נפש יהודי הומייה

רבי ישראל בעל שם טוב הניח את היסודות לתנועה שלבשה את צורתה הקבועה על ידי תלמידיו. הודות לתנועת החסידות שייסדו, הצליחה היהדות לשרוד בעולם המודרני ולהגיע אל העולם העכשווי כשהיא מלאת חיים וחיוניות. המהפכה הרוחנית שהנהיגו הושתתה על ארבעה יסודות עיקריים: האינדיווידואליזם, הניטרליזציה של המשיחיות, הפרשנות החדשנית לטקסטים קאנוניים ותפקיד הצדיק. בחינת ספר חדש, של החוקר נתנאל לדרברג, על פי יסודות אלה


נתנאל לדרברג, "סוד הדעת – דמותו הרוחנית והנהגתו החברתית של רבי ישראל בעל שם טוב", סדרת "מאה שערים – הגות יהודית וביקורת התרבות", הוצ' ראובן מס, ירושלים תשס"ז, 315 עמ'

דיוקנו של הבעל שם טוב (על פי האגדה)

הרב צבי יהודה קוק אפיין את שתי הדמויות הבולטות במחשבה העברית – המשורר ח"נ ביאליק והמסאי אשר צבי גינצברג (אחד העם) – כביטוי הולם להבדלי המגמות הרוחניות בעבודת א-להים. ביאליק למד בצעירותו בישיבת וולוז'ין ועם הזמן נפלט ממנה; לעומתו, אחד העם למד בישיבה חסידית (רוז'ין) ואף הוא מצא את עצמו מחוץ לכותלי עולם הישיבות. לימים, ביאליק היה למשורר הלאומי, ואחד העם קרא דרור לרעיון הלאומיות היהודית והטיף לציונות רוחנית.

הרב צבי יהודה אפיין את אחד העם כאדם שכלי מאוד, ואילו בביאליק ראה אדם רגשי למדי. ישיבת וולוז'ין היתה כידוע מִבצר השכל, וישיבה חסידית הינה מטבע הדברים מבצר הרגש. מכאן, הסביר הרב צבי יהודה, יתכן שאם רק כל אחד מהם היה לומד במקומו של השני, אזי פני ההיסטוריה היהודית העכשווית היו שונים לחלוטין (ראו: 'נפש הראי"ה' לרצי"ה קוק).

הרב צבי יהודה אפיין נכון את הפער בין החסידות ומתנגדיה. תנועת החסידות קירבה אליה המוני יהודים שהתקשו להתמקד בלימוד התורה, ובכך המעיטה בערכו של הלימוד והעמידה במרכז עבודת הבורא את השתפכות הנפש בשעת התפילה. היא העלתה את ערך השמחה לעיקר מעיקרי החסידות ושינתה את נוסח התפילה לנוסח ספרד. הדברים עוררו את תנועת "המתנגדים" לחסידות (המכונים גם "ליטאים").

פתי יאמין, אפיקורס לא
רבי ישראל בן אליעזר בעל שם טוב (הבעש"ט, להלן) – מנהיג יהודי-דתי שחי ופעל במאה ה-18 (נולד ב-1700 ונפטר בחג השבועות ה-21 במאי 1760 למניינם) בפודוליה, בהרי הקרְפאתים הרחוקים, פרובינציה נידחת וענייה השייכת היום לאוקראינה – הניח את היסודות לתנועה שלבשה את צורתה הקבועה על ידי תלמידיו. תלמידי החכמים מצאו בבעש"ט איש סגולה ושאר רוח, אך תלמידיו וממשיכיו (בעיקר הרב שניאור זלמן מלאדי, בעל "התניא" ומייסדה של חסידות חב"ד) התקבלו על ידי הממסד הרבני בהתנגדות נחרצת. חרף ההתנגדות העזה בה נתקלה תנועת החסידות, התנגדות שנבעה בעיקרה מחשש לצמיחתה של תנועה משיחית חדשה, התנועה נפוצה בראשית המאה ה-19 עד שכבשה כמחצית מקהילות ישראל במזרח אירופה, והשפיעה רבות על חיי הרוח של העם היהודי. חרף פגעי הרדיפות, הפוגרומים, ההגליות ואימי השואה שפגעו בה יותר מבכל חלק אחר של העם היהודי, עדיין נוהים אחריה כמחצית מן החרדים האשכנזים בישראל ובתפוצות. ואם כשקמה המדינה לחסידות ברסלב היו בארץ פחות ממאה חסידים, מבוזים ומושפלים אפילו בחברה החרדית, כיום רק לחוזרים בתשובה שלהם יש כמאה ישיבות.

מאז הופעתה של החסידות נקבעה זהותן של הקהילות החרדיות (האשכנזיות בעיקר) על פי יחסן אליה, אלה המזוהים עמה ואלה המתנגדים לה. עד כמה הפילוג הזה עודנו הגורם הדומיננטי בזהותם הדתית של רוב החרדים כיום, למדנו לאחרונה עם הופעתם לאור של טרילוגיית חיבוריו מעוררי הזעם (בקרב החסידים) של הרב דב אליאך על תולדות חייו ובירור משנתו של הגאון מווילנא (הוצ' מכון מורשת הישיבות, ירושלים תשס"ב). עצם קיומה המתמשך של המחלוקת בין החסידים למתנגדים מזה מאות בשנים – מעיד על היותה "מחלוקת שהיא לשם שמים", עליה אמרו חז"ל ש"סופה להתקיים" (אבות ה, יז).

מכאן החשיבות בהכרת דמותו של הבעש"ט, שבהשראתה יצרה החסידות ספרות רוחנית מקורית, השווה למסורות דתיות אחרות ביהדות. לא הרבה ידוע לחוקרים על חייו ופועלו של הבעש"ט, למרות הזמן המועט יחסית שעבר מאז חי ופעל בקרב יהודי פודוליה. דמותו מתוארת לרוב כאישיות כריזמטית ומיוחדת במינה. על עצמו אמר שידע לפענח את רשרוש העצים וציוץ הציפורים ושלמד תורה מפי הגבורה עצמה. מאידך, חשש תמיד מנפילה רוחנית. הילת המסתורין מוסיפה קסם לדמותו אפופת האגדות וסיפורי הנסים. לפי פתגם חסידי שנון, מי שמאמין לסיפורים אלה הוא פתי – ומי שאינו מאמין הוא אפיקורס!

 

נפתולי נפשם של החסידים?
אמנם כבר נכתב רבות על דיוקנו של הבעש"ט, אבל התמונה עדיין עמומה ופרטים רבים אינם ידועים בבירור. חלק מהדיון נסוב סביב שאלת המקורות שדרכם ניתן ללמוד על דמותו של הבעש"ט. מספר היסטוריונים שחקרו את דמותו העמידו במרכז חקירתם את הסיפורים החסידיים וניסו ליצור דרכם את דיוקנו של הבעש"ט. היסטוריונים אחרים, כדוגמת פרופ' משה רוסמן, ביקרו תופעה זו של שימוש בקובצי הסיפורים שחלקם הודפסו שנים רבות לאחר פטירת הבעש"ט וראו בהם בעיה מתודולוגית. השימוש בקובצי הסיפורים הקל על מלאכת ההיסטוריון, שהתבסס בעיקר על חומר סיפורי ודלה מתוכם פרטים רבים על אורח החיים, קשרים והתרחשויות. אך התמונה הנוצרת רחוקה מלהיות שלמה, כפי שמנסה להתמודד עם האתגר נתנאל לדרברג, תלמידו של הרב שג"ר, בספרו החדש "סוד הדעת".

לדרברג מנסה לצייר את תמונת העולם ההיסטורית כפי שזו מצטיירת מקריאה מעמיקה וניתוח היגדים המובאים בשמו של הבעש"ט בספרות החסידות הראשונית. (הבעש"ט עצמו לא כתב כמעט דבר ומרבית רעיונותיו הגיעו אלינו בכתבי תלמידיו.) הוא מעמיק חקר בשורשי תפיסתו של הבעש"ט, כפי שבאו לידי ביטוי בדרשותיו הקצרות והמצוטטות כלשונן במאות היגדים בספריו של רבי יעקב יוסף הכהן מפולנאה, תלמידו המובהק של הבעש"ט שהקפיד לשמר את לשונו האותנטית של רבו – "תולדות יעקב יוסף" (1780), "בן פורת יוסף", "צפנת פענח" ו"כתונת פסים". רבי משה חיים אפרים מסדילקוב, נכדו של הבעש"ט, מביא גם הוא, בספרו "דגל מחנה אפרים", מסורות רבות ששמע באוזניו מסבו. וגם לספרו של רבי משה נחום מצ'רנוביל, "מאור עיניים", נודעת חשיבות רבה בהבאת מובאות חשובות בשמו של הבעש"ט ובפירושן בהקשרה הרחב של תורת הבעש"ט.

לדרברג מקביל בין הציטוטים והתכנים הלקוחים מספרי חסידות אלה ורבים אחרים מהדורות הראשונים, ורק לאחר מכן נדרש למצוא את השתקפות התובנות, באירועים השונים המתועדים בסיפורים. ובניגוד לתמונת העולם שהצטיירה להיסטוריונים עד כה, בשל השפה והתכנים החסידיים-הקבליים שחתומים בפניהם, מגמתו היא להציג את הקשרן הריאלי של מובאות הבעש"ט לעולמו וההתמודדויות הריאליות עימהן הוא נפגש, ולומד בעיקר דרכן כיצד התמודד הבעש"ט עם תופעות חברתיות שסבבו אותו בתקופתו.

בעקבות בעיית המקורות, שרובם מאוחרים לימיו של הבעש"ט, מספר בולט של חוקרי החסידות מנתחים את תורת הבעש"ט המצוטטת על ידי תלמידיו כפרשנות המלמדת על הגותם ונפתולי נפשם של החסידים ותלמידיהם. בעוד נקודת המוצא של לדרברג בעיון בספרי החסידות היא שתורת הבעש"ט והקרובים אליו בני דורו, עומדת ביסודה של תנועת החסידות וניכרת גם בדברי ממשיכיו ותלמידיו; כפי שניתן להבין זאת רק מניתוח מעמיק של ביטויי תורת הבעש"ט בספרי תלמידיו ולא כפרשנות המלמדת על נפתולי נפשם. לימוד נכון של מקורות אלו והצלבה בין המסורות המובאות במגוון ספרי חסידות, מאפשרת לקבל תמונה אותנטית על הגותו של הבעש"ט והדרכותיו לתלמידיו. השוואה זו מאשרת את אמינות המסירה של התלמידים, ומוכיחה על כך שהם דייקו בהבאת דברי רבם. אמנם הם הוסיפו להם גוון נוסף, הקשרים והסברים, אולם שורשי הרעיונות מופיעים כהווייתם.

גישה מחקרית ומקורית נוספת שמבטא המחבר בספרו היא הקישור ההיסטורי בין ההתמודדויות של החברה היהודית בת זמנו ומקומו של הבעש"ט, ומשנתו הרוחנית והרעיונית. לדרברג משלב בירור של אירועים היסטוריים בפרשנות לעיקרי תורת הבעש"ט, מתוך "אמונה בכך שאין לנתק בין משנה רוחנית ובין נסיבות צמיחתה" (עמ' 11). דרך זו מביאה אותו לבחינת החידוש שבמשנת הבעש"ט בהקשר לתנועתו השבתאית של יעקב פרנק שפעל בסמיכות לתקופתו ומקומו של הבעש"ט. בחלק השני של הספר, לדרברג מרחיב בתיאור תופעת השבתאות במאה ה-17, ובעיקרה בגלגולה האחרון בדמות הפרנקיזם שפעל בגליציה במאה ה-18. את שורשיהן הרוחניים של תופעות אלה הוא מדמה לניהיליזם הניטשיאני, הנותן את אותותיו הקשים גם כיום.

מכאן גם הרלוואנטיות של הספר לעידן הרוחניות החדשה וההתמודדות היהודית עם תופעות רוחניות של הניו-אייג', המביאות לרוב לכדי ניצולם של אנשים ונשים הנוהרים סביב דמויות המבטיחות רוחניות וגאולה ומרביתן פועלות ממקום מנצל ולא מועיל (דוגמת אושו). "ניטשה חי מאתיים שנה אחרי פרנק והוא שונה ממנו בזהותו, בתרבותו, בשפתו ובתפיסת עולמו", מסביר לדרברג, "אבל השוואה ביניהם מגלה זיקה רעיונית עמוקה. שניהם קוראים למימוש תמורה עמוקה ושידוד מערכות נרחב של כל הדתות הקיימות, בכדי לשחרר את האנושות מהמגבלות, המונעות ממנה לחיות את החיים האמיתיים. …משמעותן של שתי הקריאות היא הצדקת חיי חירות עבור האדם היחידי, המשיחי; חיים המאפשרים לו לפעול ללא כל מגבלה או מחויבות לערך אנושי או דתי, מלבד נאמנותו לרצונו המעז להכריז על התביעה לחתור לקראת אמת אחרת" (עמ' 67-68). את האילנות הגבוהים להיתלות בהם בהשוואה חריפה זו מוצא לדרברג בדבריהם של הראי"ה קוק וגרשום שלום (עמ' 238-239).

הבעש"ט, לדעתו, לא התעלם מהתנועה הפרנקיסטית ולא ביטל את נוכחותה, אלא ביקר את קיומה, וראה בה תופעה של אנשי רשע שיש להוקיעם ובכך לסיים את הדיון איתם. לדעתו, הבעש"ט "ניסה להבין את שורשי הפרנקיזם כתופעה חברתית-רוחנית המציגה חזון משיחי, ולתקן את קלקוליה. התמודדות זו הביאה את הבעש"ט להציג תורה רוחנית חדשה, אחרת מזו של העבודה הקבלית שרווחה עד ימיו. העבודה הרוחנית שייסד הבעש"ט ולאורה הדריך את תלמידיו, שואפת לאיחוד משיחי בין הרוחני לגשמי, בין העולמות הגבוהים לעולמות הארציים, איחוד המבוסס על תיקון מידות ועל רצון לאפשר לכל איש להשתתף בעשייה רוחנית בדרגה המתאימה לו, איחוד המהווה את 'סוד הדעת' " (עמ' 12). ומכאן גם שם הספר.

הפנייה אל היחיד
הודות לבעש"ט ולתנועה שייסד, הצליחה היהדות לשרוד בעולם המודרני ולהגיע אל העולם העכשווי כשהיא מלאת חיים וחיוניות. הוא הכשיר וסיגל את היהדות להתמודד בהצלחה עם אתגרי העת החדשה; המהפכה הרוחנית שהנהיג הושתתה על ארבעה יסודות עיקריים שעוצבו כדי לסייע ליהדות להסתגל לעולם משתנה.

היסוד הראשון הוא האינדיבידואליות. היחס בין האדם לבין בוראו נעשה אינטימי הרבה יותר בידי הבעש"ט. חרף הביקורת הנפוצה על אודות הצדיקות שהתפתחה בקרב התנועה החסידית, חש הפרט החסידי, בעומדו לתפילה או בשיבְתו ללמוד, קירבה בלתי-אמצעית אל א-להיו יותר משחש קודמו המלומד שחי את חייו הרוחניים בתוך מסגרת קבועה. אחד המפנים החשובים שחוללה החסידות היה העברת הדגש אל היחיד, האמונה בכוח החיים המצוי במעמקי נפשו של כל אדם. הפנייה אל היחיד ואל נפשו היתה גבלה בפריצת הגדר, אך בדיוק לכן שמרה החסידות בקפדנות על גדרי ההלכה לבל ייפרצו; במסגרת הגדר הזאת ייחסה החסידות מקום מרכזי לחיים המתהווים ונתנה חירות לגילויו הייחודי של כל יהודי "באשר הוא שם".

את הדרך לכך התווה הבעש"ט בכיוון חיותו של האדם אל פנימיותו. מקובל בשמו כי כל שאנו רואים מסביבנו הוא כמו ראי שדרכו משקפת לעינינו ההשגחה העליונה את עצמנו. "כשם שהמסתכל בראי רואה חסרונו, כך כשרואה חסרון בזולתו, ידע שיש אף בו שמץ הימנו" (שמחה רז, "פתגמי חסידים", הוצ' כתר, ירושלים 1997, עמ' 48). לדרברג עושה שימוש מעניין ונרחב ב"משל המראה" בדרכו להבנת יחסי התגובה והמחלוקת בין הבעש"ט לרבני "ועד ארבע הארצות" (הגוף העליון של ההנהגה הציבורית באירופה המזרחית) בחרם שהטילו על הפרנקיסטים (עמ' 84-94). בעיניו, ביקורת זו של הבעש"ט מוסבת כלפי הוקעת הפרנקיסטים על ידי הרבנים, ללא בדיקת קרבתם לשורשי החטא הפרנקיסטי. תופעה של דחיית הזולת, איננה מבטאת בהכרח התמודדות אמיתית אלא חשש הנובע מכך ששורש החטא מצוי בכל החברה היהודית ותופעת הפרנקיזם אינה אלא רק קצה הקרחון, שהניסיון להסתירו ולדחותו, לא באמת מביא לתיקונו. זאת בניגוד לדעות אחרות הרווחות במחקר ההיסטורי, הסבורות שעימותו וביקורתו של הבעש"ט מוסבת כלפי הרבנים העוסקים בלימוד פלפלני (למשל, פרופ' עמנואל אטקס, "בעל השם", הוצ' מרכז זלמן שזר, ירושלים, תש"ס).

יתרה מזו, מבלי להקהות את חריפות "המצפון היהודי" ולהרדים את הרגשת המרחק שבין דמות האדם וההוויה של שלמות, תנועת החסידות הראתה ליחיד את הדרך אל הא-להים. היא סילקה את המחיצה בין קודש לחול בעצם כך שלימדה לעשות כל מעשה חול בקדושה ולהתקרב לא-להים דרך החיים הארציים. החסידות גם שמה דגש על האמונה התמימה, על שמחת חיים, ועל קיום מצוות מעשיות; בכך קירבה המונים שלא יכלו לבטא את רגשות הלב שבעבודת התפילה וגמילות החסדים דרך לימוד התורה.

 

בית מדרשו של הבעש"ט במז'בוז'

הורדת המתח המשיחי שהתפרץ
היסוד השני, הקשור בעבותות אל הראשון, הוא "הניטרליזציה של הרעיון המשיחי", כהגדרתו של גרשום שלום. האינטימיות שבהתחברות ובדבקות אל הבורא המוחלט הסיטה את ההשקפה המשיחית ההיסטורית לשולי החיים. במבט לאחור ברור כי אין לנתק את צמיחתה של החסידות מהשפעתם של אירועים היסטוריים ושל תנועות דתיות שקדמו לה. התנועה החסידית הגיבה להתפרצות השבתאות ומנעה הישנותן של תופעות משיחיות שעלולות לזעזע שוב את אמות הספים של החברה היהודית.

החסידות הורידה באחת את המתח לקראת הגאולה אשר התפרץ, בתוצאות נוראיות, בתנועה השבתאית. בתורת הבעש"ט ותלמידיו, הדבקות בבורא, כמו המאבק על הגאולה, מתרחשים בתוך נפשו של הפרט היהודי כדי להגיע לגאולה אישית. כלומר, אין עושים דבר למען הבאת המשיח. העשייה היא של האדם הפרטי, וגאולתה של השכינה מהגלות תלויה בגאולת הנפש של כל אינדיבידואל.

היו אמנם סטיות וחריגות לאורך הדורות. נינו של הבעש"ט, רבי נחמן מברסלב, טיפח כנראה שאיפות או תקוות משיחיות (ראו: ד"ר צבי מרק, "מגילת הסתרים – חזונו המשיחי הסודי של רבי נחמן מברסלב", הוצ' אוני' בר-אילן, תשס"ז). כך גם, לפי גרסאות מסוימות, רבי ישראל מרוז'ין ורק לאחרונה גם בקרב חסידי הרבי מלובביץ' המנוח. אך אלו היו היוצאים מן הכלל.

על יחסו המתון של הבעש"ט לכמיהה המשיחית אפשר ללמוד מאיגרת אותנטית שכתב הבעש"ט אל גיסו, רבי אברהם גרשון מקיטוב (ששהה בישראל), על "עליית נשמה" שחווה ב-1746. באיגרת זו סיפר הבעש"ט גם על מפגש עם המשיח שבו שאל אותו "ואימתי אתי מר?" (מתי יבוא אדונִי?), והמשיח השיב לו תשובה סתומה ובלתי מחייבת: "שיתפרסם למודך ויתגלה בעולם ויפוצו מעיינותיך חוצה".

איגרת הבעש"ט היוותה נושא מרכזי במחקר החסידות והחוקרים נחלקים בדעותיהם לגבי משמעות הקטע המשיחי המופיע בה וסביב שלוש גרסאותיו (ראו אצל פרופ' מור אלטשולר, "הסוד המשיחי של החסידות", הוצ' אוני' חיפה, תשס"ב). לדרברג מתווה לאיגרת פרשנות שונה מהמקובל כיום במחקר ונראה כי מגמת ספרו להראות ששאיפת הגאולה והמשיחיות איננה מושתקת, אלא מקבלת לבוש ציבורי שונה. "מוקד תפיסת המשיחיות המחודשת נמצא באחדות המביאה לענווה, ואילו הדבקות איננה אלא כלי להגיע לחיבור מודע בין ארצי לרוחני, אבל היא איננה סוף התהליך" (ראו פרק 11).

על בסיס ההשוואה בין דיונו של הבעש"ט עם המשיח בהיכלות הגבוהים בעליית הנשמה, לעומת התיאור המובא בתלמוד הבבלי על פגישתו של רבי יהושע בן לוי עם המשיח בשערי רומי, מראה המחבר שבעוד המשיח בימיו של רבי יהושע בן לוי מצוי במקומות הנמוכים (דבר המזכיר את התפיסה השבתאית על גאולה דרך הביבים), הבעש"ט מתאר מפגש עם המשיח המצוי בעולם העליון וכלל איננו מעוניין לרדת לעולם הארצי אלא מצפה מבני העולם כולו להתעלות כלפיו. הדבר יוצר בתחילה צער ואכזבה אצל הבעש"ט, שלא ציפה לראות את המשיח אי-שם למעלה בעולם העליון; אך בעקבות המפגש מבין הבעש"ט שדרך התיקון אינה נתונה בידי יחידי סגולה שיביאו את הגאולה ויחשפו את המשיחיות, אלא תיעשה כדברי המשיח כש"ידעו כולם לעשות ייחודים כמותך". כלומר, על ידי הבניית עבודת הא-ל המאפשרת לכל אחד להיות שותף בדרכו שלו על פי רמתו, כישוריו ויכולותיו. צורת עבודה שבוודאי איננה תואמת את המתכונת הקבלית המצריכה ידע מקצועי רב, דבר שאינו בכוחו של כל אדם. אבל היא גם מנוגדת מהותית לתפיסה השבתאית והפרנקיסטית, המתארת דמות משיחית היודעת את האמת והסובבים אותה כפופים להוראותיה.

על פי הבעש"ט, המשיח יהיה זה שיביא דרך המאפשרת תיקון עולם במובנו הרחב, בצורה המשתפת כל אחד ואחד, ולא חלילה דמות שתבשר גאולה אך בעיקר תביא על מאמיניה ניצול וסבל. המשיח יציע תיקון עולם. הבשורה שלו תעלה את בני העולם כולו, ולא תביא לניצול העולם תחת שליטתו ועריצותו. המשיח יופיע כמשרת לעולם ולא כבשורה של האדם המשיחי.

משמעות ערטילאית לקאנון

שער הספר

הפרשנות החדשנית של החסידות – המוציאה את הטקסטים הקאנוניים מפשוטם אך מגלה רבדים חדשים של משמעות – היא היסוד השלישי שבמהפכת הבעש"ט. מושגים שהיו נכסי צאן ברזל במחשבה ובמעשה הדתיים קיבלו משמעות רוחנית-ערטילאית בידי אבות החסידות שפירשו בחדשנות את הטקסטים במטרה לגלות בהם את פנימיותה של תורת ישראל. קדמה לכך בקיאותו המופלגת של הבעש"ט בתורת הנסתר שבקבלה וניסיונו לתרגם את מושגיה; ובחסידות יש מקום נרחב להיבטים אלו של היהדות, כפי שעומד על כך לדרברג בחלקו הראשון של ספרו.

מדובר במעבר מתפיסה ריאלית של המציאות ל"מערכת מושגית נפשית, הקשורה לתפקידו של האדם, לקרבתו לבוראו ולדרכי תיקונו של העולם הארצי" (עמ' 12). כך למשל, "ארץ ישראל" ו"חוץ לארץ" בידי רבי אלימלך מלידז'ינסק אינם עוד מונחים גיאוגרפיים, אלא מצבים רוחניים במסלול עלייתו של האדם בדרכו אל השלמות הרוחנית. על דברי הגמרא, "כל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו א-לוה", מעיר הרבי מלידז'ינסק ש"רק דומה, אבל אין לו באמת", ועל המשך הציטוט, "וכל הדר בחו"ל, דומה כמי שאין לו א-לוה", הוא מעיר: "גם הוא רק דומה, אבל יש לו באמת".

"נס לחסידות, נס לעם כולו"
מוטיב מרכזי נוסף בחסידות הוא הצדיק, אדם בעל מעלה רוחנית מיוחדת, שהוא המנהיג הרוחני העומד בראש חבורה מלוכדת של חסידים, ומקובל כי תפקידו עובר בירושה. בכוחו של המנהיג הרוחני לעצב את גורלם האמוני של חסידיו, להציל את נשמותיהם של חוטאים ולהעלות את בני דורו למדרגה רוחנית גבוהה.

החסידות מראשיתה הציבה את המנהיג לא רק כעומד בראש הפירמידה, אלא כליבה של העדה. לפי התפיסה החסידית, הצדיק הוא "יסוד עולם" (משלי י, כה); בזכותו העולם מתקיים. האדמו"ר הוא הדמות המרכזית לא רק בעולם הרעיוני של החסידות, אלא בעצם קיומה. באישיותו ובכוח סמכותו הוא נושא הרעיונות, מְפַתח, יוצר ומחדש. במידה רבה תולדות החסידות הם תולדות אישיה. בזכותם, לא פחות מאשר בכוח רעיונותיה, נפוצה החסידות במזרח אירופה.

בדיוק לכן, מבחינת החסידות שאלת הצלתם של האדמו"רים (גור, בעלז, סאטמר וחב"ד) בימי השואה ויציאתם מתחום הכיבוש הנאצי לעולם חופשי, הינה בבחינת נס הצלה שהתרחש בעיצומו של החורבן: "נס לחסידות ונס לעם ישראל כולו, שהרי הם שקוממו את העולם החסידי לאחר החורבן" (וראו: אסתר פרבשטיין, "בסתר רעם – הלכה, הגות ומנהיגות בימי השואה", הוצ' מוסד הרב קוק, ירושלים תשס"ב, עמ' 81-84). העובדה המעניינת והנסית היא שאחרי השואה באה פריחה גדולה של היהדות החסידית בפרט והתורנית בכלל; פריחה חסרת תקדים של עם ישראל בארצו, שיקום ובניין החברה היהודית ושגשוג מופלא של עולם התורה. בעיניים זרות עלול להיות משהו מגוחך בכך, שבישראל ובארה"ב יש ישיבות ששמן כשם העיירות בפולין, בליטא ובהונגריה, שבה עמדו ישיבות שחרבו ורוב תלמידיהן הושמדו: ויז'ניץ, בעלז, גור, סאטמר (הלא היא העיר סאטו-מארה שברומניה), והישיבות הליטאיות סלבודקה, מיר, פוניביז' וכיו"ב; אבל אפילו ליבו של הלא-מאמין יכול להיפעם מכך, שהמשך השתלשלות השמות האלה ופריחתן של הישיבות שבאו על מקום אלה שחרבו, מלמדות על סוג של ניצחון על המשמיד.

אם יש הישג מרשים שהחסידות רשמה בתוך המחנה המתנגד לה, הוא נעוץ דווקא בנושא המהותי הזה של מעמד הצדיק-המנהיג בתוככי הקהילה. הרוב הגדול של הליטאים כופף את עצמו למספר אושיות תורניות בכירות – דוגמת הרבנים יוסף שלום אלישיב, חיים קנייבסקי ואהרן לייב שטיינמן – הקובעות עבורו את הוויות החיים היומיומיות. ציבור זה מבטל בהכנעה את עצמאות המחשבה וקבלת ההחלטה העצמית בצמתי הכרעה מרכזיים בחייו, כי על פיהם של הצדיקים יישק כל דבר. עד כמה שהדבר עלול להישמע אבסורדי, הציבור הליטאי-המתנגד "נכנע" כיום לאחד מסמלי ההתחדשות החסידית שאבותיו-רבותיו התנגדו לו נמרצות.

אך לשווא נחפש את המוטיב המרכזי הזה בחסידות על מקומו של הצדיק בספרו של לדרברג. רמז דק נמצא בהערה 30 (עמ' 216) בקביעה היסטורית: "בעוד הבעש"ט מרומם את כוח התפילה של הציבור הרחב, בהמשך הדורות העצימה החסידות את מקומו של הצדיק ביחס לבני קהילתו". האם כוונתו לכך שצמיחת דיוקנו של הצדיק לעומת הרב הקהילתי, נובעת ממגמה לאפשר לציבור הרחב יתר שותפות ושייכות לקהילתיות הזאת? כי מבחינה זו, מימד השיתוף של הציבור הרחב מתקיים היטב בחצר החסידית. מאידך, מרכזיותו של הצדיק עבור הציבור עלולה להיות מסוכנת אם אינה נעשית מתוך שותפות החסידים.

הדגשת הנוכחות הא-לוהית בכל מביאה לזהירות ביחס לכל אדם, גם אם איננו הצדיק החסידי. בדיוק בנקודה מהותית זו נעוץ ההבדל המהותי בין החסידות לפרנקיזם, כפי שהמחבר עומד עליה: בשוני בין מורה שיש לו תלמידים לבין מורה שיש לו מאמינים. דהיינו, בין מורה המודע לנוכחות הבורא הזהה בו ובתלמידיו, למורה הרואה בעצמו דמות שונה בעלת מעמד אחר. זהו שורש האבחנה בין פרנק המנצל את מאמיניו לצרכיו לבין הבעש"ט המאפשר לתלמידיו את נתיביהם האינדיבידואליים ומדגיש את נוכחות הבורא בכל אחד ואחד מהם.

 

היעדר הצלבות
הספר לוקה לדעתי במספר חסרונות מחקריים: הרחבת הדיבור על תיקון המידות לפי החסידות לאורך פרקים שלמים, אך התעלמות מכל צורת השוואה (מבדילה או מתאימה) בין הדרך החסידית לתיקון המידות לבין הדרך הליטאית-המתנגדית של חכמי "תנועת המוסר"; היעדר כל צורת הצלבה בין תנועת המוסר של רבי ישראל מסלנטר לתרומתה של החסידות לעבודת המוסר היהודית צורמת במיוחד, שכן שתי התנועות פעלו להחדרת לימוד המוסר בעיקר ל"בעלי בתים" ושתיהן פעלו בסמיכות זמנים ובמזרח אירופה. לנוכח המחלוקת העקרונית בעבודת הבורא בין החסידים למתנגדים, מן המצופה להעמיד את המכנה המשותף (או שמא המפריד?) בין עבודת המידות של כל אחת מהתנועות, ולעמוד ביתר דיוק על האמת שמבטאת כל אחת מהן.

כמו כן, נעדרת כל השוואה בין תפיסתו הקבלית של הבעש"ט לזו של רבי משה חיים לוצאטו (הרמח"ל), בעוד שניהם פעלו בסמיכות זמנים וניתן למצוא מכנה משותף בין רעיונותיהם. חרף פערי המקום והתרבות, שניהם מתרגמים את הקבלה מתחום מדעי אובייקטיבי לתיאולוגיה יישומית: הרמח"ל לציר הזמן, בעוד הבעש"ט לנפש האדם. תופעה זו, המצויה גם בשבתאות, מהווה תמורה עמוקה מתפיסת קבלה מערכתית אובייקטיבית לפרשנות ותרגום יישומי שונה.

ושמא לדרברג מתעסק בעיקר במאה ה-18 ואין לו הרבה עניין במהפכות הרוחניות שהתחוללו במאה ה-19? שתי ההשוואות האלה בין הבעש"ט לר"י סלנטר ולרמח"ל, מרתקות ועמוקות ככל שתהיינה, היו גם אולי מקשות על היקף התמונה שמצייר המחבר במסגרת היריעה הנפרשת, שהיא גם כך רחבה מני ים.

הספר נכתב בסגנון שבין מחקר אקדמי לפולמוס ישיבתי, ומנגיש את תורת הבעש"ט בצורה שלא נעשתה עד כה. הז'אנרים המוכרים לנו הם פרסומים אקדמיים או פרסומים פנים-דתיים. אולם בעוד האחרונים נופלים לעודף של סיפורים מגמתיים, כמקובל בז'אנר סיפורי הצדיקים הפנים-דתי, ובעוד הפרסום האקדמי אופייני לכללי הכתיבה המקשים על הקורא שאינו מומחה להשכיל ולהחכים מהכתוב – ספרו של לדרברג כתוב בשפה קריאה וקולחת. הדרך לשזור רעיונות חסידיים בהקשר ההיסטורי המחקרי והסיפורי, נמצאת כאן יעילה ביותר להבנת דמותו הרוחנית והנהגתו החברתית של הבעל שם טוב.
 

פורסם בשינויים במוסף "שבת" של העיתון "מקור ראשון", פרשת מטות-מסעי, כ"ז בתמוז תשס"ז, 13.7.07

לקריאה נוספת, ראו מאמרי:

1. היסטוריוגרפיה לא תמימה (על הצלת האדמו"רים בשואה).

2. שומו שמים: הצלת האדמו"רים בשואה ברכבת ציונית.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה ארון ספרים יהודי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

0 תגובות על נפש יהודי הומייה

  1. יוסי הגיב:

    לא ברור מהם מקורותיו של הבעש"ט, דהיינו מי היו רבותיו?

    אהרן לייב שטיינמן ולא אליעזר.

    פוסט/רשימה מרתקת ומעניינת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s