פרשת קצב – חמש פרשנויות מפוכחות

מכל גודש המלל שנשפך כמים על עסקת הטיעון בפרשת נשיא המדינה לשעבר משה קצב, אני מזדהה עם חמש הפרשנויות הבאות. לקרוא, לזכור ולנצור

בזכות היועץ

עו"ד ד"ר יעקב וינרוט, הארץ דה-מרקר, 3.7.07

 

ד"ר יעקב ויינרוט

אפתח בגילוי נאות. בשלב מסוים, לאחר שפרופ' דוד ליבאי הודיע על התפטרותו, פנו אלי בני משפחתו של משה קצב בבקשה להצטרף לייצוגו. הואיל ומעולם לא עסקתי בסוג זה של עבירות, השבתי את פניהם ריקם. מכאן ואילך אתייחס למתקפה חסרת התקדים, שבמוקדה, תרתי משמע, ניצב היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז.

רובא דרובא של מביעי הדעה לא ראה את חומר הראיות בתיק ולא עמד מעולם בפני ההחלטה האם להעמיד את פלוני לדין אם לאו. החלטה כזו חייבת להתקבל לעולם מתוך התייסרות קשה ומתוך חיבוטי נפש. שכן, כל בעל דעת רחבה יודע עד כמה כלי המשפט עלובים ועד כמה הייצור האנושי מורכב ונעלה מכל יכולת של הגדרה והכללה ואף מכל חכמה, בינה ודעת.

מה קרה במקרה הזה? אני מניח שהיועץ המשפטי לממשלה היה ער לסדקים, לסתירות, לפרכות ולתמיהות שבעדויות המתלוננות. אבל מזוז – בין אם הגדיר זאת כפי שאגדיר זאת להלן בין אם לאו – ידע כי האדם אינו מכונת שחזור של עברו. הוא נידון מטיבו ומטבעו ליצור את עברו בכל עת ובכל שעה מחדש. קל וחומר אמורים הדברים בקורבנות טראומה. דרכה של טראומה לעבור גלגולים וגלגולי גלגולים. הנפש הפגועה מרכיבה עליהם את השלמות המציאות ואת פרשנויותיה, כשהטופוגרפיה של אלה נקבעת לפי אטמוספרות הלחץ הפנימי בתהום האישיות. על כן, סתירות כשלעצמן בדברי מתלוננות אינן שוללות מהימנות באופן נחרץ. מול הסתירות האלה, היתה הכחשה גורפת של ההגנה.

היום אין חולקים שההכחשה הגורפת הזו, בין אם מקבלים את גרסת קצב ובין אם לא מקבלים אותה, לא היה בה מן האמת. הלכה היא בידוע שהכחשה כזו מעצימה את גרסת המתלוננות בצורה שקשה להפריז בחשיבותה. אין לי ספק שהמבנה הזה עמד לנגד עיניו של היועץ בשלב הראשון.

יתרה מזו, במהלך החקירה אין זה מתפקידו של היועץ המשפטי לבדוק את ההודעות לפרטי פרטיהן. הוא חייב לסמוך על הדיווח של המשטרה ועל הפרקליט המלווה. בשלב הזה מפיהם הוא חי ואותם הוא שומע. יש להניח כי כאשר על כפות המאזניים ניצבו שתי אלטרנטיבות – האחת עלילת שווא והשנייה סיפור שגרעינו הוכח, כשהמתלוננות מסייעות בעצם גרסתן זו בזו בסיוע של שיטה, היה מי שסבר באמת ובתמים כי בית המשפט צריך להכריע האם הפרכות בגרסאות יורדות לשורשן ומקעקעות אותן עד גמירא, או שמא הן ניתנות להסבר. לכן, כך אני מניח, התבטא היועץ המשפטי לממשלה כפי שהתבטא בשלב הראשון.

רק בשלב השימוע, כך אני מניח, קרא מזוז כל אות וכל פסיק והצליח להתעלות על עצמו ולקבוע כי יש לצמצם את כתב האישום ולהסיר ממנו את עבירת האונס. חכמינו לימדו אותנו את הכלל הגדול "עביד איניש לאחזוקי בדיבוריה", והפסיכולוגיה מלמדת אותנו מהי עוצמתו של דיסוננס קוגניטיווי. על הרקע הזה צריך להוקיר את האומץ של היועץ ואת היושר האינטלקטואלי הנדרש לסגת מעמדות קודמות. הנסיגה הזו, כך יש להדגיש, באה רק לאחר שהנשיא חזר בו מן ההכחשה, ובכך נפל הדבק המרכזי שיכול היה להעמיד את שברי הפסיפס של עדות המתלוננות.

לאלה שעומדים כיום נבוכים ותוהים נוכח מה שנראה להם כ"פליק פלאק" לא מובן מה היה שם באמת, יאמר כי האמת לאלוקים היא, לו לבדו ואין איש בלתו. המשפט הוא אמנות מעשית דלה. בשום מקרה אין הוא יכול להפיק אמיתות ודאיות והוא לעולם טרגדיה אימננטית ובלתי נמנעת. לא רק במקרה הזה, אלא גם במקרים הנראים לציבור כמקרים פשוטים וברורים האמת היא חמקמקה. יש ונדמה לנו שהיא עומדת מאחורי הכותל, יש והיא נחזית מציצה בנו מן החרכים, לעולם, לעולם, אין היא מופיעה בהדר גאון עוזה, בשדה המכונה משפט.

אפילו במדעים, שהם התחום הקרוב ביותר אל מה שאנו מכנים "אמת", אין אנו בטוחים בה. דבר זה ידוע לא רק למדענים מקצועיים אלא לכל מי שעיין אי פעם ולו בעיון שטחי בקרל פופר או בתומאס קון. מה שהתרחש שם, בדקות שבינו לבינה, הוא מהדברים המסורים לשמיים, בבחינת הנסתרות לה' אלוקינו.

הלקח העיקרי שיש ללמוד מהפרשה הזו הוא שבניגוד למה שנאמר על אור השמש, האור הבוהק של זרקורי התקשורת, שבו מתנהלות החקירות, איננו המחטא הטוב ביותר, הוא המחטיא החמור ביותר. הוא דורס ורומס, פוגע ללא תקנה וחורץ דין בטרם משפט. חקירות אסור שתתנהלנה בחדרי חדרים ובהסתר דבר, כשמדובר באנשי ציבור, אך הן חייבות להתנהל מתוך צניעות תקשורתית. כשם שבין צניעות לפריצות קיים לעתים גבול דק מן הדק עד אין נבדק, כך הוא קו הגבול בין צניעות תקשורתית לבין פריצות תקשורתית. חקירת הנשיא שברה את כל השיאים, ועל כך כולנו חייבים להכות על חטא. החטא אינו רובץ לפתחה של התקשורת, שהרי היא איננה אלא הספק של מה שאנו רוצים בסתר, אך מכחישים אותו בגלוי.

 

*  *  *

התקשורת אשמה

קלמן ליבסקינד, הכתב והפרשן המשפטי של עיתון "מעריב",30.6.06 

 

אתמול ישבו במערכות התקשורת השונות עשרות עיתונאים ומרטו את שערות ראשם בייאוש. שנה שלמה הם מזילים ריר כשהם מפנטזים על משה קצב בחולצה חומה של השב"ס ועל א' מספרת על הדוכן איך אנס אותה הנשיא, ופתאום מגיע היועץ ומטיח אותם בחוזקה אל קרקע המציאות. דע לך, אדוני הנשיא, שעל זה העיתונות בישראל לא תסלח לך לעולם. ואם ביקש מישהו הוכחה לכך, היא הגיעה אתמול בדמותה של ההחלטה השערורייתית של הטלוויזיה והרדיו לשדר בחי את מסיבת העיתונאים ההזויה של א'.

נכון שמגרסתה של א' לא נשארה אבן על אבן. נכון גם שהגרסה הזו סותרת גרסאות קודמות שלה. אבל את כלי התקשורת זה בכלל לא מעניין.

כבר לפני שנה סידרה התקשורת הישראלית כל אחד מהמשתתפים בסאגה במקומו הראוי – הנשיא בפינה של האנס השקרן והמתלוננות בצד של הקורבנות דוברות האמת – ומאז היא לא מאפשרת לשום עובדה לבלבל אותה. מאז, היא עומדת בפה פעור כמו דג רעב ומוכנה לתפוס כל קשקוש שתשליך לעברה כנרת בראשי, כאילו היתה שליחת האל. לא בודקת, לא חוקרת, לא שואלת שאלות מיותרות.

אנשי הנשיא קיבלו בשנה הזו מאות שעות שידור כדי לבטא את עצמם, אבל לעומת עורכת הדין בראשי, שהתראיינה תמיד בנעלי בית, הם התקבלו בתקשורת כאורחים זרים. כמגיבים. אלף פעמים הם ניסו לאתגר אותנו בסתירות לוגיות ובנקודות בעייתיות בחקירה, אבל אותנו זה אף פעם לא הרשים. כך היה, לדוגמה, כשהנשיא הציג מכתב מלא שבחים ששלחה לו א' אחרי המועד שבו לטענתה אנס אותה. "זה לא מעורר שאלות?", שאל. ואנחנו השבנו בשלילה.

 

חוששים שברז ההדלפות ייבש

כך היה גם בעניינה של א' אחרת, של 15 שנה אחרי שעבדה עם קצב נזכרה שהוא הטריד אותה ושהיא עדיין "חוששת מידו הארוכה". "תקראו מה היא אמרה עליי בראיון למעריב לפני חמש שנים", התחנן הנשיא. "היא החמיאה לי מכף רגל ועד ראש. היא שלחה לי מכתב שהיא רוצה לחזור לעבוד איתי. כך מתנהגת מי שנפגעה ממני וחוששת ממני?".

ואנחנו שמענו, והמשכנו ללעוג לעבריין המין המסוכן שיצרנו יחד עם המשטרה. "איך יכול להיות", ניסו שוב ושוב אנשי הנשיא להקשות, "שמי שמתלוננת עכשיו שהוא אנס אותה, הגיעה כמה שנים לאחר ה'אונס' למשכן הנשיא עם בעלה וילדיה וביקשה להצטלם עם הנשיא? כך מתנהגת נאנסת?", שאלה טובה, נכון? אבל לנו היא לא הסתדרה עם המציאות שבנינו.

שתי סיבות מרכזיות עומדות בבסיס הקלון התקשורתי הזה. הראשונה אינה קשורה רק בפרשת הנשיא קצב. היא קשורה בהפיכתה מרצון של העיתונות לעבד נרצע של מקורותיה. אחוז גבוה מהידיעות העיתונאיות מקורן במדליפים שאנחנו מעדיפים לא לבדוק ולא להחשיד באינטרסים זרים, רק משום שאנחנו יודעים שאם כך ננהג ברז ההדלפות ייבש.

ואת זה, כמי שעסוקים בהתמודדות יומיומית על סקופים, אף כלי תקשורת לא מוכן לסבול. האמת? העובדות? הצדק? הם שיחכו להזדמנות אחרת.

 

העיתונות לא שימשה כלל כגוף מסקר

הסיבה השנייה ליחס המשפיל שלו זכה הנשיא קצב מהתקשורת קשורה קשר ישיר בדברים שהוא נשא במסיבת העיתונאים שכינס. האמת צריכה להיאמר: משה קצב צדק כמעט בכל מילה שהוציא בנאום הזה. הפרקליטות שפכה את דמו, המשטרה אנסה עדויות של נשים כדי שיתאימו לרצונה, העיתונות לעגה לו ולאנשיו.

פעם אחר פעם הם ביקשו מאיתנו לבדוק, לשאול, להטיל ספק. פעם אחר פעם הסתכלנו עליהם מלמעלה, בהתנשאות, כהסתכל בני אלים אל חבורת עבריינים מקריית-מלאכי. כל עיתונאי יודע איזו נחרת בוז הביא איתו כל אזכור של הנשיא קצב במערכות העיתונים, גם טרם הפרשה.

כדאי להגיד את הדברים האלה גם אם הם אינם נעימים לאוזן. התקשורת הישראלית היא חד גונית וחד ממדית באופן כזה שהיא הפכה סכנה של ממש לדמוקרטיה. אין בה זרימת דעות של ממש ואין בה פרצופים "אחרים". כל חבריה נראים כמעט אותו דבר, וכמעט שאף אחד מהם לא נראה כמו משה קצב. היא מורכבת ברובה מאליטה חילונית-שמאלנית-לבנה, הרואה בכל מי שלא דומה לה את ה"אחר". מי שיבדוק כמה עיתונאים גרים בשכונה של חיים רמון וכמה בזו של משה קצב בקריית-מלאכי, יקבל את כל התורה על רגל אחת.

בפרשה העגומה הזו העיתונות לא שימשה כלל כגוף מסקר. היא היתה צד מעוניין, מעורב, אינטרסנטי. מי שחושב שהיא תערוך עם עצמה חשבון נפש מעמיק, כדאי שישתה מים ויירגע. עיתונאים בודקים את כולם, לעולם לא את עצמם.

 

*  *  *

מחירות לשעבוד

שלומי ברזל, עורך ופרשן ספורט בעיתון "הארץ", 2.7.07

 

השנים האחרונות היו מהקשות שידע "ניו יורק טיימס", הנחשב לעיתון האיכותי מכולם. פרשת ג'ייסון בלייר, עיתונאי שסרח וניצל מערכת מנומנמת כדי להתמחות בפלגיאט, היתה אולי הנקודה הנמוכה מכולן, אבל לא האחרונה. בסמוך לה התחוור לעיתון כי הטעה את קוראיו בדיווחיו על עיראק, ואולי הכשיר את הלבבות ליציאה למערכה נגדה – והיו פרשיות נוספות.

נציב קבילות הציבור שמינה העיתון באותה תקופה, דניאל אוקרנט, השמיע נבואה פסימית: "אם בעבר הונחו כתבי 'טיימס' להיות מדויקים", התרה אוקרנט, "היום הם נדרשים להיות ראשונים ומדויקים. אני חושש שבעתיד הם יידרשו רק להיות ראשונים". הדברים פורסמו ב"ניו יורק טיימס" והיו חלק מאסטרטגיה ברורה שבה בחר העיתון – להיות הראשון שמאתר את כשליו, מודה בהם ומתנצל. רצף הטעויות וההתנצלויות אולי מתחיל להזכיר תסמונת של יורים ובוכים, אבל לפחות יש בו מן ההגינות.

העיתונות בישראל עדיין לא הגיעה לשלב הזה, שבו היא מתנצלת במידה שטעתה. סיקור מעלליו של הנשיא משה קצב גרם ללא מעט עיתונאים כאן להרגיש כי מילאו ללא דופי את תפקיד כלב השמירה של הדמוקרטיה. גאוותם הרבה היתה על חשיפת הפרשה, על ההתעקשות לשמור עליה זמן רב בראש סדר היום, על הדעתנות והקריאה הברורה לנשיא לעזוב את תפקידו, ובעיקר על כך שהצליחה לבצע עבודה עצמאית ופורה שהולידה עדויות רבות ותיק שנראה סגור.

כאשר הודיע היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, כי יגיש נגד הנשיא כתב אישום חמור בחשד למעשי אינוס, מיהרה התקשורת להחמיא לו ולטעון כי בתפקיד החשוב כל כך נמצא אדם ראוי. זו היתה דרכה המתוחכמת להחמיא גם לעצמה. שהרי מזוז, בעצם אותה הודעה, העניק לתקשורת את החותמת הרשמית לפועלה המצוין.

נדמה כי זה ההסבר המשמעותי ביותר לתחושת הבגידה שחשה העיתונות הישראלית כאשר נודע על עסקת הטיעון המתגבשת, שממנה נשמטו סעיפי האישום הכבדים ביותר ונותרו עבירות מין חמורות, שדי בהן כדי לזרוק את קצב ממשכן הנשיא. מזוז "החכם והאמיץ" נהפך בתוך כמה שעות לפשלונר, פחדן וחובבן שנקלע בטעות למשרה הגדולה בכמה דרגות מכישוריו. מזוז היה הקורבן הישיר והמרכזי לעליהום של התקשורת הישראלית, אבל כדאי לדעת כי האש כוונה במקביל לערכים שבימים כתיקונם הם נר לרגלי העיתונות: שיקול דעת, ספקנות, משפט צדק, הודאה בטעות, מקצועיות והקרבת היוקרה האישית לטובת ההגינות. אם מזוז קרא את עיתוני סוף השבוע, הוא היה יכול להגיע למסקנה שהעיתונות היתה סולחת לו אם היה מעמיד את קצב לדין שאינו מגיע לו, ובלבד שלא יחזור בו.

נציגיו של קצב רמזו כל העת לקיומה של קונספירציה נגדו. מה שבאמת היה צריך להטריד אותם היא הקונצפציה. מרגע שהעיתונות כאן מחזיקה בקונצפציה – הסכם אוסלו, התנתקות או כל עניין אחר – היא משתעבדת לה. אם מישהו יעז לנפץ אותה, המחיר שתגבה ממנו יהיה עצום. העובדה שעד היום העיתונות הישראלית לא מצאה אפילו אירוע אחד שחייב אותה להתנצל לפני צרכניה, עשויה להוביל לשתי מסקנות: או שזאת העיתונות הטובה ביותר שהאנושות ידעה, או שהיא נעדרת כל עיקרון של הגינות כאשר יש בו כדי לפגוע בשמה הטוב.

                                                                          *  *  *

 

                                                                    

מחירה של ספקנות

ד"ר תום שגב, היסטוריון ופובליציסט, "הארץ", 4.7.07

 

הוצאת "עם עובד" פירסמה באחרונה ספר מאת צור שיזף ושמו "סוף הדרך – מותה של מדינה". למה, מה קרה? מתי מתה? איך מתה? מדוע לא שמענו על מותה? הספר מתמקד במדיניות הסביבה של ישראל. שיזף כותב בעיקר על פרויקטים בתחום החשמל, המים והכבישים. "יש פה שתי ישויות. ארץ טבעית ומדינה אונסת", הוא כותב וכדי שלא יגידו לו שהוא היסטרי הוא קובע: "אונס הוא אונס", מה שלא מותיר כמובן שום מקום להרהור, שלא לדבר על ערעור. באמת, אונס הוא אונס.

 

גם עסקת הטיעון עם הנשיא לשעבר משה קצב שטפה את המדינה בצונמי של היסטריה. העלבון והזעם לא ידעו גבול, היועץ המשפטי לממשלה הצטייר כבעל בריתה של מפלצת. יש קשר בין הפקרת החייל גלעד שליט בידי שוביו בעזה לבין הפקרת הקורבנות של קצב, זעקה ברדיו הסופרת רונית מטלון. במרכז ירושלים צייר מישהו כתובת גרפיטי: "סירוס קצב = צדק" והמתלוננת א' מבית הנשיא אמרה שלא תשכח את מה שעבר עליה כשם שניצולי השואה לא שכחו. אה, השואה, כמובן, השואה.

 

זו היתה מלכתחילה פרשה שכולה יצרים, ספק אם היה לה סיכוי שתתברר בצלילות דעת, מה שגרם אולי גם למזוז להתקשות בהבנת הנקרא. מה שמצאו פרקליטי הנשיא בחומר החקירה גם מזוז עצמו יכול היה לראות ואז אולי לא היה מאשים את קצב באונס. מזוז לא ראוי לגינוי על כך שחזר בו מכתב האישום שפירסם, אם מצא שאין סיכוי להוכיחו. הוא שגה כשפירסם את כתב האישום הראשון.

 

ייתכן, כמובן, שמזוז ידע מלכתחילה שאין בסיס להרשעת הנשיא לשעבר, ופרסום הכוונה להעמידו למשפט על אונס נועד ללחוץ על קצב להודות לפחות במשהו. מזוז נעזר בין היתר בנשק יום הדין כדי להשיג את מטרתו: הטלוויזיה. ייתכן שמזוז כה התרשם מהכותרות שיצר עד שהאמין להן בעצמו. כך או כך, התקשורת האמינה למזוז. עכשיו היא חשה מרומה: היה אונס – נשאר מעשה מגונה. הנה הזדמנות נאותה לחזור ולהזכיר את ערך הספקנות. אנשים נבונים אינם מאמינים לכל מה שהם קוראים בעיתונים; זו עצה טובה גם לעיתונאים.

 

חשדות בגין מעשי אונס, כמו חשדות בגין עינויים בחקירות, ראויים לבחינה רצינית מאוד, תוך התחשבות בעובדה שרק האנס וקורבנו, החוקר והנחקר יודעים את האמת. בעשר השנים האחרונות למדה החברה הישראלית לשפר את יחסה אל נשים המתלוננות על אונס ובמידה פחותה מזו – גם לקורבנות התעללות בחקירות. אף על פי כן, לעתים קרובות עדיין קשה מאוד לברר את האמת. מה שפרקליטת המתלוננת אומרת – זו גרסה אחת; מה שיחצ"ני הנשיא אומרים – גרסה אחרת. מה שחוקרי המשטרה מספרים לעיתונאים – גרסה אחת, ומה שלוחשים על אוזניהם בפרקליטות המדינה – גרסה אחרת. למרבה הצער, מתברר שגם מה שהיועץ המשפטי אומר אינו יכול להיחשב ליותר מגרסה בין הגרסאות. לתקשורת מותר לשפוט; אך בעשותה כן – עליה להיצמד לפחות לכמה מכללי העבודה הבסיסיים של בתי משפט.

 

בשום שלב לא היה בפני התקשורת מידע של ממש שהצביע בוודאות סבירה על כך שהנשיא אנס מישהי. היו טענות. בניגוד למוניקה לוינסקי אף אחת מהמתלוננות לא ראתה לנכון לשמור ראיות. עובדה זו לא זכתה להבלטה מספקת בתקשורת. הכול הזכירו שוב ושוב שהנשיא חף מפשע עד שיוכח אחרת – אך כמעט תמיד אמרו זאת בקריצה, אותה קריצה או הרמת גבה שעיתונאים משתמשים בה כדי להגיד שהם יודעים יותר ממה שמותר להם לפרסם. הרושם שיצרה התקשורת, בין היתר בהסתמך על דברי היועץ המשפטי לממשלה, היה שקצב הוא עבריין מין סדרתי. מזוז חזר על גרסה זו השבוע. גם השבוע – ובעיקר השבוע – אין לקבלה כעובדה בדוקה. איך אם כן יודעים מה הסיפור? לעתים קרובות לא יודעים. זה מחיר הספקנות.

 

פרופ' ידידיה שטרן

הקתרזיס לא מומש

פרופ' ידידיה שטרן, החוג למשפטים, אוניברסיטת בר-אילן

פרופ' אבי שגיא, החוג לפילוסופיה, אוניברסיטת בר-אילן

הארץ, 5.6.07

  

השבוע יצאו המונים להפגין בכיכר העיר נגד החלטה של הפרקליטות ושל היועץ המשפטי לממשלה. קול ההמון, שהופנה בעבר נגד החלטות שיפוטיות שהכריעו במחלוקות אידיאולוגיות, חברתיות ותרבויות כבדות משקל, הופנה הפעם נגד החלטה המצויה בלב-לבה של הטריטוריה המקצועית המשפטית. מה הלהיט את השיח הציבורי? מה דוחף את הרוב הגדול לדחות את עסקת הטיעון?

 

אחת הפונקציות המרכזיות של התהליך השיפוטי היא הענקת פשר להתרחשות עובדתית. המציאות העירומה היא כאוטית, מורכבת, רבת רבדים ומשמעויות. נדרש גורם מתווך, פרשני, שיתרגם את העקוב – מצבור עובדות שנויות במחלוקת – למישור – סיפור עקבי. הצורך בסיפור מאורגן והגיוני מתעצם ככל שהעניין הנידון מרכזי יותר וככל שהמחלוקת לגביו קוטבית יותר. כזה הוא העניין שלפנינו: האם הנשיא לשעבר הוא מנהיג עממי חביב, או שהוא אנס סדרתי? המשפט אמור לשמש זירה להכרעה. לא רק כדי להעניש או לזכות כל נאשם כפי מידתו, אלא גם כדי לאפשר גיבושה של "אמת" סיפורית ציבורית, שלאורה תעוצב התודעה האישית ותגובש התודעה הקיבוצית.

 

ייחודו של ההליך השיפוטי בכך שהוא פועל על פי כללי משחק קבועים, ידועים מראש, המבטאים ניסיון אנושי מצטבר. עם הכללים הפורמליים נמנים, בין היתר, סדרי הדין, דיני הראיות, וכללי ההתיישנות. ההליך המשפטי, שבמסגרתו כל אחד מהצדדים מקבל את יומו, מבוים תמיד לאורם של כללי משחק אלה. השמירה עליהם חיונית על מנת להעניק אמינות למלאכה הפרשנית של השופט, המתרגמת את הרשומון העובדתי לכדי סיפור "אמיתי". הציבור מוכן לקבל את הסיפור שמגולל פסק הדין כשורה תחתונה וסמכותית, משום שכללי המשחק מבהירים שההליך נוכש מגחמות אישיות, מהטיות אינטרסנטיות או מהעדפות תרבותיות.

 

להליך השיפוטי יש ערך משחרר. ממש כשם שהתיאטרון חותר להשיג קתרזיס בקרב הצופים, כך גם הסיפור השיפוטי הסמכותי מתניע ניקוי פנימי פסיכולוגי מטהר בקרב האזרחים. משמתברר הסיפור האמיתי, מושב על כנו הסדר הציבורי, מחודדת ההבחנה בין רע לטוב, ומשוקם אמון האזרחים בהבחנות הערכיות הבסיסיות שעל פיהם הם מנהלים את חייהם.

 

לכן, כאשר נמנע היועץ המשפטי לממשלה מלקדם את סאגת הנשיא המתפטר אל הבירור המשפטי הסמכותי המלא, הוא מנע מאזרחי ישראל את תהליך ההיטהרות שביקשו לעבור. עוצמת ההתנגדות והמחאה, שהעמידה במוקד ההפגנה את היועץ המשפטי, נובעת מהעובדה שבמהלך שנה ארוכה נבנתה הדרמה – בין היתר על ידי המשטרה והפרקליטות, בהנהגת היועץ – וסופרו לנו סיפורים סותרים באופן קיצוני: עבירות מין קשות מכאן; עלילת דם נוראה משם. אין לתמוה על ההמונים שבכיכר העיר שטענו: "לא נעשה צדק". עסקת הטיעון לא מניחה את דעת הקהל, משום שהיא לא איפשרה את חיבורו של הסיפור הסמכותי השיפוטי המלא של הפרשה הטעונה. החוויה לא עובדה; הסדר לא הושב על כנו; הקתרזיס לא מומש.

 

במהותו של המשפט טמונה טרגדיה בלתי-פתירה: מצד אחד, ההכרעה השיפוטית יכולה לשמש חוויה מתקנת ומטהרת רק אם היא תולדה של הליך המקפיד על שמירת כללי המשחק ולכן יוצר אמון. מצד שני, כפי שכבר הסביר אריסטו, משום שהכללים חתוכים, הם בלתי גמישים, ולכן עלולים ליצור עוולות במקרים פרטיים. כלומר, המשפט צובר אשראי ציבורי עקב היענותו לכללים הפורמליים, אבל מאבד אשראי במקרים פרטיים שאינם יכולים לקבל את פתרונם באמצעות המסגרת הקבועה.

 

שתי דוגמאות הפוכות יבהירו את עוצמתה של הטרגדיה:

 

שלמה המלך נדרש לחלק שני תינוקות, חי ומת, בין שתי נשים. כללים פורמליים אינם ישימים לפתרון התעלומה. שלמה החליט לפעול מחוץ לכללים. הוא הורה "גזרו את הילד החי לשניים", ובכך הצליח לברר את האמת: האישה המרחמת על התינוק "היא אמו". התינוק הושב לחיק יולדתו והסיפור האמיתי נחשף.

 

ואולם, מה יעשה שופט בשר ודם, בן התקופה, שלא מונה על ידי ההשגחה העליונה, אלא על ידי הוועדה למינוי שופטים? השופטת דליה דורנר, ביושבה בהרכב בית המשפט המחוזי שדן בעניין איוואן דמניוק, השתכנעה שהנאשם שלפניה הוא איוואן האיום, הרוצח ממחנה ההשמדה ודנה אותו למיתה. בערעור, בבית המשפט העליון, הוצגה ראיה חדשה שעוררה ספק בדבר נכונות הזיהוי. פסק הדין נהפך ודמניוק שולח חופשי.

 

השופטת דורנר סברה כי הראייה החדשה איננה ראיית אמת, אף שלא היה ספק בלבה שעל פי הכללים הראיה קבילה. כך נוצרה סתירה בין התחושה הפרטית הברורה של השופטת לתוצאה המתבקשת על פי כללי המשפט. בתשובה לשאלה כיצד היתה נוהגת לו ישבה בהרכב הערכאה העליונה, השיבה דורנר ללא היסוס: תחושה פרטית איננה נימוק להרשעה. הייתי משחררת לחופשי את מי שאני מאמינה שהוא איוואן האיום, משום שעל פי הכללים המשפטיים מתבקשת תוצאה נוראה זו.

 

היועץ המשפטי והפרקליטות אינם יכולים לפעול מחוץ לכללים, כשלמה המלך. אם על פי שיקול דעתם המקצועי יישום דיני הראיות וכללי ההתיישנות מוליכים לתיק שקשה יהיה להרשיע בגינו את נשיא המדינה – נגזר עליהם לפעול על פי הכללים, גם אם התוצאה נראית להם ולציבור כעוול משווע וגם אם בכך הם מעוררים תמיהה גדולה על דרך פעולתם בשנה האחרונה. אם לא ינהגו כך, אלא ייעתרו לקול ההמון, הם יפרקו את המשפט מכלי הנשק המרכזי שלו: הסמכותיות והאמינות.

 

בצד הצדק המשפטי הסמכותי, קיימת גם תפישה רחבה, עממית, של צדק, כעניין אינטואיטיבי-מוסרי. לשני סוגי הצדק יתרונות וחסרונות משלימים: הצדק המשפטי לוקה בהעדר גמישות, ולכן, לעתים, הוא מותיר אותנו – כמו בפרשת הנשיא – עם תחושת עוול ופגם מוסרי. לעומתו, הצדק האינטואיטיבי לוקה בגמישות יתר. אינטואיציות מוסריות, כידוע, הן עניין חמקמק שחשוף לפגיעתן של מניפולציות אינטרסנטיות, אופנות חולפות והעדפות תרבותיות אישיות. מכאן החשיבות שבביקורת ההדדית: הצדק הפורמלי מאזן את מגרעות הצדק האינטואיטיבי באמצעות הנחלת כללים מחייבים להרשעה משפטית. ולהפך: הצדק האינטואיטיבי, גם אם אינו ממומש באמצעות הכרעה שיפוטית, אומר את דברו בכיכר העיר.

 

המאוכזבים משתיקת המשפט צריכים לזכור שהמשפט איננו הזירה היחידה לתיקון חברתי. הוא אפילו לא הזירה העיקרית. אלפי נשים וגברים יצאו בקריאה כואבת להגנה מפני הטרדה מינית. כיום ברור לכל שכשאישה לא אומרת "כן", היא צועקת, גם בשתיקתה, "לא" רועם. נשים שוב אינן חפצים. מי שנוהג בהן כשכיות חמדה לשימושו, הוא ללא צל של ספק "רע". הסיפור על היחסים המותרים והאסורים בין גברים ונשים חוזר ומסופר, שב ומונהר. אומץ לבן של המתלוננות לא בוזבז עקב שתיקת המשפט; הוא עורר את קול ההמון, שהוא הבסיס המוצק מכל לתיקון המציאות.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה הפרעות בתקשורת. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

11 תגובות על פרשת קצב – חמש פרשנויות מפוכחות

  1. דני בלוך הגיב:

    אינני עיתונאי פעיל באף אחד מכלי התקשורת במדינה ולכן איני בא להגן על האיש אבל הסיקורת הכולת של קלמן ליבסקינד ושלומי ברזל היא חסרת שחר. לא העיתונות המציאה את פרשת קצב. היא מואשמת ובצדק שלא בדקה את הרקורד שלו לפני בחירתו. אבל כל טענות עורכי הדין שלובאמצעות התקשורת אינן נשענות על קרקע מוצקה.

  2. אורי הגיב:

    אם הבנתי נכון את הפרשנים שהבאתי כאן מדבריהם, אז הביקורת היא לא על עצם מעשה הסיקור של הפרשה באמצעי התקשורת בישראל, כי אם באופן המוטה והבלתי-הוגן של הסיקור התקשורתי של פרשת קצב. אני יודע שזה גם לא כל כך הוגן להטיש כאן בתגובה את הקוראים בחזרה על הדברים המובאים בפניהם למעלה, אבל דומה כי יש עצלנים שמסתפקים להגיב רק עם קריאת כותרות המשנה…

    ד"ר יעקב וינרוט:
    הלקח העיקרי שיש ללמוד מהפרשה הזו הוא שבניגוד למה שנאמר על אור השמש, האור הבוהק של זרקורי התקשורת, שבו מתנהלות החקירות, איננו המחטא הטוב ביותר, הוא המחטיא החמור ביותר. הוא דורס ורומס, פוגע ללא תקנה וחורץ דין בטרם משפט. חקירות אסור שתתנהלנה בחדרי חדרים ובהסתר דבר, כשמדובר באנשי ציבור, אך הן חייבות להתנהל מתוך צניעות תקשורתית. כשם שבין צניעות לפריצות קיים לעתים גבול דק מן הדק עד אין נבדק, כך הוא קו הגבול בין צניעות תקשורתית לבין פריצות תקשורתית. חקירת הנשיא שברה את כל השיאים, ועל כך כולנו חייבים להכות על חטא. החטא אינו רובץ לפתחה של התקשורת, שהרי היא איננה אלא הספק של מה שאנו רוצים בסתר, אך מכחישים אותו בגלוי."

    קלמן ליבסקינד:
    "פעם אחר פעם הם ביקשו מאיתנו לבדוק, לשאול, להטיל ספק. פעם אחר פעם הסתכלנו עליהם מלמעלה, בהתנשאות, כהסתכל בני אלים אל חבורת עבריינים מקריית-מלאכי. כל עיתונאי יודע איזו נחרת בוז הביא איתו כל אזכור של הנשיא קצב במערכות העיתונים, גם טרם הפרשה.

    כדאי להגיד את הדברים האלה גם אם הם אינם נעימים לאוזן. התקשורת הישראלית היא חד גונית וחד ממדית באופן כזה שהיא הפכה סכנה של ממש לדמוקרטיה. אין בה זרימת דעות של ממש ואין בה פרצופים "אחרים". כל חבריה נראים כמעט אותו דבר, וכמעט שאף אחד מהם לא נראה כמו משה קצב. היא מורכבת ברובה מאליטה חילונית-שמאלנית-לבנה, הרואה בכל מי שלא דומה לה את ה"אחר". מי שיבדוק כמה עיתונאים גרים בשכונה של חיים רמון וכמה בזו של משה קצב בקריית-מלאכי, יקבל את כל התורה על רגל אחת".

    שלומי ברזל:
    "מזוז היה הקורבן הישיר והמרכזי לעליהום של התקשורת הישראלית, אבל כדאי לדעת כי האש כוונה במקביל לערכים שבימים כתיקונם הם נר לרגלי העיתונות: שיקול דעת, ספקנות, משפט צדק, הודאה בטעות, מקצועיות והקרבת היוקרה האישית לטובת ההגינות. אם מזוז קרא את עיתוני סוף השבוע, הוא היה יכול להגיע למסקנה שהעיתונות היתה סולחת לו אם היה מעמיד את קצב לדין שאינו מגיע לו, ובלבד שלא יחזור בו.

    נציגיו של קצב רמזו כל העת לקיומה של קונספירציה נגדו. מה שבאמת היה צריך להטריד אותם היא הקונצפציה. מרגע שהעיתונות כאן מחזיקה בקונצפציה – הסכם אוסלו, התנתקות או כל עניין אחר – היא משתעבדת לה. אם מישהו יעז לנפץ אותה, המחיר שתגבה ממנו יהיה עצום. העובדה שעד היום העיתונות הישראלית לא מצאה אפילו אירוע אחד שחייב אותה להתנצל לפני צרכניה, עשויה להוביל לשתי מסקנות: או שזאת העיתונות הטובה ביותר שהאנושות ידעה, או שהיא נעדרת כל עיקרון של הגינות כאשר יש בו כדי לפגוע בשמה הטוב."

  3. מישהו הגיב:

    לא להאמין, כל המתלוננות יצאו דוברות אמת בפוליגרף, קצב סירב להיבדק בפוליגרף ועדיין יש ספק שהוא אשם?
    מזוז פעל בעניין קצב כמו שהוא פעל בעניין אריק שרון, כלומר זיכה אותו ולא אפשר משפט בו שניהם היו מורשעים.
    מזוז לא פעל בכדי למנוע השפלה לפרקליטות, כי בפעולתו זו כמו במקרה שרון הפרקליטות יצאה מושפלת. למה שלא יהיה באמת משפט בו יבדק האם הם אשמים? התשובה לכך ברורה וזאת מפני שמזוז יודע שקצב אשם.

  4. גד הגיב:

    יש לך נטייה, לקחת צד ברור מאוד בתוך התנהלות של עניינים, לצטט אנשים שאתה מזדהה עם דעתם ואז לגלות שמה שציטטת , רגע אחרי, לא ראוי היה לפירסום.
    כך עשית למשל עם שיר מלחמה של אילן שיינפלד שהתלהם בטירוף ועודד לערוף את לבנון, כך עשית
    בהמשך עם לא מעט תחומים כשאתה בוחר בדיוק
    בצד הלא נכון של המטבע.
    יש לא מעט גברים כמוני למשל, שסולדים מגברים
    יהירים שחושבים שבגלל שאנחנו גברים יש לנו זכויות יתר,או שאנחנו חכמים יותר ממרבית הנשים,

    האדון קצב לא מואשם סתם. אמנם לא מעט גברים
    מרגישים שזה מאיים עליהם הסיפור של קצב,
    האיום הזה נובע מהרגשה של חוסר שליטה במצב
    וזה הפחד הכי נורא שיש ללא מעט גברים, שיקחו להם את השליטה מהידיים, כולל השליטה בנשים.

    ככה גם אתה נקרא, וסליחה על האמת.
    אתה מבוהל ומבועת, והגיע הזמן שכל אחד מאיתנו יגיד לעצמו שאף אחד לא נתפש סתם עם המכנסיים למטה, בדרך כלל המכנסיים לא נופלות ,
    אלא אם מורידים אותם.

  5. פינגבאק: קראתי ספר

  6. מישהו הגיב:

    ברגע שמזוז לא מאפשר משפט בניגוד מוחלט לדעת הפרקליטות הוא פוגע בפרקליטות. היה עדיף שיתקיים משפט ובו נראה באמת אם קצב אשם מאשר הפתרון הזה ואם הפרקליטות "תפגע" אז מה? אפשר גם להפסיד במשפטים, אבל חשוב לראות שבאמת היה משפט והשופטים יכריעו לפה או לשם. משום מה קצב מוכן לעשות הכל, כולל להודות במעשה מגונה, העיקר לא להגיע למשפט, משום שהוא יודע, כנראה, שבמשפט הוא יצא אשם באשמות חמורות בהרבה.

    מזוז ידוע בהגנתו על אנשי כוח ושררה והחלטותו בנושא אריק שרון מוכיחה זאת. אגב האם אתה חושב שזה שמזוז לא העמיד את שרון למשפט מראה ששרון היה זכאי וכל ההאשמות נגדו היו מופרכות?

    אינך יכול לבטל את הפוליגרף רק כי זה מסתדר לך עם ההנחות שלך. העובדות הם (ואני חוזר) שכל המתלוננות יצאו דוברות אמת בפוליגרף (איך יכול להיות שכולן הצליחו לרמות את המכשיר?) וקצב סירב להיבדק בפוליגרף. לא נראה לך קצת מחשיד בקשר לזכאותו של קצב?

  7. DOV הגיב:

    הבעיה המרכזית היא שעורכי הדין של קצב אינם רוצים במשפט, משום שהם טוענים שהוא כבר נשפט
    על ידי ההמון הזועם, ולכן, על פי טענתם,
    זה ישפיע על בית המשפט בהחלטתו.
    מאוד נוח לא לעשות משפט.

  8. מישהו הגיב:

    אבל אנשים רבים כגון אמנון אברמוביץ, ארי שביט, דניאל בן-סימון (ואפילו אורי פז) טוענים שקצב לא אשם והמתלוננות מתגודדות בקונספירציה נגדו, והם לא יכולים להשפיע על המשפט?

  9. אורי הגיב:

    גלעד,

    תודה רבה על הערתך הנכונה.

    מרוב צריכה של ערוצי התקשורת הישראליים, לא שמתי לב לשגרת הביטוי האלים הזה שיצא ממקלדתי. בשימוש השוגג בביטוי זה לא היית לי כל כוונה רעה, כפי שמייחסים לי מגיבים אלמונים בפוסט שלך. לכן גם החלפתי אותו לביטוי הולם יותר וטהור יותר בעיני: מפוכחים.

  10. אחת מהצפון הגיב:

    הנה, בכל זאת אני מגיבה לך. מתוך בחירותיך אני מבינה מהי עמדתך. ולכן רק אוסיף את המאמר של ד"ר צביה זליגמן ומקווה שמשהו בחשיבתך קצת יתערער ויתהרהר…
    http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3420710,00.html

  11. ועכשיו, מה יאמרו כל המפוכחים עכשיו?

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s