הפרסה של אהרן ברק

נשיא בית המשפט העליון בדימוס, אהרן ברק, הבהיר לאחרונה שמעולם לא אמר את הביטוי המיוחס לו "הכול שפיט". מה בדיוק רוצה לומר לנו ברק? האם לא בגללו כל מה שלא היה שפיט לפני 20-30 שנה, הפך בתקופת כהונתו בעליון לשפיט היום? האם ברק יחתום על כך ש"המשפט איננו דת חילונית ואינו בא להחליף את הריבון והרשות המבצעת"? הכול תלוי בתשובתו לשאלה "מיהו נאור?"

נשיא בית המשפט העליון בדימוס, אהרן ברק, דיבר לאחרונה בפני סטודנטים מאוניברסיטת תל אביב, במסגרת תוכנית לימודי מוסמך במדיניות ציבורית למנהלים בפקולטה למדעי החברה באוניברסיטה. ברק הבהיר כי מעולם לא אמר את הביטוי המיוחס לו "הכול שפיט", שכן ברור לדבריו שלא הכול שפיט ואף החוק קובע זאת במקרים מסוימים. לדבריו, הוא אמר "בכל משפט", ומאחורי ביטוי זה הוא עומד גם היום (גרסת "הארץ", 10.7.07).

"אמרתי, הכול משפט. אך עם זאת המשפט איננו בכל", אמר ברק לפי גרסה אחרת (Ynet). לדידו, יש נושאים שלרשויות יש שיקול דעת רחב ביותר שבג"ץ לא יתערב בו. עם זאת הדגיש שצריך להיזהר משימוש בטיעון של "היעדר שפיטות", הואיל וכאשר שטח מסוים לא נתון כלל לביקורת שיפוטית, השטח הזה הופך להיות "שטח הפקר".

קשה להבין את פשר הפרסה הזאת של ברק, אך אין להתייחס ברצינות לכוונה המוצהרת או למטרה הנסתרת של דבריו אלה. ההתייחסות הראויה להם היא של גיחוך או בוז. שהרי מה בדיוק רוצה לומר לנו ברק על השאלה האם הכול שפיט? שממש לא? האם לא בגללו כל מה שלא היה שפיט לפני 20-30 שנה, הפך בתקופת כהונתו בעליון לשפיט היום? האם ברק יחתום על כך ש"המשפט איננו דת חילונית ואינו בא להחליף את הריבון והרשות המבצעת"? מסופקני.

ברק היה ונותר רטוריקן מתפלפל. האמירה האומללה הזאת של ברק ש"הכול שפיט", המחישה לציבור שהעליונים מתייחסים אליו כאל נתינים נבערים מדעת. ואכן, כך בדיוק רואים את עצמם שופטי העליון של פמליית ברק, נאורים ומתקני עולם, עד היום.

ד"ר יעקב ויינרוט. המשפט כעומק מוסרי

ד"ר יעקב וינרוט, פרקליטם הידוע של בנימין נתניהו ועזר ויצמן, טוען ש"המבנה הנפשי של ברק הוא כמו זה של אדם דתי. אלא שתורת המשפט היא ה'שולחן ערוך' שלו, ומבחינתו המשפט זו ההלכה. הוא רואה במשפט דבר חובק הכול, שמאפשר לפתור את כל הבעיות. הוא אפילו מאמין שבמשפט ניתן למצוא את העומק המוסרי". עו"ד וינרוט סבור שפרופ' ברק "חולם לחיות בחברה ששולטים בה ערכים אוניברסליים, ערכים של תבונה ולא של רגש, שוויון וכל הנגזר ממנו. הדבר מקומם את כל האנשים שחושבים שהייחוד היהודי חייב לבוא לידי ביטוי גם בנורמות ששולטות". ואכן, בעבר נהגו בתי המשפט להימנע מלדון בנושאים השנויים במחלוקת ציבורית חריפה, במיוחד אלה הנוגעים בתפרים הרופפים שבין העולם החילוני לדתי. הם העדיפו להניח את הזירה הזאת לפוליטיקאים, כיאה לכללי המשחק במשטר הדמוקרטי. עד שבא אהרן ברק והרים על נס את הדגל של האקטיביזם השיפוטי, לפיו "הכל שפיט".

גם המשנה לנשיא בית המשפט העליון בדימוס, הפרופ' מנחם אֵלון, ממבקריו הגדולים והמרים של ברק, טוען שלברק יש למעשה תפיסה דתית קיצונית, אלא שבמקומה של ההלכה, הוא מניח במרכז החיים את המשפט. "הוויכוח בינינו", סיפר אלון בראיון לעיתונאית נעמי לויצקי, "נובע מתוך השקפותיו של ברק על המערכת המשפטית ועל תפקידו כשופט. אני מתנגד להשקפות האלה שלו. לדעתי, לא הכול שפיט, לא הכול משפט וגם כאשר הנושא הוא שפיט, על בית המשפט לנהוג באיפוק שיפוטי. שפטת מרובה, לא שפטת. ברק גורס שמלוא כל הארץ משפט. אין אצלו חלל משפטי ולדעתו כל פעולה שאנו עושים יש לה אופי משפטי. תפיסה זו מתאימה להגות דתית ולא לתפיסה משפטית. הביטוי של ברק 'מלוא כל הארץ משפט' לקוח מהביטוי שבתפילה היהודית 'מלוא כל הארץ כבודו', שכוונתו כמובן לקדוש ברוך הוא. לדעת ברק, המערכת המשפטית יש בה משום אופי דתי, שכוללת את כל ההוויה של האדם. לכן ברק מדבר על 'היקום המשפטי', שזהו מושג תמוה, זהו מושג פילוסופי, הגותי. מה למשפט ולזה?".
 
מיהו נאור?

פרופ' מנחם אלון. מי מודד את מידת האור הדרושה כדי להיחשב לאדם נאור?

פרופ' אלון היה ותיק ובכיר מהשופט ברק, שעוד נותר בעליון כשכל הוותיקים פרשו אחד-אחד ובחלוף הזמן אימץ בית המשפט העליון את הדרך שהתווה ברק. אלון היה מתנגדו התקיף ביותר של ברק במשכן. המחלוקת ביניהם קיבלה ביטוי כמעט בכל נושא ונושא. אחת המחלוקות היתה סביב עניין הנאורות השיפוטית. ברק אמר באחת ההזדמנויות: "הרוב קובע, בתנאי שתהיה קביעתו של הרוב חוקית ומוסרית בעליל. אולם, אם קביעתו של הרוב תהיה בלתי-חוקית או בלתי-מוסרית בעליל – הרוב הנאור הוא שיקבע". לאמור, במדינה דמוקרטית יש שני סוגים של דעת הרוב: יש דעת הרוב שהוא רוב כמותי ויש דעת הרוב שהוא רוב איכותי. יש רוב רגיל ויש רוב נאור. ומי יחליט מי הוא הנאור? "את זה כבר אני אחליט" – אומר לנו הנשיא ברק. כלומר, אתם תחליטו ואני אחליט מתי אתם תחליטו ומתי לא.

ואילו אֵלון יצא נגד קביעה זו בצורה נחרצת ביותר: "הקביעה של התחשבות בהשקפות של הציבור הנאור בישראל לצורך קביעת תוכן ערכיה של מדינה יהודית ודמוקרטית … מה זה 'נאור'? מי מודד את מידת האור הדרושה כדי להיחשב לאדם 'נאור'? כמה הוגי דעות דיברו על 'המדינות הנאורות' שבימיהם ועל תרבות גרמניה, 'המדינה הנאורה', ואנחנו יודעים מה קרה כעבור זמן במדינה הנאורה הזאת, שיזמה והביאה את השואה על העם היהודי. זהו מושג שאינו ראוי לבוא בקהל המשפט והערכים".
 
מבחנים של "סבירות" ו"מידתיות"
ברק סיפר שעד שנות ה-80, הסמכות להתערב בהחלטות היועץ המשפטי לממשלה היתה מוגבלת למקרים של החלטות בחוסר תום לב. "אני אמרתי, מדוע? כמו כל רשות, יש לבחון את החלטות היועץ במבחנים של סבירות ומידתיות. אני רואה בזה חשיבות גדולה מאוד. ליועץ יש המון כוח. יש המבקשים לצמצם את כוחו. לדעתי, הדרך הנכונה היא להבטיח ביקורת שיפוטית. הביקורת אינה מה אני הייתי עושה אילו הייתי מקבל את ההחלטה במקומו, אלא האם היועץ פעל באופן סביר".

אז, השאלה היא האם היועץ המשפטי פעל באופן סביר או לא? האמנם? ואיפה היו שופטי בג"ץ כאשר היועץ מזוז סגר את תיק רה"מ לשעבר אריאל שרון, שנחשד בשוחד של מיליונים? השופט מישאל חשין הודה אז בראיון פרישה שלו ל"מוסף הארץ" (25.5.06), כי אילו שרון הועמד לדין לא היתה התנתקות: "אני יכול רק לומר שכשאדם בשביל לשוטט באינטרנט מקבל 600 אלף דולר והבטחה לעוד שני מיליון, צריך להיות שוטה כדי לחשוב שהוא באמת קיבל את הכסף בשביל העבודה. לא חשבתי להיות במיעוט. אבל באותו זמן כל העם רצה ששרון לא יעמוד לדין, בגלל שהיתה תוכנית ההתנתקות. ואם שרון היה עומד לדין לא היתה התנתקות. אינני אומר שזה מה שרוב השופטים חשבו, חלילה וחס".

מה שככל הנראה שופטי בג"ץ לא יכלו להרשות לעצמם שיקרה בהתאם להשקפתם הפוליטית-השמאלנית? האהדה לתוכנית ההתנתקות היתה חלק מהדיון של שופטי העליון להכריע נגד העמדתו לדין של שרון, ובדיעבד לבצע את התוכנית. והאם לפי זה נכונה טענת הקונספירציה, לפיה שרון עשה את המהפך הפוליטי שלו בגירוש יהודי גוש קטיף כדי לסתום את פיות המקטרגים עליו מקרב השמאל הנאור? ללמדנו שברק ופמלייתו, בדמותה של דורית בייניש תלמידתו, מנהלים את המדינה משיקולים פוליטיים-אינטרסנטיים צרים.

——————–

לקריאה נוספת:

* הצ'ק ללא כיסוי של אהרן ברק, מאמרי ב-Nrg

* שפטת מרובה, לא שפטת, מאמרי ב-Nfc

* מכתב גלוי לאהרן ברק, מאת שבתאי עזריאל

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה משפט שדה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

0 תגובות על הפרסה של אהרן ברק

  1. דני בלוך הגיב:

    איך קבעת שאלון היה ותיק ובכיר מברק? הוא היה מבוגר מברק אך התמנה לעליון רק כשנה לפני ברק ופרש בהגיעו לגיל 70 כאשר שמגר היה עדיין הנשיא.

  2. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    אם אלון התמנה שנה לפני ברק הרי שהוא היה ותיק ממנו.

  3. נועם הגיב:

    כתבתי קודם תגובה ארוכה יותר והיא נמחקה (כנראה בגלל הקלדת קוד הפעלה שגוי). אין לי כוח לשחזר. אבל אומר רק שעבורי, כבר מזמן, הפכה המילה 'גירוש' לנייר לקמוס. היא מעידה יותר מהרבה דברים אחרים על מי שמשתמש בה. והגרועים ביותר הם המשתמשים ב'גירוש יהודים'.

    אבל כמו הביטוי 'שטחים משוחררים' – שנזרק לפח האשפה של ההיסטוריה – גם 'הגירוש' לא יצלח, כי יסודו בשקר.

    ומובן מאליו, שכל מסכת טיעונים ש'הגירוש' מונח ביסודה, נשענת על קנה רצוץ.

  4. אורי הגיב:

    לנועם,

    הסמנטיקה הלשונית לא תכסה על ערוות המציאות.

    לדני בלוך,

    בדברי אלה, אני מסתמך, כאמור במאמר, על דבריה של נעמי לויצקי בספר הביוגרפי שלה על אהרן ברק, "כבודו".