החרדים והשכלה אקדמית

בתגובה למאמרו של שמואל חן, "בל תשחית, אדם" (גיליון פרשת אמור, מוסף שבת, מקור ראשון)

שמואל חן מסיים את מאמרו היסודי על הגותו של הרב שמשון רפאל הירש בקריאה לצעירים וצעירות חרדים לדבר השם להגות בספר "חורב" (שהופיע לאחרונה במהדורה עדכנית וערוכה מחדש לשפת זמננו בהוצ' פלדהיים), האקטואלי במיוחד עבורם. "בדומה לצעירים בני זמנו של הרב הירש שנחשפו לאמנציפציה החברתית, רבים מהצעירים והצעירות החרדים חשופים כיום ל'אמנציפציה טכנולוגית'", טוען חן – בעצמו חסיד השיטה של 'תורה עם דרך ארץ' ודוקטורנט באוניברסיטת בר-אילן.

אולם מסופקני עד כמה תיפול קריאתו על אוזניים קשובות, לנוכח השקפתם של גדולי המנהיגים החרדים בזמננו. לפני שבעים שנה פנה אברך, הרב שמעון שוואב, שלימים הפך לאחד ממנהיגי יהדות ארה"ב, למנהיגי דורו במזרח אירופה בשאלה: האם מותר ליהודי ירא שמים ללמוד באוניברסיטה (כפי שרווח בתקופת הרב הירש ביהדות החרדית בגרמניה, בתקופה שהתארים המקדימים "הרב הד"ר" היו לשגרה)? הרב שוואב קיבל תשובות מגוונות מן הרבנים החשובים שבדור.

הרב ברוך בער ליבוביץ', ראש ישיבת סלבודקה (ראו ברכת שמואל על קידושין, סימן כ"ז), ענה בשלילה מוחלטת. לדבריו, אפילו לצורך פרנסה מותר ללמוד רק דבר שאין בו "חכמות חיצוניות", שהרי לימוד של אלה תמיד נחשב כביטול תורה.

הרב יוסף יהודה ליב בלוך, ראש ישיבת טלז (תשובתו פורסמה בקובץ "המעין", ניסן תשל"ו, עמ' 1-16) והרב אלחנן וסרמן הי"ד, ראש ישיבת ברנוביץ' (בספרו "קובץ שיעורים", חלק א', מ"ז, וב"מאמר העיקרים", בפרק "ת"ת ללא חכמה חיצונית") השיבו שיש בלימוד מסוג זה סכנות חמורות של הסתה לאפיקורסות וביטול תורה, אבל אם לומדים שם כדי להשיג מקצוע להתפרנס ממנו ונזהרים כראוי שלא להיגרר אחר רעיונות האפיקורסות – אזי מותר ללמוד באוניברסיטה.

ואילו הרב יוסף רוזין, המוכר יותר בכינויו "הרוגוצ'ובר", הצביע על כך שהלכות רבות קשורות בלימודים של מדעי הטבע ועל כן אין לזלזל בלימודים אלה. הוא אמנם הסיק שאל להם ליהודים לסדר לימודים כלליים במסגרות החינוך החרדיות, אך הטיל חובה על כל אב לדאוג שבנו ילמד מקצועות חופשיים אלה באופן פרטי.

אחד הנשאלים היה גם האדמו"ר מגור, הרב אברהם מרדכי אלתר זצ"ל, שתשובתו, לבקשתו, מעולם לא הועלתה על הכתב. לימים סיפר הרב שוואב למורי ורבי הפרופ' יהודה לוי (פיזיקאי מ"מכון לב" הירושלמי), מיחידי הסגולה בדורנו שדוגל באקטואליות של שיטת "תורה עם דרך ארץ", שהרבי מגור סירב להשיב בכתב, אבל הזהירו בתקיפות: "עליך להיזהר מאוד בכבודו של הרב הירש, הצדיק מפרנקפורט, כי הוא היה ספר מוסר חי".

אדמו"ר חסידי זה, מהגדולים והמובילים בתנועת החסידות של זמננו, חזקה עליו שמומחיותו בשבילי עבודת ה' הרוחנית תיטיב להעריך אל נכון את המעלות הרוחניות בדרכו של הרש"ר הירש בעבודת השם.

אולם לא רק רבני מזרח-אירופה לקחו את שיטת "תורה עם דרך ארץ" בעירבון מוגבל. היו גם מיהודי גרמניה האורתודוקסים אשר זנחו כמעט לחלוטין את השיטה והצטרפו לקהילה החרדית המתגבשת בארץ ישראל שלאחר שואת יהודי אירופה. הללו ראו בשיטת הרש"ר הירש שיטה שהתאימה אך ורק למציאות היהודית בגרמניה, אשר נאבקה על קיומה מול כוחות סחף חזקים; לדעתם, לא היה מקום להעתיק פתרון דחק זה למציאות הארץ-ישראלית שבה קיימת קהילה חרדית בעלת הכרה עצמית ומודעות לאורח חייה המתבדל.

יהודים אלו הלכו בעקבות קריאתו של הרב חיים עוזר גרודז'ינסקי שהתנגד למאמצי הרב הד"ר מאיר הילדסהיימר, בנו של הרב עזריאל הילדסהיימר, להקים בארץ סמינר לרבנים על פי הדגם שהתקיים בגרמניה. לדבר הרב גרודז'ינסקי, מאמצי האב הוקדשו למאבק בתנועת הרפורמה שהתחזקה בגרמניה וכילתה כל חלקה יהודית טובה: "וזה היה בארץ אשכנז [=גרמניה] המקולטרה [=הנתונה להשפעת תרבות הסביבה] בימים ההם. אבל איך יעלה על הדעת לייסד בית חרושת כזה לרבנים בארץ הקודש שיש שם ישיבות גדולות ורבנים גדולים, גדולי תורה ויראה, לבחור ברבנים חדשים שאצלם דרך ארץ עיקר ותורה טפל. […והרי בארץ הקודש] אין צורך גם ברבנים מטיפוס ברלין, ואין זה תיקון רק קלקול גדול לארץ הקודש ועלבונה של תורה" (הרב שלמה גריינמן (עורך), "קובץ איגרות מאת מרן החזון איש", ירושלים תשל"ו, עמ' קעב).

הדמות הבולטת בקבוצה זו היה הרב יחיאל מיכל שלזינגר, שעלה מגרמניה לישראל ב-1939 והקים את ישיבת "קול תורה" בירושלים – ישיבה שלימים תהפוך לאחת המובילות והנחשבות עד היום, שהעמידה אלפי רבנים בעם ישראל. הישיבה, שהוקמה בנוסח הישיבות המזרח-אירופאיות, למדו אך ורק לימודי קודש והקדישו את מרבית הזמן והמרץ ללימודי גמרא ומוסר. על פי אחת העדויות, הצטער על כך לימים הרב יחיאל יעקב ויינברג (מחבר הספר "שרידי אש"), שכן לדעתו היה הרב שלזינגר האדם היחיד שיכל להעביר את שיטת "תורה עם דרך ארץ" לישראל ולהתאימה למקום. אך הוא בחר שלא לעשות זאת מסיבה עקרונית, השיטה לדעתו היתה בבחינת "הוראת שעה" למציאות של יהדות גרמניה.

נוסח מוקדם של רשימה זו פורסם במוסף "שבת" של מקור ראשון, א' בסיוון תשס"ז, 18.5.07

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה הגות יהודית. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

0 תגובות על החרדים והשכלה אקדמית

  1. אח הגיב:

    תודה על המאמר.

    מספר תיקונים:
    הגרב"ב ליבוביץ היה ראש ישיבת קמניץ.ולא ישיבת סלבודקה.

    יש להדגיש ששאלת הצורך ב"דרך ארץ" אינה רק לצורך פרנסה ומקובלות חברתית, או גם לצורך השתלבות או שמירת קשר עם התנועה הציונית.

  2. אח הגיב:

    תודה על המאמר.

    מספר תיקונים:
    הגרב"ב ליבוביץ היה ראש ישיבת קמניץ.ולא ישיבת סלבודקה.

    יש להדגיש ששאלת הצורך ב"דרך ארץ" אינה רק לצורך פרנסה ומקובלות חברתית, או גם לצורך השתלבות או שמירת קשר עם התנועה הציונית.

  3. אח הגיב:

    תודה על המאמר.

    מספר תיקונים:
    הגרב"ב ליבוביץ היה ראש ישיבת קמניץ.ולא ישיבת סלבודקה.

    יש להדגיש ששאלת הצורך ב"דרך ארץ" אינה רק לצורך פרנסה ומקובלות חברתית, או גם לצורך השתלבות או שמירת קשר עם התנועה הציונית.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s