשים ממנו כי יניח להם לנפשם, כי "מאז חדלנו לקטר למלכת השמיים והסך לה נסכים, חסרנו כל ובחרב וברעב תמנו". מה שמבקש יהושע להדגיש בחלק זה, אם כי אין זו בהכרח דעתו, הוא כי אחת הסיבות לסכסוך הנמשך באזור בין ישראל לעמים היא העמדה המתבדלת של אלוהי ישראל, וכי עדיפה על פניה עמדה אלילית משתלבת (של האלה עשתורת) שתפייס ותשכין שלום בין העמים.
*
ישנם כמה מועמדים חשובים לספר הישראלי החשוב ביותר – 'סיפור על אהבה וחושך' לעמוס עוז, 'הנה אדם' מאת יצחק לאור, 'הכלה המשחררת' לא"ב יהושע ו- אבל החלטתי לבחור ב'גילוי אליהו' מאת ס' יזהר (זב"מ, 1999), וזאת מכמה סיבות. ראשית, זהו ספרו האחרון של יזהר, הסופר העברי הגדול ביותר, לדעתי, במאה שעברה שהלך לפני פחות משנה לעולמו ובדברים אלה יש גם משום הצבת יד לזכרו. שנית, ס' יזהר הוא סוגר המעגלים הגדול של הספרות העברית בעת החדשה, או לפחות במדינת ישראל. שום סופר אחר לא זכה כמוהו לכתוב גם את האפוס של מלחמת התקומה (ביצירתו המונומנטלית 'ימי צקלג') וגם, מקץ כחמישים שנה, את הקינה הגדולה על מלחמת יום הכיפורים, שמוטטה כעבור שנות דור כל כך הרבה אמונות וערכים בחברה הישראלית מאז מלחמת השחרור. שלישית, מבחינה ספרותית צרופה, 'ימי צקלג' חשובה מ'גילוי אליהו', אבל גם ב'גילוי אליהו' ניכר כוחו האדיר של הסופר, ומבחינות רבות היא המשך רב כוח לסיפוריו המוקדמים – 'שיירה של חצות', 'השבוי' ו'חירבת חיזעה' על אדם במלחמה ועל מה שהיא מחוללת בחייו. לכן, מכל הבחינות הללו, בדברנו על 'גילוי אליהו' אנו מדברים גם על כל היצירות האחרות של הסופר הגלומות בה, כולל יצירותיו המאוחרות לאחר כעשרים שנות שתיקה. ובאמת, בכתיבתו של יזהר, בשונה מסופרים אחרים, יש גם אחידות ורציפות גדולה מבחינת הלשון והשפה. חמישית, אכן, מבחינת היצירה הלשונית יזהר הוא פנומן של השפה העברית שאין כדוגמתו וספק אם יהיה. לא רק ששליטתו בה היא ללא מצרים וידיעתו את העברית על רבדיה, אך בעיקר המקראית היא מדהימה, אלא שבידיו שלו היא תמיד חיה ורוטטת, הומה ונרגשת. 
 

פרופ' גבריאל מוקד, עורך כתבי העת "עכשיו" ו"ג'רוזלם רוויו"

אמליץ כאן על ספר אחד בתחום השירה, ולא בתחום הסיפורת, שגם אם הוא מעניין וחשוב, הרי איננו מהווה איזה צוק שמתנשא מעל כלל היצירה השירית. הקושי הזה להתמקד בספר אחד והעדפת המלצה בתחום השירה לעומת המלצות בתחום הסיפורת אינם מקריים, אלא קשורים במצב השורר ביצירה העברית העכשווית.
ראשית, למרות שימת דגש של המדיה והרייטינג המסחרי התוקפני על הסיפורת, מצויה בעצם הסיפורת הנוכחית שלנו במצב בעייתי למדי. חיפוש הסנסציה וסגידה לרבי-מכר, שנוצרים כמו יש מאין, כופים על סופרים ידועים לפרסם ספרים בלי הרף – והיוצרים הצעירים יותר נמשכים לנושאים "מגדריים" פופולריים. בכל מקרה, היצירות הבולטות בסיפורת שנתפרסמו בשנה שעברה היו 'אש ידידותית' (א"ב יהושע) ו'חרוזי החיים והמוות' (עמוס עוז), מפרי עטם של שני רבי אמנים מוכרים בפרוזה שלנו. ואילו בתחום אקטואלי שוטף יותר בלט ספרו של רון לשם על לבנון, 'אם יש גן עדן'.
אולם הרצינות האמיתית בתחום כישרונות של יצירה צעירה בלטה במיוחד דווקא בשירה, שגם בה אין כישרון או ספר אחד בולט. ישנה קבוצה שלמה של משוררים רציניים שיוצרים נוסח שאני מכנה ניאו-מודרניסטי, ואינם נכנעים לאופנות שונות של פוסט-מודרניזם ודקונסטרוקציה. בהקשר הזה אזכיר את הספר 'אופציה פואטית 2' שהוא קובץ משותף של שני משוררים צעירים, עורכי כתב העת 'עמדה' – אריק א' (איזנברג) ועמוס אדלהייט. בספר הזה חוברים יחדיו חידוש, זיקה למסורות מרכזיות של המודרניזם העברי (מאצ"ג עד אבידן), העמקה לשונית ואחריות לא פשוטה ולא פוליטית מיידית לרקע החברתי של ישראל. גם ספריהם של גילית חומסקי, חגית גרוסמן, יהודה ויזן ועודד כרמלי, שראו אור בשנה שחלפה, חשובים וצועדים באותו נתיב ניאו-מודרניסטי.
*
באשר לספר הישראלי החשוב ביותר בעיניי (כלומר, לאו דווקא בתחום היצירה העברית לדורותיה) הרי אני מהסס בין ספר מרכזי בתחום השירה לספר מרכזי בתחום הסיפורת, וכן לגבי בחירה כזו בתוך כל אחד מהסוגות הספרותיות הללו. כך, למשל, בתחום השירה המרכזית של דור המדינה אני מתקשה לבחור בין 'עכשיו ובימים האחרים' מאת יהודה עמיחי, 'סיכום ביניים' של דוד אבידן ו'שירים שונים' של נתן זך.
בתחום הסיפורת שוב עלי להסס בבואי לבחור את ספר הפרוזה החשוב ביותר, וההיסוס שלי נע בין כמה וכמה יוצרים ויצירות. בהקשר הזה אני חושב קודם כל על 'ימי ציקלג' של ס' יזהר, 'מיכאל שלי' ו'עד מוות' של עמוס עוז, אבל גם על 'אדם בן כלב' של יורם קניוק, 'מסע דניאל' של יצחק אורפז, 'עשן' של אהרן אפלפלד, ובוודאי על ספריו של יעקב שבתאי. אילו היה מדובר ביצירה העברית החדשה לדורותיה, ולא רק ביצירה ישראלית מובהקת, הייתי בוודאי מציין כאן ספרים מרכזיים של ש"י עגנון, את 'רחובות הנהר' של אצ"ג ואת 'שמחת עניים' של נתן אלתרמן. 
 

יוסי אחימאיר, עורך כתב העת למחשבה לאומית "האומה"

ספרה של תמר אגמון 'שדות אדומים: עד תל-חי, חיי בנימין מונטר' (הוצאת כרמל) הוא הספר הטוב ביותר שראה אור השנה. בנימין מונטר היה אחד משמונת חללי תל-חי ב-י"א באדר תר"פ. אגמון שוטחת בפנינו מסכת מפורטת ומרתקת של חלוץ ולוחם נשכח ובלתי מוכר. היא הגיעה לכתיבת הספר בהיותה אחייניתו, ומתגלה הן כתחקירנית שאינה מניחה אבן אחת בסיפור שאינה הפוכה והן כבעלת יכולת כתיבה מעולה.
שילוב זה של דוקומנט היסטורי בלתי שכיח של תיאור ספרותי קולח מעלה לפני הקורא את קורותיו של חלוץ אידיאליסטי וכמעט אלמוני, את פרשת הקרב בתל-חי מזווית מקורית כחלק מפרשת היישוב במחצית הראשונה של המאה ה-20, ימי העלייה השנייה ומלחמת העולם הראשונה. מעבר לדמות המעניינת העומדת במרכז הסיפור, אגמון, שזה לה ספרה הראשון, יוצאת בשצף קצף כנגד שוברי המיתוסים הציוניים לתיאבון ונגד יוצרי "ההיסטוריה החדשה" שבינינו. היא עושה זאת בדרך ממוסמכת ומשכנעת, והעיקר – מרתקת וכובשת.
"בספר הזה ביקשתי לחשוף את חייו (של בנימין מונטר) ולגאול אותו מאלמוניותו", כותבת אגמון. "שנות חייו בארץ, אירועי חייו ומותו מושתתים על אותם יסודות שהופכים אדם לסמל הראוי להישמר בזיכרון ההיסטורי". לא זכור לי עוד ספר כגון זה, חדור ציונות ואהבת הארץ, חדור אהבת האדם והלוחם, ספר יחיד לכותבו, ספר שמחזיר אותנו לימי הציונות הבראשיתית, הטהורה, לאידיאלים שכה פסו מחיינו בשנים האחרונות. הספר קריא מאוד, וקשה להניחו מן היד. הוא עמוס פרטים היסטוריים שלא מעייפים, ובמידע הנעכל בקלות. זהו ספר לדורות. ספר להנאה וללימוד.
*
הספר הישראלי החשוב ביותר הוא 'כל כתבי אורי צבי גרינברג' (בהוצאת מוסד ביאליק) ¬- ט"ז כרכים (בינתיים) הרואים אור בזה אחר זה – כרכי שירתו ומאמריו של ענק השירה העברית במאה העשרים. אני פותח באורח מקרי לחלוטין את אחד הכרכים – כרך ג', 'ספר הקטרוג והאמונה', וקורא מתוך 'רקב לבית ישראל':
"בחרב השיר אני בא, העשויה בחזון אש/ בפטיש השכל הטוב על סדנו המוצק:/ נגד כל העירום מאלהים ובבגדו מתלבש,/ נגד כל מכסי תהומנו בשקר הכתב./ המטיפים הבלגה על גופות הרוגי בתרצ"ו,/ המבקשים שותפות לכיסאו של דוד בערב./ המשכחים זוועתם וקלונם ומרפים כל קיבורת,/ לבל יקום דור מתנקם והיה למסורת./ נגד אומרי נבל הוא העם, או חציר בשדה סתיו./ נבלים מנהיגיו הם. וכחציר עוד יראה מנהיגיו/ זה העם הנפלא, האומלל בעולם, הנגף./ הזב דם לא מפצעי בשרו, כי מכל הגיגיו".
האם אחרי קריאת שורות אלה, משנות השלושים של המאה הקודמת, עוד צריך לנמק?
לא קלה היא השירה; מסעירה היא את הנפש, אינה נותנת לה רוגע – אבל זו טבעה של שירת אצ"ג, הנביא בן זמננו, שאין היא שירה לשמה בלבד, שירה שכמותה מעולם לא נכתבה באותיות מרובעות של שפתנו המתחדשת. שירה פסימית כמכוות אש, שקוראת אותך למחשבה, לתיקון אישי ולאומי, להתגייסות למען הארץ, למען ציון, למען ירושלים, למען הר הבית ולמען העם, ולהוקעת מתעי הדרך, אלה הקרואים מנהיגים ושרים, חלושי רוח ודלי אמונה, החיים את מנעמי יומם ואינם דואגים לעתיד האומה, לאבטחת קיומה. 
 

יוסף עוזר, מעורכי כתב העת לשירה "משיב הרוח"

הספר הטוב ביותר שראה אור השנה הוא ספרו של ולדימיר סולוביוב 'משמעות האהבה' (תרגמה מרוסית: פרופ' חמוטל בר-יוסף, הוצ' כרמל). זהו מבחר כתביו של ולדימיר סרגייביץ' סולוביוב (1900-1853), מי שהטביע חותם עמוק על הספרות והמחשבה ברוסיה ברבע הראשון של המאה העשרים ובכלל זה על דמויות יהודיות מקצוות שונים. מה שאותנו יפתיע הוא כוחו בסינתזה ובמיוחד פתיחותו למחשבה המשפטית היהודית כפי שהיא משתקפת בתלמוד, ולמחשבה המטאפיסית המשוקעת בספר הזוהר.
בתקופה שיש בה התנשאות והתבדלות בין תרבותית, ראוי לשוב לדגמים מרתקים של יניקה בין תרבותית מסעירה שכזו. סולוביוב טרח לדעת עברית, תנ"ך, משנה, קבלה ופילוסופיה של ימי הביניים. 'סופיה' הוא חיבורו ההגותי הראשון, ובו מוצגת לראשונה השקפת עולמו הפילוסופית.
ב-1884 פרסם סולוביוב מאמר בשם 'היהדות והשאלה הנוצרית', ובו מחה נמרצות כנגד האנטישמיות ברוסיה. ב-1886 פרסם את המאמר 'התלמוד והספרות החדשה עליו באוסטריה וגרמניה', שבו הגן על הערכים המוסריים המתבטאים בדיוני ההלכה והמשנה. חיבורו המפורסם ביותר, 'משמעות האהבה' (1894-1892), נכתב באותה עת.
חשובה הערתה של חמוטל בר-יוסף המציינת כי היכרות עם כתביו נחוצה להבנת הרקע שעליו צמחו גם הציונות וגם התרבות היהודית הלא ציונית באירופה. הוגי דעות וסופרים עברים רבים הושפעו ממנו, וביניהם לילנבלום, אחד העם, שמעון דובנוב, הלל צייטלין וח"נ ביאליק. הרב שמואל אלכסנדרוב והראי"ה קוק קראו בהערכה את כתביו וראו בו אחד מחסידי אומות העולם.
*
הספר הישראלי החשוב ביותר בעיני הוא 'שירת ישראל בתימן' מאת רצון הלוי (בהוצאת מכון משנת הרמב"ם, תשנ"ט). רצון הלוי הקים במפעלו הספרותי בניין יקר מאין כמותו ונגיש לקוראים וחוקרים. חשיבות מפעלו בהיותו צופה למרחוק: מאות מפיוטי יהדות תימן נערכו בידי לוי, משורר בזכות עצמו, תורגמו, פורשו והובאו למכבש הדפוס.
רצון הלוי פילס לו דרך שונה לחלוטין מהקהילייה הספרותית. השפעותיו התרבותיות, הפילוסופיות והלשוניות נטועות בתכנים היהודיים ללא שום התנצלות. בשלושה כרכים בפורמט גדול ממדים ועב כרס יצר למעשה מפעל שהוא מפעל חיים. הוא אסף כתבי יד של יהודי תימן, ובהמשך עשרות שנים שקד על תרגומם, ביאורם, והבאתם לדפוס. רוב רובם של השירים רואים בכרכים אלה אור ראשון. במלאכת הכינוס והתרגום הפעיל את מיטב כישרונו השירי ויצר תרגום ייחודי ובו עקבות של חדשנות לשונית ויצירתיות שהיא מעבר לתרגום, ההופכת ליצירה בפני עצמה. 
 

משה בן-שאול, עורך כתב העת "מאזניים"

הספר הטוב ביותר שהופיע השנה הוא ספרה של לאה גולדברג 'מכתבים מנסיעה מדומה', שהופיע לראשונה לפני שנים רבות. הספר הרשים אותי על שום דרך הכתיבה והז'אנר שבכתיבה. מדובר ברומאן מכתבים שנכתב לאחר עלייתה של גולדברג ארצה. יש בו משהו מקסים ושונה, המעורר תהיות ומחשבות. בימים אלה הופיע לאור מהדורה חדשה ומתוקנת של הספר בהוצאת ספריית פועלים והקיבוץ המאוחד, ובה הפניות מאירות עיניים של גדעון טיקוצקי ואברהם קנטור. המכתבים המדומים והמרגשים שנכתבו אל האהוב אַל, שמו המדויק עמנואל, נשלחו לברלין ולערים אחרות באירופה כשהנוף הנפשי מוכר מאוד – הטירגארטן הברלינאי.
הקריאה בספר מעוררת געגועים לכתיבה מיוחדת במינה שבה קיימים לא רק "ערכים" רומנטיים, אלא מעין תבנית מיוחדת של מקום התרחשות אירופי. בזמן ובמקום מדומים? לאו דווקא.
במאמר מוסגר אציין שבימים אלה הופיע לאור מחדש בהוצאת הקיבוץ המאוחד ספר נוסף של לאה גולדברג – הרומאן 'והוא האור', שיצא לראשונה ב-1946.
ספר נוסף שאני ממליץ עליו בכל לב הוא ספרו של סופר כמעט נשכח, כפי שקרה הדבר לסופרים לא מעטים שהיגרו לכאן מארצות שונות. ישראל זרחי, שספרו 'הנפט זורם לים התיכון' זכור לי עוד מימי ילדותי, לפי שנמצא בכוננית הספרים הקטנה שהיתה בבית הורי בירושלים. זרחי, יליד 1909, עלה ארצה מפולין ב-1929 ונפטר ממחלה קשה בהיותו בן 38 בלבד.
אני מציין ספר מרתק זה גם כדי לציין חשיבות הוצאתם לאור של ספרים עבריים רבי יופי, רובם ספרי מופת בהוצאה משותפת של הוצאת כרמל וכתב העת 'עמדה'. כמה נפלא שאין שוכחים את אלה, הטובים בסופרים, שחיו ויצרו והיטיבו לחיות בארץ.
ישנם כמה משוררים שנפשי קשורה בכתיבתם בכל זמן ומועד: שירתם של דן פגיס, אמיר גלבוע, ושירתו שתורגמה לעברית של פרננדו פסואה הפורטוגלי. כן אציין את שירתו של ארתור רמבו (1854-1891), שעל תרגומו, שראה אור בהוצאת 'קשב לשירה', שקדתי במשך 27 שנים. אני קורא ביצירותיהם ונפשי מתמלאת יופי, חסד וכאב על שאין דומים להם.
אמליץ גם על ספר שירה חדש ונפלא: ספרו של טוביה ריבנר, גם הוא בהוצאת 'קשב לשירה', ושמו 'כל מה שאחר כך'. על כריכתו האחורית נכתב שהוא מחבר בין שתי אהבותיו הגדולות באמנות, אמנות הצילום ואמנות השירה. שיריו של ריבנר חכמים מאוד, ובספר זה אנו מוצאים יופי טמיר הן בכתיבתו והן בצילומיו הנהדרים, דווקא כביכול בפשטותם. הצילום והשירה מתחברים כאן ליופי טמיר, רגישות וכנות. איזה ספר נפלא!
 

יהושע גרינברג, עורך כתב העת "מבוע" ליצירה יהודית

הספר החשוב ביותר בעיני שהופיע השנה הוא של פרופ' חיים ברקוביץ, "מסורת ומהפכה – תרבות יהודית בצרפת בראשית העת החדשה" (בהוצ' מרכז זלמן שזר). עלי להקדים בכך שיש לי קשר לספר זה. ערכתי אותו. עוד יותר מכך, אני אוהב אותו. הוא פתח בפני אופק חדש. בספר זה קורא פרופ' ברקוביץ תיגר על התפיסה המקובלת כאילו האמנציפציה ― שוויון הזכויות ליהודים באירופה ― היא קו פרשת המים שממנו והלאה החלו התהליכים המודרניים אצל יהודי אירופה. טענתו היא שתפיסה זו אינה נכונה. לפחות בכל האמור ביהודי צרפת. מן הנתונים שמעלה פרופ' ברקוביץ עולה שהתהליכים שנחשבים כמאפיינים את תקופת המודרנה ― יציאה מן ההסתגרות בגטו ופתיחות כלפי גויים, גמישות ביחסי נשים-גברים ועליית הכוח החילוני (כוחם של נציגי הקהל אל מול כוחו של הממסד הדתי) ― החלו עוד קודם מתן שוויון הזכויות ליהודי צרפת. תהליכים אלו יכולים היו אולי להתרחב בהדרגה ולשנות אט אט את צביונה של הקהילה היהודית, אבל אז באו המאורעות האקוטיים והחזקים של המהפכה הצרפתית, הסנהדרין של נפולאון, שוויון הזכויות ליהודים, תנועת ההשכלה וכו'. אלה, כך לפי ברקוביץ, גרמו לעתים דווקא לנסיגה בתהליכים שהוזכרו כאן ולא להתקדמות בהם. המהפכה הביאה עמה פרעות ביהודים, בתי כנסיות נחרבו ורבנים נמלטו על חייהם; חובת היהודים לבחור אם להשתלב בכלל האוכלוסייה הנוצרית דרך שוויון הזכויות ושבירת האוטונומיה הקהילתית גרמו למודעות לתהליך שהיה קודם שקט, לפחד ממנו ולשלילתו; ההשכלה עם כוחה גרמו לשלילתה ולהשתבללות בתוך העבר ובאורתודוקסיה המחמירה.
עוד הרבה יש בספר הזה מעבר למה שהבאתי, אבל המחשבה הקטנה הזו שאלמלא אנשי האור היינו היום במקום טוב יותר גם מבחינת תפיסתם של אותם אנשי אור, ובכן זה פותח פתח לתהיות. וגם לקצת יותר.
*
מאוד קשה להחליט באיזה ספר לבחור כספר העברי הטוב ביותר בעיני. בחרתי בספר "קאטרינה" של אהרן אפלפלד (הוצ' כתר) לא בגלל מיעוט מועמדים אלא אולי בגלל הסתירה הזו בין תוכנו לבין היותו ספר עברי. הוא נכתב עברית והוא כן שייך לתרבות שלנו אף שהוא דן במה שקורה בחוץ לארץ וגיבורתו היא גויה רותנית. קאטרינה היא שפחה בבתי יהודים. היא עוברת בין בתים שונים ומתחברת ליהודים מבפנים. למוזיקאית שאצלה היא חיה ועובדת ושנותנת לה צרור תכשיטים לפרנס עצמה בו כמו גם ליהודי בעל הבית שבביתו היא עובדת ואשר בו היא מתאהבת. את בנה, שנולד לה מיהודי שיכור שעמו היא מוצאת מעט מנוחה, מעט מאוד אושר קטן, היא מלה, קוראת לו בנימין ומלמדת יידיש ולהיות חזק. לא לפחד.
המבט הכפול הזה שלנו עצמנו דרך עיניים שמתבוננות בנו מבחוץ, המבט הזה הוא שיא. לו פרס נובל בידי הייתי מעניק אותו לאפלפלד על ספרו זה.
והספר תפור מניה וביה. המוזיקה שלו היא זו של הגיבורה. השפה שלה והעברית שבאמצעותה היא נסקרת, דבר בלתי אפשרי שהרי היא אינה יודעת כמובן מילה בשפה זו, ובכן זה עובד. זה נכון.
והחיבור שלי לספר הזה הוא מאותו מקום שבו אני לא ציוני. טרום ציוני ובתר ציוני וכלל לא ציוני ולא קשור לזה. הוא דרך עולמם של אלה שבמחיצתם גדלתי, אליהם השתאיתי וגם בזתי להם. אלה שדיברו שפה אחרת והיו נלעגים בעברית. אלה שהמכבש הציוני כבש, הידק ומחק.
אהבתה של קאטרינה את היהודי והעברתה אלינו משמרת את מה שהיטלר רצח בימי חייה של אותה קאטרינה ושהציונות הורישה לנו את הסלידה מפניו. בהרבה מובנים שם גם אני. עדיין.
 

במבי שלג, עורכת כתב העת "ארץ אחרת"

ספרה של פרופ' תמר רוס, "ארמון התורה ממעל לה – על אורתודוקסיה ופמיניזם", שתורגם בשעה טובה מן השפה האנגלית (בהוצ' עלמא ועם עובד), הוא בעיני הספר החשוב ביותר שראה אור השנה. בספר זה, הראשון מסוגו בשפה העברית, מתמודדת אחת המלומדות הבכירות ביותר בעם היהודי כיום, עם הסוגיה הנפיצה ביותר בתוך העולם של שומרי המצוות והיא: היחס של ההלכה לעולם הערכים שמביא עימו הפמיניזם.
חידושו העיקרי של הספר הוא בבניית רציונל תיאולוגי המשמש בסיס לשינויים המעשיים המתבקשים בעולם ההלכה כתוצאה ממפגשו עם עולם הערכים הפמיניסטי. רוס מפתחת את הרעיון של "התגלות מצטברת", דהיינו שההתגלות לא הסתיימה בסיני אלא היא מוסיפה והולכת והחידושים שנולדים במשך ההיסטוריה הינם חלק מהתגלות זו. מחשבה זו, שנשענת בבסיסה על כתבי הרב קוק, משמשת לרוס מנוע תיאולוגי ופילוסופי רב עוצמה, הפותח צוהר לחשיבה דתית רעננה בתחומים רבים, לא רק פמיניסטיים.
ספר זה מסמן נקודת מפנה תרבותית, שכן, המהפכה הנשית בתוך העולם הדתי התבססה עד עתה בעיקר על מעשים (לימוד תורה, תפילות, עלייה לתורה, דרישה להכרה בשוויון הנשים לצורך גירושין) ופחות על משנה תורנית-פילוסופית מסודרת.
*
כשהתבקשתי להגיד מהו הספר החשוב בעיני חלפו לנגדי הספרים הרבים האהובים עליי. איזה מהם הוא החשוב בעיני? קשה מאוד היתה הבחירה. אינני יודעת אם "אוהל הדוד תום" של הארייט ביצ'ר סטואו (הוצ' כתר) הוא הספר החשוב ביותר שקראתי מעודי, אבל אין לי ספק שהיתה לו השפעה מכרעת על חיי. אמנם קראתי אותו כנערה צעירה מאוד בחוץ-לארץ, ובכל זאת לא שכחתי את תוקפו המוסרי עד היום.
לייסוריו של העבד השחור, הדוד תום, שהונצחו בספר הילדים שכתבה ביצ'ר סטואו, נועדה השפעה מכרעת לא רק על תולדות ארצות-הברית, אלא בעקיפין גם על תולדות העולם. הוא הפך לספר הנמכר ביותר בארצות הברית במאה ה-19, ואין ספק שהוא עיצב את התודעה של מי שלחמו במלחמת האזרחים באמריקה, לשחרור העבדים.
קורותיו המייסרות של הדוד תום ושל משפחתו וקרוביו הם בעיני עמוד האש שצריך לעמוד לנגד עינינו תמיד. האדם, כל אדם, נברא בצלם. הניסיון לשעבד בני אנוש אחרים נועד לכישלון והוא יותיר בנפשו של המשעבד צלקת גדולה מזו שיותיר אצל המשועבד.
"וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים". וכל השאר פירוש.

———–

(המלצותיהם של יהושע גרינברג ובמבי שלג פורסמו שבוע לאחר מכן, ב-15.6.07).

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה קורא סדרתי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s