היסטוריוגרפיה לא תמימה

תופעת "בריחת הרבנים בשואה" היא מיתוס שטופח על ידי חוקרים מתוך מגמה אנטי-חרדית. האמת היתה אחרת

תשובה לתגובתו של זאב שביידל, "משיב צדיקים אחור?" (גיליון "שבת", פרשת ואתחנן, תשס"ז) על מאמרי "נפש יהודי הומייה"

במאמרי "נפש יהודי הומייה" עמדתי בקצרה על אחד מעיקרי היסוד בחסידות, מעמדו של האדמו"ר כ"צדיק יסוד עולם". דבריי לא היו נוחים לאוזני זאב שביידל, שכן הוא מושפע מ"וויכוחים אפולוגטיים", כלשונו, בסוגיית הצלתם של אדמו"רים מציפורני הנאצים, בעוד חסידיהם מסרו את נפשם והועלו על מוקד במחנות ההשמדה. אין בכוונתי לפתוח בוויכוח נוסף בנושא הטעון, אך פטור בלא כלום – אי אפשר.

שביידל מתבסס על "הביקורת הקשה", כלשונו, שעוררה הצלתם של האדמו"רים אצל הרב יששכר שלמה טייכטל. חבל שהוא מציג רק צד אחד של המטבע (הפנייה לציטוט מהספר "אם הבנים שמחה" של טייכטל), ובכך מתעלם (במודע?) מכל צדדיו האחרים, המשלימים את התמונה לכדי אמת היסטורית.

הרב טייכטל הי"ד. חש רווחה עם הצלת הרבי מגור

בהיותו בבודפשט באוקטובר 1943, הרב טייכטל אמנם ביקר את הברחתו של הרבי מבעלז, בשעה שנפוצה בעיר שמועה על הצלתו. אולם הרב טייכטל בעצמו עבר מסלול הצלה דומה לרבי מבעלז: הוא הסתתר תקופה ממושכת בעליית הגג של בית הכנסת בעיירתו פישטיאן שבסלובקיה, ולאחר מכן עבר בנתיבי הבריחה (שכונו במילת הצופן "הטיול") מסלובקיה לפרשבורג שבהונגריה, בה שהה כפליט בלתי חוקי בבונקר, עד שנתפס ונרצח באכזריות ברכבת בדרך לאושוויץ.

בשנים האחרונות נחשף לחוקרים יומנו של הרב טייכטל שנרשם בעודו רב בקהילתו, יומן שאליו יצק גם את הגיגיו ודרשותיו שנשא בעיצומם של "הימים הנוראים" ההם. את אחת הדרשות היותר דרמטיות נשא בפני קהילתו פישטיאן לפני תפילת "כל נדרי", בפרוס יום הכיפורים תש"ב (אוקטובר 1941). בדרשה זו מובעת דאגה עמוקה לכלל ישראל, מתוך מודעות רבה לרצח היהודים בפולין המזרחית והדרומית, אך הנושא המרכזי הוא הדאגה להצלתם של גדולי חכמי ישראל תחת השלטון הנאצי. הדאגה לעתידם של גדולי ישראל, כ"צדיקי יסוד עולם" במחשבה החסידית, שהתייחסתי אליה במאמרי, עמדה גם במרכז מחשבתו של הרב טייכטל. הוא מזכיר בדרשה את משמעות הישרדותם של הצדיקים לעתידו הרוחני של העם היהודי, וחש רווחה עם הצלת הרבי מגור (ראו דרשתו המלאה ביומנו של הרב טייכטל, "אמונה צרופה בכור השואה", ירושלים תשנ"ה, כרך ב', עמ' ח-יג).

פייקאז' אינו סמכות

שביידל מזכיר בין השאר את "הביקורת הקשה שהתנהגות זו העלתה מצדם של חוקרי השואה דוגמת מנדל פייקאז'", ואינני יודע אם לצחוק או לבכות. כידוע, חלק מחסידיו של האדמו"ר מגור, הרב אברהם מרדכי אלתר, עלו ביוזמתו לארץ ישראל לפני השואה ואחרים הקימו אז תשתית לחסידות גור בניו-יורק. הרבי היה ידוע בחיבתו המיוחדת לבחורים ולילדים הרכים אותם טיפח במיוחד ודאג לחינוכם. הוא היה רגיל להתפאר: "לגור נוסעים כעשרת אלפים חסידים שאוכלים ביום הכיפורים", בהתכוונו כמובן לפרחי החסידים, לילדים מתחת לגיל בר-מצווה. ד"ר מנדל פייקאז', שבן-לילה הפך למוערך בזכות הז'רגון הלשוני שלו בהנהגה הרבנית בימי השואה, תעתע את הדברים מחוץ להקשרם הפנימי, וטען כי "כדי להגדיל את חצרו, הסכים הרבי לקבל אפילו חסידים שחיללו את יום הכיפורים"… ישפטו הקוראים עד כמה ברצינות יש להתייחס ל"ממצאיו המחקריים" של מי שנחשב משום-מה לאחד מחשובי חוקרי החסידות בישראל.

יאנוש קורצ'ק. מיחידי סגולה? רוב המנהלים בגטו ורשה עשו כמוהו

וכאילו אין די, שביידל מזכיר את יאנוש קורצ'ק, המוזכר תמיד כמנהיג חילוני ובלעדי שלא עזב את עדתו. אבל ספרות השואה מדווחת כי רוב המנהלים בגטו ורשה עשו כמוהו: הלכו עם חוליהם, עם יתומיהם ועם תלמידיהם. שלושה רבנים נותרו בגטו ורשה לקראת סופו: הרב מנחם זמבה, הרב שמעון שטוקהמר והרב דוד שפירא. שליח הרשות העליונה של הכנסייה הקתולית הודיע להם כי אנשי הכנסייה מוכנים להצילם, אך הם סרבו (ראו: פרופ' אליעזר ברקוביץ, "עמו אנוכי בצרה", עמ' 90-91). סיפור זה אינו מפורסם כסיפורו של קורצ'ק. האם שביידל מוכן לנחש למה, ולאילו חוקרים יש עניין בכך? אפנה כאן למאמר ביקורת מקיף מאת פרופ' יהודה אייזנברג על ספרו האחרון של פייקאז' ועל ספרו של פרופ' יהודה באואר "יהודים למכירה?", שפורסם ב"הצופה" ("שני מנהיגים – שתי אמות מידה", 23.3.04), התוהה בדבר הקשר בין המגמה לטהר את רודולף קסטנר לבין המגמה להשחיר את דמותו של הרבי מבעלז. האם הביקורת של פייקאז' על הרבי מבעלז מטרתה לטהר את קסטנר? והאם הביקורת על בריחתו של הרב פרוידיגר ועצימת עיניים מבריחתם של מנהיגים אחרים מטרתה לומר: כולם לא היו בסדר, אל תבואו אלינו החילונים בטענות?

הגרמנים חיפשו את הרבנים

בריחתם של הרבנים היא מיתוס חוזר ונשנה. בפועל לא הייתה תופעה כללית וטוטאלית של רבנים המפקירים את צאן מרעיתם בתקופת שואת יהודי אירופה. תופעת הצלת הרבנים של גור, בעלז, חב"ד וסאטמר, היתה אפסית לעומת שאר רבני-מנהיגי הקהילות, שרובם המכריע (עשרות לעומת ארבעה) ליוו בנאמנות קדושה את צאן מרעיתם עד המוות עצמו על קידוש השם: הרב אלחנן וסרמן מקובנה, הרבי מספינקה, הרבי מפיאסצנה (ר' קלונימוס שפירא), הרבי מרדומסק, הרבי מסלונים, הרבי מקומרנא, ורבים אחרים (ששמותיהם פחות מפורסמים) הי"ד.

ראוי גם להצביע על תמונת המצב שמתאר חוקר השואה, ד"ר אפרים זורוף מ"יד ושם", בספרו האחרון (באנגלית, 2000) שעוסק בוועד ההצלה של הרבנים מארה"ב: "בימי קדם, כשנחרב בית המקדש, התחנן רבי יוחנן בן זכאי למען הישיבה הגדולה ביבנה וחכמיה, משום שהאמין שהתורה היא המבצר היהודי. בטרגדיה היהודית של ימינו, כשעצם החיים של העם היהודי מאוים בהשמדה טוטאלית, חובתנו הקדושה להציל את היבנאים של ימינו – הישיבות הקדושות (הרבנים והתלמידים) שבהן טמונה הישועה היחידה של היהדות והחיים היהודיים". כך הציגו את עמדתם ראשי 'ועד ההצלה' בפולמוס פנימי עם עמיתיהם בארגון הג'וינט. הוועד שפעל על פי צו השעה של "תנו לי יבנה וחכמיה", הצליח להציל בני תורה רבים על-ידי השגת ויזות לארה"ב ובמקרים מסוימים אף למצוא עבורם נתיבי בריחה למזרח הרחוק.

יתרה מזו, הגרמנים מיקדו את שנאתם לרבנים. "הרבנים נחשבו כמשמרי היהדות ומטפחיה, מנהיגי הציבור בה"א הידיעה", כפי שכתב חוקר השואה פרופ' דן מכמן בספרו "השואה וחקרה" (הוצ' מכון מורשת ו"יד ושם", 1998). ו"הם נתפסו הן כמקור העקשנות היהודית והן כנושאי השורשים שיצמיחו את העם מחדש", כפי שמוסיפה חוקרת השואה אסתר פרבשטיין במחקר החשוב ביותר בנושא, "בסתר רעם – הלכה, הגות ומנהיגות בימי השואה" (הוצ' מוסד הרב קוק, ירושלים תשס"ב). ואכן, אותם אדמו"רים שהצליחו להיחלץ מציפורני הנאצים ומסייעיהם – גור, בעלז, סאטמר וחב"ד – הם שהצליחו להחיות מחדש את חצרותיהם לגדולות ולמשפיעות ביותר בזמננו והפכו את התנועה החסידית לרוח הדומיננטית ביהדות העכשווית.

סוג של ניצחון

העובדה המעניינת והנסית היא שאחרי השואה באה פריחה גדולה של היהדות החסידית בפרט והתורנית בכלל. פריחה חסרת תקדים של עם ישראל בארצו, שיקום החברה היהודית ובניינה, ושגשוג מופלא של עולם התורה.

בעיניים זרות עלול להיות משהו מגוחך בכך שבישראל ובארה"ב יש ישיבות ששמן כשם העיירות בפולין, בליטא ובהונגריה, שבה עמדו ישיבות שחרבו ורוב תלמידיהן הושמדו: ויז'ניץ, בעלז, גור, סאטמר (הלא היא העיר סאטו-מארה שברומניה), והישיבות הליטאיות סלבודקה, מיר, פוניביז' וכיו"ב; אבל אפילו לבו של הלא-מאמין יכול להיפעם מהמשך השתלשלות השמות האלה, ומפריחתן של הישיבות שבאו על מקום אלה שחרבו, המלמדות על סוג של ניצחון על המשמיד.

הרשימה פורסמה במוסף "שבת", פרשת עקב, י"ט באב תשס"ז, 3.8.07

לקריאה נוספת, ראו מאמרי "שומו שמים: הצלת האדמו"רים בשואה ברכבת ציונית"

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה אלוהים בשואה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

0 תגובות על היסטוריוגרפיה לא תמימה

  1. כולם אנשים – חלקם פעלו למען הצל נפשם חלקם נטבחו יחד עם קהילותיהם. האם אנחנו יכולים לשפוט מכאן ועכשיו את שקרה אז?
    מה היינו עושים אנו בהינתן אותם התנאים?

    הדבר המטריד בעיני ברשימה זו מגיע בסוף. קשירת פריחת עם ישראל בארצו לשואה היא מוטעית מיסודה, וחותר תחת בסיס הציונות, ובסיס המעשה המופלא – היהודי של תקומת חלקו של עם ישראל בארצו.
    הכל היה שם כבר לפני ובזמן המלחמה – המוסדות, הישוב, הארגונים, האנשים. מדינת ישראל קמה בזכות בוניה, קוניה, חלוציה ולא בזכות השואה.
    השיח שגורס אחרת כמו אומר – הגרמנים והנאצים בם שהקימו את מדינת ישראל ואין דבר רחוק מכך.
    אין.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s