המסלול המדעי של המתפלל לא-לוהים

מחקר חדש מגלה כי התמותה בקרב קבוצת אנשים שלא ביקרה בבית כנסת גדולה ב-75% מהקבוצה שביקרה בו בקביעות. מתברר כי מי שהולך לבית כנסת חי יותר. המחקר הישראלי הזה מצטרף לסדרה של מחקרים שנערכו בשנים האחרונות, בעיקר בארה"ב, מהם עולה כי אנשים שמאמינים ומתפללים כנראה שורדים יותר

רישום הכנה לציור ידיו של שליח ציבור בזמן תפילה; אלברכט דירר, 1508

התלמוד הבבלי מספר במסכת ברכות (דף ח, עמוד א) על מה שאמרו חז"ל לרבי יוחנן: ישנם סבים בארץ בבל (ארץ מגוריהם, חו"ל). תמה רבי יוחנן ואמר: כתוב בתורה "למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה" (דברים יא, כא), כלומר בארץ ישראל, אבל בחוץ לארץ לא?! השיבו לו החכמים: מכיוון שאנשיה מקדימים ומחשיכים לבוא לתפילה בבית הכנסת. אמר להם רבי יוחנן, דהיינו שהמתפללים בבית הכנסת נהנים מהדבר, כפי שלימד את בניו רבי יהושע בן לוי: "הקדימו והחשיכו ותבואו לבית הכנסת, כדי שתאריכו את ימי חייכם על האדמה" (בתרגום חופשי מארמית).

והנה, מבוגרים שהולכים לבית הכנסת חיים לאורך זמן רב יותר מבני גילם שאינם הולכים לבית כנסת, כך עולה ממחקר חדש שערכו חוקרי האוניברסיטה העברית בירושלים, בראשם הפרופ' הווארד ליטווין מהמרכז לחקר הזקנה באוניברסיטה העברית, והתפרסם בכתב העת European Journal of Ageing(1).

ממצאי המחקר מתבססים על סקר שערכה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ב-1997. במסגרת הסקר, רואיינו כ-5,000 גברים ונשים בישראל, בני 60 ומעלה, בנוגע לאורחות חייהם. שבע שנים אחרי ביצוע הסקר, בשנת 2004, בדקו ליטווין וצוותו מי ממשתתפי הסקר עודם בחיים ומי מהם הלכו לעולמם. מחקרו של ליטווין התמקד בקבוצה של 1,811 מתוכם. צוותו של ליטווין מצא ש-684, כלומר 38% מהמשתתפים מתו. כעת הם השוו את הממצאים לאורח החיים של המרואיינים.
לדברי ליטווין בראיון לעפרי אילני מעיתון "הארץ" (19.8.07), מקרי המוות הרבים ביותר היו כצפוי אצל משתתפי הסקר המבוגרים והחולים. המשתתפים חולקו לקבוצות גם לפי רמת ההכנסה שלהם, ולפי הממצאים, בקרב בעלי ההכנסה הנמוכה ביותר שיעור התמותה היה גדול בשני שלישים מאשר אצל בעלי ההכנסה הגבוהה ביותר. בקרב הקשישים שסבלו מדיכאון, שיעור התמותה היה גדול ב-80% לעומת אלה שלא סבלו מדיכאון. "ממצאים אלה אינם מפתיעים, מה שכן, מצאנו שני נושאים יותר ייחודיים שמשפיעים על ההישרדות: תדירות של קשר עם חברים, ותדירות הליכה לבית כנסת. לאלה שהלכו לבית כנסת באופן עקבי היתה בבירור הסתברות יותר גבוהה של הישרדות" אומר ליטווין. על פי הנתונים: בקרב הקבוצה שלא הלכה לבית כנסת, אחוז התמותה היה גדול ב-75%, מאשר הקבוצה שהלכה לבית הכנסת בקביעות.
לדבריו, אין הסבר מובהק להשפעת ההליכה לבית הכנסת, אך ישנן שתי אפשרויות עיקריות להסביר את התופעה. "הסבר אחד הוא רוחניות, כלומר הגורם האמוני האישי. יש סדרה של מחקרים שנערכו בשנים האחרונות, בעיקר בארה"ב, שטוענים שאמונה עוזרת להתמודד עם לחץ נפשי. אנשים שמאמינים ומתפללים כנראה שורדים יותר".

תגליות מרחיבות אופקים

פרופ' ליטווין מתכוון כנראה לתגליות מרחיבות האופקים בחקר מדעי הרפואה, מהם מתברר שתפילות האדם מסייעות לו. במיוחד בשנים האחרונות אנו עדים לניסיונות לחקור באופן אמפירי את תרומתה של התפילה מרחוק (intercessory prayer) בריפוי מחלות שונות. חשיפה בולטת של הנושא לקורא המערבי ניתנה ב-1998 בעיתון הנפוץ Time. במאמר דווח על ניסיון קליני שנוהל ביחידה לקרדיולוגיה במרכז רפואי בארה"ב. החולים סווגו אקראית לשתי קבוצות, וחלקם זהו לתפילות מרחוק לבריאותם על ידי מתפללים מאמונות שונות, ביניהם נזירים בודהיסטים בנפאל, מתפללים נוצרים בבולטימור ובמיסורי, ומתפללים יהודים בכותל המערבי בירושלים. המטרה שהוגדרה במרחק היתה לבדוק אם לתפילה מרחוק הנעשית על ידי זרים יש השפעה חיובית על המהלך והתוצאות הרפואיות של המחלה. ואכן נמצא כי תוצאות הטיפול היו טובות יותר באופן ניכר בקרב חולים שזכו לתפילה מרחוק לשלומם.

מחקר מעניין נוסף שנערך על השפעת התפילה, התפרסם בביטאון האמריקני New Realitis, והפתיע את הרופאים.(2). 393 חולים שהגיעו ליחידת טיפול בבעיות לב לבית החולים הכללי של סן-פרנסיסקו חולקו לשתי קבוצות: הקבוצה הראשונה היתה קבוצה שלא התפללו לרפואתה כלל, וקבוצה נוספת כזו שהתפללו לרפואת החולים ולשלומם. המחקר נערך על-פי קריטריונים נוקשים ביותר במחקר הרפואי: ההפניה הייתה שרירותית ושום גורם בין החולים, האחיות או הרופאים לא ידעו לאיזו קבוצה הופנה כל חולה. ד"ר סטיבן בירד שערך את המחקר גייס אנשים שיתפללו לרפואת החולים בקבוצה השנייה, בשעה שעבור כל חולה היו בין 5-7 אנשים שהתפללו לרפואתו.
במחקר השתתפו גם רופאים אמריקנים מכל רחבי ארה"ב: ד"ר לארי דוסלי (מדאלס), ד"ר אליזבט אטרג (מקליפורניה), ד"ר ג'פרי לוין (מוירג'יניה), ד"ר וולאס סמפסון (מאוניברסיטת סטנפורד), ד"ר הרברט בנסון (מבית הספר לרפואה, אוניברסיטת הרווארד), ד"ר ריוויד לארסון, ד"ר קרול יונג (מהפקולטה לרפואה באוניברסיטת ייל) ועוד.
כאמור, תוצאות המחקר הפתיעו את עולם הרפואה. שהרי תוצאותיו באמת היו מדהימים: החולים שלרפואתם התפללו – נזקקו להרבה פחות אנטיביוטיקה (6 לעומת 16), נזקקו פחות לאינפוזיה (2 לעומת 12), ומספר הנפטרים בקבוצה זו היה נמוך בהחלט (1 בלבד). הרופאים פירסמו שעל פי תוצאות המחקר גילו בוודאות שאותם חולים שלרפואתם התפללו – החלימו מהר יותר ונזקקו להרבה פחות טיפול רפואי תקני.
מחקרים נוספים, שנחקרו באוניברסיטת דיוק בארה"ב ובמקומות אחרים, גילו לאחרונה שתפילה דתית-מסורתית או פנייה ללא קול לא-לוהים – מיטיבות עם הבריאות. המחקרים הללו עומדים ברובם בממדים המחמירים של מחקר מבוקר, אקראי וכפול-סמיות.

 

"למען יאריכון ימיך"


המחקרים, שפורסמו בכתב העת היוקרתי "ניו ריפבליק"(3), במאמר תחת הכותרת: "למען יאריכון ימיך", מאת גרג איסטרברוק, מביאים את התגליות הבאות: "…הממצא המדהים ביותר, על פי חישוביו של ד"ר הרולד קניג מהמרכז הרפואי של אוניברסיטת דיוק, הוא ש'לחוסר מעורבות דתית יש השפעה על התמותה של החולים, המקבילה ל-40 שנות עישון קופסת סיגריות אחת ביום'. קניג וקבוצת חוקרים מאוניברסיטאות דיוק, ייל והרווארד, סקרו באחרונה כ- 1,100 מחקרים על השפעת קיום מנהגים דתיים על הבריאות ומצאו שרובם, אם לא כולם, הצביעו על קשרים משמעותיים סטטיסטית בין השתתפות בטקסי תפילה לבריאות משופרת. (החוקרים בדקו השתתפות בתפילות כמדד לאמונה, משום שהניסיון לסווג עוצמת אמונה פרטית אינו אובייקטיבי).
מחקר נוסף, שנערך במשך 28 שנים, והקיף כ-5,000 מתושבי קליפורניה, מצא שנשים שהתפללו לאלוקים לשלומם בסך הכול רק פעם אחת בשבוע הגדילו באופן משמעותי את אורך חייהן. עם זאת, היתרונות לא היו ברורים באותה מידה אצל גברים. המחקר, שנערך בראשותו של החוקר פרופ' וויליאם סטרוברידג' ופורסם לפני שנתיים ב'כתב העת האמריקאי לבריאות הציבור', הצביע על כך שהמאמינים כקבוצה לא היו בריאים יותר מהממוצע. להפך, בריאותם היתה גרועה מהממוצע, אך השתפרה מאוד בהדרגה.
"לפי מחקרו של קניג, הקשר בין השתתפות בטקסים דתיים לבין בריאות טובה קיים ביהדות ולעין שיעור פחות בכל הזרמים בנצרות ואיסלאם", מסביר גרג איסטרברוק במאמרו הארוך. בהמשך דבריו, הוא גם מרבה לפרט בפרוטרוט את כללי ההקפדה הנוקשות של החוקרים בשאיפתם לאובייקטיביות מחקרית-מדעית.

כמו שאיינשטיין אמר

"ספק גדול אם יימצא גם אחד מבעלי המוחות המדעיים המעמיקים שאין בו רגש דתי", כתב הפיסיקאי הדגול אלברט איינשטיין במכתבו לילד צעיר ששאל אותו האם המדענים מתפללים. "כל מי שמעורב ברצינות בחקירה המדעית משתכנע בהדרגה, שבחוקי היקום מתגלמת רוח – רוח נעלה לאין שיעור מזו של האדם… בדרך זו מוליכה החקירה המדעית מהרגשה המדעית להרגשה דתית ומיוחדת במינה"(4), הפתיע איינשטיין את הנער הצעיר, שגדל וחונך בעולם מטריאליסטי ודרוויניסטי של שלהי המאה ה-19.
נראה שדבריו של איינשטיין לא רק שהיו נכונים דיים לזמנו, אלא שהם אקטואליים גם בעידן המודרני, עידן של טכנולוגיה יישומית המתקדמת ביותר, כפי שמביא איסטרברוק במאמרו "למען יאריכון ימיך" שהוזכר למעלה: "אחד הסודות הפחות שמורים של התקופה המודרנית הוא שלא רק דתיים אדוקים מתפללים. ג'ון הוטון, מחשובי הפיסיקאים העוסקים בחקר האטמוספירה, מתפלל באופן קבוע ואף פירסם מספר מאמרים על ערכה של התפילה. הפיסיקאי צ'רלס טאונס שזכה בפרס נובל על הישגיו המדעיים, שאחד מהם הוא המצאת קרן הלייזר, אומר שהוא מתפלל מדי יום ביומו".
"אחדים מאתנו עשויים לגחך", מאפיין איסטרברוק ומסיים במשפט מכריע: "אבל, אם תפילה דתית סדירה לבורא העולם והאדם מעניקה יתרונות בריאותיים ממשיים – האדם המתפלל הולך במסלול נבון".

השפעת התפילה שנישאה בדיעבד

המחקר המדעי בסוגיית השפעותיה החיוביות של התפילה על טבע האדם נשטף באור זרקורים פתאומי בשנת 2001, עם פרסום מחקרו של פרופ' ליאונרד ליבוביצי, מהמרכז הרפואי רבין, בכתב העת היוקרתי BMJ, המאתגר עוד יותר את הניסיון להתמודד באופן רציונלי עם הנושא. ליבוביצי הראה כי תפילה מרחוק שנישאה בדיעבד (התפילה התקיימה בשנת 2000 עבור חולים עם זיהום בדם שהיו מאושפזים בבית החולים בין השנים 1990-1996), היתה קשורה בקיצור תקופות החום ובמשך האישפוז בקבוצת ההתערבות לעומת קבוצת הבקרה.

לתהייה המתבקשת, כיצד תפילה שנישאת בהווה יכולה להשפיע על נתונים של חולים שנאספו בעבר, טוען המחבר כי אם אכן יש בכך הדגמה לכוחו של האל, הרי שלבטח אין הוא נתון למגבלות התפיסה של זמן קווי (linear), וביכולתו לעזור גם באופן רטרואקטיבי.

לבסוף, עלינו לזכור כי ביהדות, האמונה בכוחו המרפא של הא-ל אין בה כדי לשלול את אומנות הרפואה והצורך להיעזר בה; במיוחד כשהתפילה אינה באה על חשבון הטיפול המקובל ואינה מזיקה לבריאותו של החולה. עלינו גם לזכור שהתפילה מקובלת מזה עידן ועידנים בקרב מאות-מיליוני מאמינים בדתות השונות בכל רחבי העולם כאמצעי רב עוצמה לקידום הבריאות. רובם ככולם לא זקוקים לאישוש מדעי לאמונתם זו.

——————

מקורות:

  1. Litwin, H. (2007). What really matters in the social network mortality association? A multivariate examination among older Jewish-Israelis. European Journal of Ageing, 4(2): 71-82.
  2. בגיליון מאי-יוני 1990.
  3. בגיליון יולי, 1999.
  4. פורסם בספרה של אליס קַלַפרַייס, "כמו שאיינשטיין אמר", הוצ' כתר, 1999, עמ' 136-137.

    פורסם בכתב עת "עת לחשוב", גליון 92, טבת-שבט תשס"ח

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה מדע ואמונה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

0 תגובות על המסלול המדעי של המתפלל לא-לוהים

  1. דוד הגיב:

    הסקר הזה מצביע, אולי, על נתון חשוב אחד: לסוציאליזציה יש ערך חשוב בחיי האדם, באיכותם, באורכם. הדת על מוסדותיה מספקת לאדם את מירב האפשרויות להתקיים במסגרת קהילה בעלת יחסים חברתיים אדוקים, עם שירותים קהילתיים ענפים מאוד, שרובם מבוססים על תמיכה אנושית גדולה מאוד. באופן טבעי, חלק ניכר מהאנשים החילוניים מוצאים את עצמם מבודדים מאוד לאחר שיצאו לגמלאות, כאשר חלק מידידיהם הלכו לעולמם, כשהילדים אינם בקשר עמם ועוד.

    על כן, אין ספק שחיי קהילה – לא בהכרח דתית – מספקים לאדם אפשרות להיטיב את אורחות חייו, בראש ובראשונה ברמה הפסיכולוגית.

    ברמה העובדתית, אין קשר בין תפילה ועבודת האל לבין חיי האדם ואיכותם. האדם לא מתפלל לאל על מנת לשאת ולתת איתו, ומי שנוהג כך הוא מחלל השם גדול יותר מאוכלי טריפה, בועלי נידה ומחללי שבת. האדם מתפלל לאל מתוקף החובה שהוטלה עליו. האל עומד בפני הבורא מתוך הכרה בחובה המוטלת עליו, ולא לחינם נפתח "שולחן ערוך" במילה "יתגבר". קשה לעבוד את האל. זו חובה שכרוכה בחובות רבות אחרות.

    אפשר אולי להמר את ההימור הידוע של פסקאל, לפיו אם אדם יאמין באל – הרי שבמידה שישנו בכלל אל זה ישתלם לו יותר משלא יאמין בו, אבל האמת היא שהאמונה אינה ניתנת להוכחה ושאין שום גמול בעבודת השם.

    עכ"פ, הכרת חוקי היקום, הבנת המדע ועוד ועוד אינם קשורים בדת או בהבנת מעשה הבריאה. לכן הפיסיקה נפרדת מהמטאפיסיקה. ספר בראשית לא מבקש לחייב את האדם להאמין שהעולם נברא בשבעה ימים, ורק אידיוט גמור יראה בספר בראשית ספר ללימוד "מדע דתי".

    ואיינשטיין, סביר יותר שהאמין ברוח נוסח הגל או הניאופלטוניים, מאשר שהיה באמת ירא אלוהים.

  2. סקפטי הגיב:

    המגזין שאתה מצטט כירחון מדעי מבוסס הוא לא ממש כזה. באותו גיליון (מאי/יוני 1990) יש מאמר, למשל, על הביסוס המדעי של קריאה בקלפי טארוט. לא נראה לי ממש ראוי להתייחסות רצינית.

  3. סקפטי הגיב:

    ומסקנת המאמר שמצוטט ב"ניו רפבליק" היא:
    Religious attendance increases survival by improving and maintaining good health behaviors, mental health, and social relationships

    כלומר: הסיבה שהשתתפות בטקסים דתיים מעלה את הסיכוי להאריך ימים היא שחלק מההתנהגות שהדת מעודדת היא התנהגות בריאה, גם גופנית וגם נפשית. בנוסף, קהילה דתית תורמת גם לקשרים חברתיים.
    כמובן שהקשר הזה אינו סיבתי – התנהגות גופנית ונפשית בריאה, וקשרים חברתיים ניתן להשיג גם ללא אמונה דתית או השתתפות בטקסים דתיים. לאמונה עצמה אין שום תרומה, ככל הנראה, להארכת תוחלת החיים.

  4. סקפטי הגיב:

    ומאמר רציני יותר בנושא תפילות וכוחן בהצלת חייהם של חולי לב:

    http://www.rationalistinternational.net/article/2006/20060415/en_3.html

  5. אני לא ולווט הגיב:

    מסקנה: לא קל לא להאמין באלוהים. זאת בחירה קשה יותר מכן להאמין בו.

    שאלה: לפני כמה שבועות קראתי על מחקר שבוחן את הימים שבהם יהודים מתים וגילה שהם נוטים למות יותר אחרי חגים וימים טובים ולא אחריהם. אורי, או מישהו אחר, יש לכם קישור לסיקור על המחקר הזה?

  6. אסף פדרמן הגיב:

    צריך להבדיל בין התועלת הבריאותית לאנשים שמשתתפים בפעילות דתית ובין כזו שנעשית על ידי אנשים שאינם יודעים שמתפללים בשבילם.

    בהחלט יש הרבה מחקר על המקרה הראשון, ולמרות שלא תמיד ברור המכאניזם, העובדות מראות שיש קשר בין אמונה/תפילה/דתיות לבריאות. זה לא מפתיע אותי, כי הרי למה שאנחנו יודעים חושבים ועושים יש השפעה גדולה על הגוף שלנו. זה אולי דומה קצת לפלסבו. ואגב, יש מקרים בהם מה שאתה יודע *לא* עוזר (למשל סרטן). אבל גם כאן יש עוד מקום להרבה מחקר.

    הדבר השני שאתה מציין הוא הרבה יותר מבעייתי, ואכן עדיין אין (עד כמה שאני יודע) הוכחה להשפעה מרחוק של תפילה. ה"מחקר" שאתה מצטט הוא כניראה לא רציני. מחקרים אחרים שנעשו הוכחו כבעייתיים. למרות שיש טעות הקלדה בשם הבטאון, היה מי שהלך לבדוק… שלא כמוך אני לא הייתי ממהר לחרוץ דין. אולי יש השפעה ואולי אין – אבל אנחנו בהחלט עדיין *לא יודעים*. סקירה מסויימת של הנושא אפשר למצא ב:
    D Dennett, Breaking the Spell, 2006 p. 275ff.

    אינשטיין התבטא לעיתים על אלוהים ודת, אבל בשום אופן הוא לא היה מקבל את ההנחה הסמוייה שבכתבה הזו (ושל המחקרים על התפילה) שיש אלוהים כזה בשמיים שמקשיב לתפילות ועוזר לאנשים שמפללים בשבילם. שימוש בשמו של אינשטיין כאן זו כמעט הונאה.

    המחקר האחרון הוא בעיני הכי מרתק בשקריותו. שים לב למסקנה של המאמר, שמצביעה אולי על הכוונה האמיתי והאירונית של החוקר: This intervention is cost effective, probably has no adverse effects, and should be considered for clinical practice. זו הרי בדיחה!

    חוץ מזה המאמר לוקה בהטייה סטטיסטית שמעוונת את התוצאות (למדתי את זה מאחת התגובות למאמר).

    נקודה שלישית: המבחן האולטימטיבי שיוכיח את טענת המאמר כמובן לא נעשה – וזו בעייה מתודולוגית. מה המבחן הזה? להפוך את קבוצות המדגם ולהתפלל עכשיו בשביל הקבוצה שקודם לכן לא התפללו בשבילה. אם גם הפעם הם יראו שיעור הבראה גבוה יותר – אז באמת יש אלוהים שמשפיע בתוך זמן לא לינרי… מישהו מרים את הכפפה?

  7. מגיבה הגיב:

    ואמירה נהדרת על המשמעות האמיתית של האמונה
    יישר כוח אורי!

  8. אורי הגיב:

    שניכם ראויים לתגובה מקיפה יותר ועניינית, אולם זמני אינו בידי ואבקש בינתיים להסב את תשומת לבכם בנוגע למה שהערתם לגבי אמונתו באלוהים של אלברט איינשטיין בהקשר לדבריי כאן בפוסט. ובכן, ראו רשימת מאמרי שפורסמו על אמונתו של איינשטיין באתר הבא:

    http://www.aish.com/hebrewSite/article_search_results2.asp?article_author=Uri+Paz&title_text=&date_amount=&date_option=year

  9. אהרון הגיב:

    אינשטיין היה הרבה יותר קרוב לאתאיזם מאשר לאמונה דתית באלוהים.
    הנה אוסף ציטטות מדבריו בנושא:
    http://www.positiveatheism.org/hist/quotes/einstein.htm
    כשהוא דיבר על "רגש דתי" המלווה איש מדע ועל "רוח נעלה" וכו', הוא בוודאי התכוון להתפעמות מהחקירה המדעית ומהחתירה להבין את מסתרי היקום. הוא הזדהה, כידוע, עם שפינוזה, והוא בוודאי ידע מי החרים את שפינוזה ולמה. הוא שלל לחלוטין את קיומו של אל במובן הדתי המקובל, שמתערב בחיי הפרט. אני בטוח שלא היה עולה בדעתו להתפלל, גם לא מסיבות רפואיות…

  10. אורי הגיב:

    לסקפטי,

    זה שיש (אם יש בכלל) מאמר אחר באותו גיליון של הביטאון הפופולרי (מעולם לא טענתי כי מדובר בביטאון מדעי) "ניו ריאליטי" מאמר על קריאה בקלפי טארוט, עוד רחוק מלהצביע על היעדר מהימנות המחקרים השונים המסוקרים באותו גיליון. כך למשל, בעיתון "הארץ" יכול להיסקר אירוע על-טבעי מפוקפק לצד סיקור על מחקר מדעי מהימן, ולא קרב זה אל קרב במידת המהימנות. מסגרת הסיקור הפופולרי איננה מעידה על אופן המחקר שנעשה בנדון ועל מידת תקינותו המדעית. לרוב, המחקרים מתפרסמים תחילה בכתבי עת מדעיים רציניים, ומהם מועברים גם לעיתונות הפופולרית. חלק מהמחקרים שהבאתי כאן, הם אכן כאלה.

    ברגע שציטטתי בעברית (בתרגום של "הארץ") את מסקנת המאמר מ"ניו רפבליק", לא טענתי ואף לא התיימרתי לטעון, בכלל בכל הפוסט הזה, כי אין כל דרך אחרת להביא לבריאות הציבור אלא רק על ידי התפילה. הלא סיכמתי את מאמרי בכך ש"ביהדות, האמונה בכוחו המרפא של הא-ל אין בה כדי לשלול את אומנות הרפואה והצורך להיעזר בה; במיוחד כשהתפילה אינה באה על חשבון הטיפול המקובל ואינה מזיקה לבריאותו של החולה".
    ברור שכדבריך, כי "קשרים חברתיים ניתן להשיג גם ללא אמונה דתית או השתתפות בטקסים דתיים". אלא שבל נתעלם מהעובדה שהקשרים החברתיים של פוקדי בתי הכנסת עמוקים ופוריים יותר. מסופקני עד כמה הם עמוקים ופוריים בעידן הכפר הגלובלי…

    לאסף פדרמן,
    על סמך מה אתה קובע שהמחקר שאני מצטט אינו רציני? על סמך הרצינות המגמתית של דניאל דנט? כמעט על כל מחקר מדעי אתה מוצא כיום מדענים קנאים או מגמתיים השבויים בדעותיהם הקדומות שטוענים לבעייתיות במחקר החדש. בוודאי במחקרים הספקולטיביים בדרך כלל של מדעי החברה ומדעי הרוח (בניגוד לאמות המידה הקפדניות של המחקר במדעי הטבע).

    בכלל, מי גילה לך שלא המאמר המופנה בידי איש אתר חופש, הידוע במגמתיותו ולוחמנותו ביהדות ובמאמיניה, אינו לוקה בהטייה סטטיסטית שמעוותת את התוצאות?

    למיטב ידיעתי, כל ההצעות שלך לעריכת המחקרים עצמם נבחנו והם מאששים לרוב את מסקנות מאמרי כאן.

    לאהרן,

    למרבה האירוניה, שנינו (אורי פז והאתר האתאיסטי) משתמשים כמעט באותן המובאות מדבריו של אלברט איינשטיין על אמונתו בא-לוהים, וכל אחד מאיתנו מבין אחרת את דבריו. לטעמי, אי אפשר להביא אסופת ציטוטים חלקיים מדבריו של אלברט איינשטיין ולטעון שהוא סבר X, בהתעלם מההקשר הרחב של דבריו באותם המקורות עצמם ובהקבלה לכתבים אחרים שלו עצמו (ושל החוקרים, עליו); כמקובל במחקר מדעי תקני. בדיוק כך בחנתי את דבריו של איינשטיין בסדרת מאמרי על אמונתו הדתית שפורסמו באתר "אייש".

  11. אהרון הגיב:

    הרי הוא עצמו הכריז במפורש על היותו אתאיסט,מנקודת המבט הדתית:
    http://atheism.about.com/od/einsteingodreligion/tp/Was-Einstein-an-Atheist-.htm

  12. אורי הגיב:

    איך איינשטיין יכל להכריז על עצמו שהוא אתיאיסט אם דבריו על אמונתו הדתית משיקים להפליא לדבריהם של הרמב"ם והחזון איש על אמונתם הדתית שלהם? (כפי שהראיתי בסדרת מאמרי)

    אלא שהדת היהודית כפי שנתפסה בעיניו של איינשטיין, יהודי מודרני חילוני, היתה רחוקה מכפי שהיא באמת.

  13. אהרון הגיב:

    עובדה, הוא עשה את זה.
    ואני לא חושב שיש מישהו שמוסמך יותר מאיינשטיין להכריז על האתאיזם של איינשטיין. אפילו לא אורי פז.

  14. אורי הגיב:

    ברור שאיש מבלעדי איינשטיין אינו מוסמך להעיד על אמונתו הפרטית. ומכאן שאני נוטה להאמין לדבריו על אי-היותו אתיאיסט, אלא בהיותו מאמין בפנתיאיזם של שפינוזה. ראה את ההתכתבות בין איינשטיין לבין הרב הרברט גולדשטיין, רבהּ של ניו-יורק:

    http://www.aish.com/hsociety/science/Albert_Einstein_-_Part_4_Belief_in_Higher_Power.asp

  15. חיים זכו הגיב:

    המאמר על תפילה רטרואקטיבית הוא נסיון ציני מוצלח לצחוק על המאמרים שבדקו תפילה פרוספקטיבית.

    הן ידוע לכל שהצועק לשעבר הרי זו תפילת שוא.

    יתכן והבודק הרטרואקטיבי ביצע כמה נסיונות שהממוצע שלהם היה הגיוני, אך פירסם רק את התוצאות המקריות של ניסוי הרטרואקטיבי המפוקפק כדי ללעוג למאמינים בכוח התפילה.

    שווה בדיקה

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s