סרבנות מימין – אהרן ברק ויובל נאמן, ישעיהו ליבוביץ והלל וייס בעגלה אחת

מה היה אומר השופט בדימוס אהרן ברק על הסרבנות של חיילי חטיבת "כפיר" שלא לפנות משפחות יהודיות מבתיהם בחברון? איזה לקח ערכי ניתן ללמוד בפרשה מפרופ' יובל נאמן המנוח? ומה ההבדל בין הרדיקליות המעוררת למחשבה של פרופ' הלל וייס מהרדיקליות של פרופ' ישעיהו ליבוביץ?

חברון השבוע (צילום: מטה יש"ע שלנו)

נאמנותם של אזרחים למדינתם אינה חד-צדדית. היא דורשת, במקביל, נאמנות מצד המדינה כלפיהם. אחרת לא תוכל המדינה לדרוש מהם להקריב את חייהם במלחמות או להקריב מזמנם וממרצם לטובת החברה והמסגרות המרכיבות את מרקם החיים המתנהלים בה.

 

12 החיילים של חטיבת "כפיר", שהודיעו כי הם מסרבים ליטול חלק במשימת פינוי אזרחים יהודים מבתיהם בשוק הסיטונאי בחברון, נשפטו ל-28 ימי מחבוש בכלא הצבאי. מלבד עונשי המאסר נקבע כי החיילים לא ימשיכו בתפקידם כלוחמים.

רבים מאמצעי התקשורת הישראלית ניצלו את ההזדמנות לנגח את רבני ישיבות ההסדר, ולא ניאותו לחזור בהם עם היוודע האמת: "הרבנים דווקא מתנגדים לסירוב פקודה – רבני ישיבות ההסדר מנקים את ידיהם מהסרבנים: הם הגיעו מפלוגה מעורבת של דתיים וחילונים ולא התייעצו עם רבנים" (ידיעות אחרונות, 8.8.07, עמ' 7 בחדשות). מתברר בכלל שרוב החיילים שבחרו לסרב פקודה לפינוי ועקירה של יהודי חברון, בכלל לא היו הסדרניקים, וחלקם בכלל חילונים, אך לא זאת הנקודה.

פגיעה בזכויות אדם בסיסיות

 

ראוי שחייל בגילאי 21-18, שקיבל חינוך יהודי ציוני בסיסי, יעמוד איתן על דעתו מבלי להזדקק לעצתם של הוריו, מפקדיו, חבריו או רבותיו בכל דבר ועניין. במידה והחייל מתלבט האם דגל שחור מתנוסס מעל הפקודה שקיבל, מוטב שיסתמך על פסיקתו של כבוד השופט הפרופ' אהרן ברק, עד לא מכבר נשיא בית המשפט העליון המכונה גם "בית הדין הגבוה לצדק". כוונתי לפסיקת בג"ץ במקרה שמערכת הביטחון ביקשה "לפנות" מחבל פלסטיני משכם לעזה. בתגובה, המחבל ומקורביו הגישו… בג"ץ, וזה כצפוי לא הכזיב.

 

כך קבע הוד מעלתו של השופט ברק: "הוצאתו של אדם ממקום מגוריו והעברתו הכפויה למקום אחר, פוגעת קשות בכבודו, בחירותו ובקניינו. ביתו של אדם אינו רק קורת גג לראשו אלא גם אמצעי למיקומו הפיזי והחברתי של אדם, של חייו הפרטיים ויחסיו החברתיים. מספר זכויות אדם בסיסיות נפגעות בשל עקירתו הלא רצונית של אדם מביתו והעברתו למקום אחר, גם אם העברה זו אינה כרוכה בחצייתו של גבול מדיני" (אהרן ברק, בג"ץ 7015/02. כיפאח מחמד אחמד עגורי נגד מפקד כוחות צה"ל בגדה, 3.9.2002).

דומה כי הכאב על חיים שנעקרים ועל יישוב שנכרת, איננו בהכרח כאב פוליטי, ומי שלא מבין את זה סובל מאטימות רגשית מסוימת.

ערכים מול נימוסים

בטקס חלוקת פרסי ישראל תשנ"ב, בדיוק לפני 15 שנה, קם פרופ' יובל נאמן המנוח, והחזיר את הפרס שקיבל, במחאה על הענקתו לסופר אמיל חביבי. צעד לא מנומס אולי, אבל ערכי, מצידו של האיש המשכיל. 15 שנה אחריו נקטו 12 החיילים של חטיבת "כפיר" מחאה לגיטימית משלהם.

ניתן לטעון שישנו הבדל עקרוני, שכן פרופ' נאמן הוא אזרח ואילו סרבני חטיבת "כפיר" הם חיילים שמחויבים לפקודות צה"ל. אך האם חיילי צבא ההגנה לישראל הוכשרו או גויסו לשורות הקרביות של חיל החלוץ של מדינת ישראל למטרות הומניטאריות שנויות במחלוקת פוליטית קוטבית, כמו: פינוי אזרחי מדינתם מבתיהם? האם מצדיקה המחאה את הדחתם, או את משפט השדה שנערך נגדם?

חיילים אלה למדו בשיעורי האזרחות כי המחאה היא לגיטימית כל אימת שאינה אלימה פיזית או מילולית (למרות שניתן לחלוק עליה ולהטיל ספק ביעילותה או אפילו בצורך שלה). כבר את בני המחזור שלי לימדו ב"אזרחות" להתנגד להוראות, גם אם הן פיקודיות צבאיות עליונות, בתנאי ש"דגל שחור מתנוסס עליהן", קרי שמצפונם (באשר הוא לאומי או יהודי או ישראלי וכיו"ב) נוקף את ליבם.

פקודות כאלו נקשרות בתודעת הציבור בטבח כפר קאסם ב-1956, שבו הרגו אנשי מג"ב, בפקודה, עשרות גברים ונשים חפים מכל עוון. בית הדין הצבאי דיבר אז על פקודה ש"דגל שחור" מתנוסס עליה, ככתובת אזהרה האומרת "אסור". לפי הדעה הרווחת, רק פקודה אכזרית, המזעזעת מבחינה מוסרית, היא בלתי חוקית בעליל, ולא היא: לא תמיד נדרש "דגל שחור". בגדר "פקודה בלתי חוקית בעליל" באות גם פקודות למעשים פחות חמורים, שאי חוקיותן – בלשון פסק הדין בפרשת כפר קאסם – "גלויה ומובהקת". בית המשפט העליון קבע לפני מספר שנים כי "לעתים תתחייב המסקנה בדבר היותה של פקודה בלתי חוקית בעליל, אף שדגל שחור לא מתנוסס עליה. פקודה "לשבור ידיים ורגלים" לפלסטינים היא בלתי חוקית בעליל, גם אם, כדברי שר הביטחון דאז, "ממכות לא מתים".

יודונאצים שכולים

בתוך כך, תגובתו האימפולסיבית והרגשית של פרופ' הלל וייס – (ראו ראיון מצולם עמו ב-Ynet) בדבריו למח"ט חברון, אל"מ יהודה פוקס, כי "אשתו תהיה אלמנה, אמו שכולה, ילדיו יתומים" – הם דברים מצמררים וראויים לגינוי והוקעה.

 

אך בפרט הם מזכירים לי פרופ' אחר, מהצד השני של המתרס הפוליטי: פרופ' ישעיהו ליבוביץ המנוח, שרבים מהופעותיו הציבוריות התאפיינו במתקפות חזיתיות ("יודונאצים" על חיילי צה"ל, וכיו"ב), ואילו בשיחות מועטות משתתפים היה בדרך כלל נינוח יותר. מעניין שמה שמותר היה בזמנו לליבוביץ, להתריס נגד הצד השני במטרה לעוררו לתשובה, אסור כיום לפרופ' מהצד "הלא מקובל" של המפה הפוליטית. הצביעות המגונה היא רק אחד ממאפייני היסוד של חלקים מהאליטה הישראלית, השלטת בתקשורת ובאקדמיה.

 

על פי עמדתו של וייס, חסרת הציות העיוור להחלטות ממשלתיות, דבריו הם מציאות שעלולה חלילה להתרגש על עם ישראל כתוצאה ממה שהוא מגדיר הפקרת הביטחון וחוסר היכולת להבחין בין אויבים לידידים. "אני מחנך", טען וייס להגנתו, "ואני מקווה שהמוגלה שפרצה בעקבות הקללות שלי רק תתרום לתיקון הצבא ולמיגור הפחד מפני השלטון".

 

כעת תאמרו אתם האם ליבוביץ לא טען בזמנו דברים דומים להפליא, עם פרסום תגובותיו כ"יודונאצים" וכולי, רק בהבדל אחד: כביקורת בונה מהצד השמאלני של המתרס?!

 

לקריאה נוספת, ראו מאמרה של ד"ר נעמה כרמי: "אין מקום לחקירה פלילית נגד פרופ' הלל וייס"