משה סנה מרביץ ביוסי ביילין פרק במסכת קבורה יהודית

עכשיו אבידן דוד
גוזר על עצמו שיכחה
ומעיר את עצמו מחדש
בעוד אלפיים שנה

– וקם מן המוות חלש
בעיניים דבוקות משינה

(דוד אבידן, תשדורות מלווין ריגול, הוצאת לוין-אפשטיין-מודן, 1978)

 

היה זה הפילוסוף היווני דיוגנס שאמר לתלמידיו: "כאשר אמות, השליכו את גופתי בשדה".

– "אבל, המורה" – התפלאו התלמידים – "הלא יבואו ציפורים וינקרו בך! יבואו החיות ויאכלו את הגופה שלך!".

– "אם כן, שימו מקל בידי", אמר דיוגנס.

– "אבל היאך תוכל לגרש את הציפורים? הרי תהיה כבר מת!"

– "אם כן", ענה דיוגנס, "מה איכפת לי אשר יתרחש בגופה שלי כשאמות?".

 

דיוגנס בציור של ג'ון ויליאם וטרהאוס, 1882

 

מנקודת מבטו של מטריאליסט, הפילוסוף היווני לא ידע כמה שהוא צודק. אם הגוף המת אינו נבדל בשום דבר מאבן או מפיסת עץ, כי אז יכולים להתנהג עמו בהתאם. לזרוק כפי שזורקים חפץ חסר ערך. ואולי להשליך בגל האשפה, כפי שקוברים חתול שהתפגר. מאוד הגיוני? אם כך – מדוע אין אפילו עם מערבי אחד, הנוהג להשליך את מתיו בשדה, מאכל לחיות בר? אפילו המטריאליסטים הקיצוניים ביותר אינם משליכים את מתיהם לגל האשפה. אולם, אף לא אחד מהם אינו קם להסביר, מה הטעם להקים בתי קברות, לשמור על ניקיונם, לגדל פרחים, להעמיד שלט עם שמו של הקבור, לפקוד את הקבר – אם אי-שם, מעבר לגבול המוות – ריקנות חלל ריק?

 

הטעם וההיגיון מופיעים רק כאשר אנחנו מודים, שמעבר לגבול הזה יש עוד משהו. היהודים קוראים לזה "נשמה", ויש הקוראים "נפש". אבל אם מודים בקיומה של הנשמה, יש להסכים שמלבד העולם החומרי קיים גם עולם רוחני, בו יש קיום מסוג אחר מזה שאנו מכירים. אם הגוף מת ונעלם והנשמה נשארת, כי אז העולם הרוחני נעלה על העולם החומרי, ומשם מתנהל עולמנו.

 

משמעות לאחר המוות

היהדות אינה רואה במוות את התחנה הסופית, אלא את כיליונו של הגוף בלבד. ה"אני" של האדם – נשמתו, אשר אינו עשוי מרכיבים מתכלים: "נר ה' נשמת אדם", ממשיך להתקיים.

 

האמונה בהישארות הנפש היא אחד היסודות ביהדות. אמונה זו קשורה בעצם הידיעה על אודות מציאותה של הנשמה בגוף האדם. בתנ"ך מסופר על יצירת האדם: "וייצר ה' א-לוהים את האדם עפר מן האדמה, וייפח באפיו נשמת חיים, ויהי האדם לנפש חיה" (בראשית ב, ז). כיוון שנשמה זו היא מהות רוחנית שמעבר לחומר, ממילא היא נצחית.

 

היהדות מאמינה כי גם לאחר המוות יש משמעות לגופה, לאופן שבו היא מטופלת ולמקום שבו היא נקברת. (לא כאן המקום להרחיב את הדיבור ולהיכנס לדיון מעמיק על הקבורה היהודית, מניעיה, מרכיביה וחשיבותה). מכיוון שלאחר מותו אין האדם יכול לדאוג בעצמו שענייני קבורתו יטופלו על הצד הטוב ביותר, החיים חייבים לטפל בכל ענייני האבלות (לוויה, קבורה, מצבה, קדיש יתום, שבעה, שלושים, ירושה, יתומים קטינים ועוד). לכן נחשב העיסוק בקבורת מתים כחסד ממדרגה ראשונה, ואילו הפגיעה בקברים נחשבת כמעשה חסר כל רגש אנושי, שכן הפגיעה במקרה כזה היא פגיעה במישהו שלא נמצא כאן כדי להגיב.

 

האמת היא שרוב בני האדם, דתיים ואתיאיסטים, מגלים רגישויות גבוהות מאוד כשמדובר בכבוד המת. כל אחד מרגיש שכאן נוגעים במשהו שמעבר להשגה היומיומית, ולכן נגרם זעזוע כל אימת שגורמים אנטישמיים במקומות שונים בעולם מנתצים מצבות בבתי קברות יהודיים ומחללים קברים, והיא עצמה הסיבה שאותם אנטישמים עושים זאת – מרגישים הם כי בחללם קברות הם פוגעים בנקודה רגישה ביותר; הפגיעה היא גם במתים וגם בחיים.

 

יהודים בכל מקום בעולם, במצבים הקשים ביותר, חלמו שיזכו להיקבר ב"קבר ישראל". המונח הטעון "קבר ישראל", מעלה מיד בזיכרון את ששת המיליונים שלא זכו לקבר ישראל ומשם את שלשלת הסבל היהודית בכללה.

 

חלק מהאתוס הצה"לי

 

בית קברות יהודי בישראל

מי שזכה להביא חלל יהודי לקבר ישראל, ראה זאת כזכות שאין למעלה הימנה. היהודים השתדלו להביא את יקיריהם לקבר ישראל; בתקופות הקשות עשו זאת במסירות נפש ממש. את סיפורי המופת והגבורה, הן של חברות הקבורה היהודיות הרשמיות (חברא קדישא), והן של בודדים שראו בכך שליחות, ניתן למצוא בכל דברי ימי ישראל. מתקופת חורבן בית המקדש, דרך חורבן ביתר, שביום בו ניתן היה להביא את הרוגי ביתר לקבורה קבעו יום חג, ותיקנו לדורות ברכה מיוחדת הנאמרת בברכת המזון שנקראת "ברכת הטוב והמטיב", ועד השואה בה רבים מספור סיפורי הגבורה על אלה שהציבו לעצמם מטרה קדושה – להביא חללי ישראל לקבורה יהודית כל עוד שהדבר רק מתאפשר ועולה בידם.

 

גם אצלנו הישראלים, היחס לחללי צה"ל הפך לחלק מהאתוס הצה"לי. בחירוף נפש הוציאו חיילים את הגופות של חבריהם תחת אש צולבת ובלבד שיזכו לחלקת קבר משלהם. במחיר כבד שיחררה לאחרונה ממשלת שרון מאות רוצחים פוטנציאליים תמורת שלוש גופות של לובשי מדים, ובלבד שיובאו לקבר ישראל.

 

לא לחינם החברה הישראלית מתפעלת נוכח עבודת ההתנדבות הנעשית כל אימת שמתרחש פיגוע ראווה המוני, לא עלינו. אז, אפילו המתורגלים ביותר בקרב שונאי הדת והדתיים ממלאים פיהם מים והם מלא הערכה והתפעלות לנוכח המסירות של אותם מתנדבי זק"א, בעלי חזות חרדית, המלקטים בדחילו ורחימו כל שריד מגופות החללים.

 

עמותת "מנוחה נכונה" הוקמה ב-1986 באישור משרד הדתות להקמת בית עלמין לקבורה חלופית. הייתי מעוניין לראות את אנשי הקבורה החילונית מחרפים את נפשם לגרד חלקי גופות עם שפכטל מהאוטובוסים (בשל אילוצי המצב הפוליטי העגום), ולו רק פעם אחת. לא צריך יותר מפעם אחת, כי הסיוטים בלילות כבר יעשו את שלהם.

 

ההתעקשות של ישראלים, חילונים מובהקים להכעיס (דוגמת: יורם קניוק ויוסי ביילין), להיקבר מחוץ לטקס היהודי הכולל קדיש ו"אל מלא רחמים" – מעוררת גיחוך בהשוואה לטקסי קבורה אירופיים הנערכים על ידי כוהני דת. האם אלה כבר לא רוצים להיות נורמליים "ככל העמים"?

 

זיכרונות קשים ומרים

תומס לינץ', משורר שמנהל בית הלוויות במילפורד (ארה"ב), כתב: "המתים הם מיעוט בהלוויות. ההלוויות הן בשביל החיים". החילוני פוקד את קבריהם של יקיריו, לא בגלל שהוא חושב שנשמתם-שלהם זקוקה לדבר, אלא בגלל שהפוקד החילוני זקוק לכך. נניח להיגיון החלקי של הפוקד החילוני, אולם כיצד מתיישב הגיונו לאור שריפת גופות הנפטרים על פי "עלי שלכת"? חברת "עלי שלכת" היא עסק מסחרי לכל דבר ועניין, בית לוויות שמציע שירותי קבורה אזרחית, וביניהם שריפת הגופה.

 

כמו רבים אחרים, גם אני הגבתי בהרמת גבה כשקראתי על כך שחברת "עלי שלכת" התחילה להפעיל בארץ "קרמטוריום". הדבר מעורר זיכרונות קשים ומרים מן התקופה האפלה ביותר בחיי העם היהודי – תקופת השואה האיומה, בה הובלו מיליונים מאחינו בית ישראל אל הכבשנים והמשרפות על ידי הנאצים הארורים ועוזריהם.

 

שריפה תעשייתית של גופות יהודים על ידי הנאצים הביאה אחרי מלחמת העולם השנייה את הרב צבי פסח פרנק לקבוע ש"יש מצווה בקבורת אפר הנשרפים, משום כבוד החיים וגם משום כבוד המתים, ואי משום בזיוני ואי משום כפרה: וזכר לדבר שגם על אפר המת חל עניין דין שמים וכפרה" (שו"ת הר צבי, יורה דעה, סימן רעה).

 

בתנ"ך אנו מוצאים עונש שריפה לעבריינים וגם עדויות למנהג שריפת הגופות, לפחות למלכים, אבל ההלכה לדורותיה אכן שוללת שריפת גופות, הן משום "כי עפר אתה ואל עפר תשוב" (בראשית ג, יט), הן משום "קבור תקברנו" (דברים כא, כג), וגם משום "ובחוקותיהם לא תלכו" (ויקרא יח, ג). יש פסיקות המאפשרות את שריפת הבשר על ידי טבילתו בסיד, למנוע רקב ורימה שאינם לכבוד המת, ובתנאי שהעצמות תיקברנה.

 

עיקרו של דבר, במרכז הסוגיה ניצבת לה האמונה או הכפירה בתחיית המתים עם בוא המשיח. הגיונה של אמונה זו אומר כי אם יישרפו העצמות לא תיתכן תחיית המתים בבוא היום. האיסור ההלכתי החמור והמוחלט, הוא מעבר לקהות החושים והעדר הרגש האנושי הבסיסי כלפי גופתו ונשמתו של היהודי.

 

הקדיש של משה סנה

לבסוף, זכותו של כל אדם על גופו ועל גופתו. לכל האזרחים נתונה הזכות הבסיסית להחליט מה יעשה בגופותיהם לאחר פטירתם. מי שאינו מעוניין בקבורה כדת משה, שיקבר כפי שהוא רוצה: אם זה לתרום את גופו למדע ואם בהפיכת גופתו לצנצנת אפר שתישלח לבני משפחתו למזכרת. (כפי שבעצם התחילו עם הנוהג הזה אותם ארכי-רוצחים נאצים ב"תכנית אותנזיה", שבכל פעולותיה הומתו כ-275,000 בני אדם. המומתים היו דרי מושבי זקנים, חניכי מוסדות סעד, חולי רוח, מפגרים, הומוסקסואלים, מובטלים ושאר סוגי אנשים שהוגדרו על ידי הנאצים כ"לא פרודוקטיביים לחברה".

 

היישום של מגוון שיטות להריגה שהתפתחו במוסדות האותנזיה שימשו אחר כך להשמדת היהודים ומיעוטים אחרים. אותם מפקדי מחנות הריכוז וההשמדה קיבלו את הכשרתם והיו ממבצעי הזוועות של השואה. לדברי ד"ר תום שגב בספרו "חיילי הרשע", במסגרת מבצע זה התבקשו "האזרחים הגרמנים המהוגנים" להסגיר לידי נציגי השלטון את "הראויים להמתת חסד" מבני משפחתם ו"האזרחים הרחמנים" נענו ומסרו את הסבא, את הסבתא, את האח או את האחות. מקץ זמן-מה קיבלו במקומם צנצנות אפר…).

 

דואב הלב להתבונן בהידרדרות הרוחנית אליה התדרדרנו כחברה שבה יהודים משכילים ונאורים מגיעים לשיא של ריחוק וניתוק מיהדותם ההיסטורית והלאומית, עד כי לוחמים הם שלא להיקבר עוד כיהודים. אפילו משה סנה, מנהיג המפלגה הקומוניסטית הישראלית, ציווה לקברו בקבורה יהודית ועל בנו, ד"ר אפרים סנה (מהכנסת), ציווה לומר אחריו קדיש. בניגוד ליו"ר מרצ ד"ר יוסי ביילין, משה סנה לא כלכל את צעדיו במטרה להתבלט בכותרות העיתונים. הקווים האדומים של "הנקודה היהודית" היו נהירים לו, חרף משנתו האפיקורסית הידועה.

 

לקריאה נוספת, ראו:

* הרב מרדכי נויגרשל, "למה הם שונים – החרדים והחברה בישראל", פרק י"ב, עמ' 93-98, הוצ' יהדות מזווית שונה, ירושלים תשס"ה

* הרב יהודה גורדון, "גן של עדן", הוצ' המחבר, ירושלים תשנ"ז / 1997

* הרב משה לאם, "דרכה של היהדות במוות ובאבלות", הוצ' אורים, ירושלים 2005

* הרב אבי שפרן, "סוגיה בוערת: הקרמטוריום הישראלי חזר לפעולה", אתר Aish

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה הגות יהודית. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

0 תגובות על משה סנה מרביץ ביוסי ביילין פרק במסכת קבורה יהודית

  1. עמנואל הגיב:

    אורי פז כותב: "מדוע אין אפילו עם אחד, הנוהג להשליך את מתיו בשדה, מאכל לחיות בר?".

    ובכן, אנשי הדת הזרטוסטרית שמוצאה מפרס והודו (שבין אנשיה נכלל למשל זובין מהטה) נוהגים להניח את המתים ב"מגדלי דממה" שם הנשרים אוכלים את הגופות (לאחרונה הם נתקלים בבעיות, עקב התמעטות הנשרים בבומבי).

    האמת שגם אני לא הייתי מתנגד אחרי מותי לשת"פ עם תחנת האכלת נשרים.

    ואגב, אני ממש לא מתפעל מאנשי זק"א שמגרדים עם שפכטלים חלקי גופות. זה שהם עשו לעצמם תעמולה כזו שכולם מעריכים אותם, ומתחילים להאמין בה, לא אומר שכולם קנו אותה. אני שומע גם מסביבי דעות שנעות בין גיכוך, לבין דאגה למצב הנפשי של מי שנתקף לאובססיה לליקוט חלקי גופות, לבין כעס על ההידחפות שלהם. אני מצידי מוותר מראש על איסוף חלקי גופתי במקרה שהיא תתפוצץ. אני מעדיף להיות מפוזר כמה שיותר, מאשר שחלקי גופתי יירקבו במקומות המסודרים והמוסכמים. למה, רק לתולעים בבית הקברות מגיע לטעום מגופי?

  2. תומר הגיב:

    מיליארד הודים (וכמה סינים ויפאנים, ובעבר ויקינגים) שורפים את גופותיהם אחרי מותם, והם עושים זאת מתוך רגש דתי עמוק ותוך מה שהם רואים ככבוד רב מת. כך שאין כאן עניין מחוייב של חילוניות להכאיס.

    שנית, מה הקשר לשואה ולמה צריך לדחוף את הנאצים לכל מקום? הרי הם גם נהגו לקבור את גופות קרבנותיהם (שמעת על קברי האחים הענקיים בפולין?), אז אולי גם זה אסור?

    שלישית, הבא נהיה רגע רציניים: אתה באמת מאמין בתחיית המתים? וגם אם כן, האם חוסר בעצמות הוא מה שיפריע לא-ל לבצע את רצונו? הרי מדובר כאן במצווה דתית. מי שאינו מקבל על עצמו עול מצוות אינו מחוייב בה.

  3. עומר הגיב:

    גם המטריאליסט מקים בתי קברות שכן הוא מודע לרגשות שקיימים בו שאינם מתקהים לאחר מותו של אדם יקר. דווקא עניין "השארות הנפש" אינו שייך כאן. הלא זו אינה נותרת בגופה המתה (שהיא, דווקא ביהדות, נמנית עם אבות הטומאה).
    ומכאן גם מצוות קבורת המת מוטלת על המשפחה, קרי – על החיים (!!) ולא על המת.

    תומר – מי שאינו מקבל על עצמו עול מצוות אינו פטור. משל למה הדבר דומה – לתשלום מיסים במדינה. אתה יכול לפרוק עול תשלום מיסים, אלא שאז לא תקבל פטור אלא תקרא עבריין!

  4. אורי הגיב:

    הדוגמא המזרחית איננה רלוואנטית, משום שברור שדבריי נסובים בהקשרם הכללי על אנשי מערב משכילים וחילונים שלא נוהגים להפקיר את גופות הנפטרים. ברור שיש דתות שונות שנוהגות לשרוף את גופות נפטריהם לאחר פטירתם. וכי בתחרות כמותית ובינדתית עסקינן?!

    דעתי היא שלא צריך לדחוף את הנאצים לכל מקום. אך מה לעשות, הגרמנים הנאצים היו אומה מערבית, נאורה ומתקדמת ביותר בזמנה, שהתחילה במערב עם הנוהג הזה של שריפת גופות נפטרים ומשלוח אפרם בצנצנת לבני המשפחות. הם שהביאו למערב את תופעת הקרמטוריום. זאת בניגוד לכך שהנאצים גם קברו את קורבנותיהם; הם לא המציאו את מנהגי הקבורה במערב.

    אגב, הנוצרים בישראל נוהגים לקבור את מתיהם כדרך הארץ.

    אלה הם עיקרי האמונה היהודית, (6) כל דברי הנביאים אמת, ואלה התנבאו שישני עפר יקיצו וכולי. העיקר ה-13 הוא ש"תהיה תחיית המתים בעת שיעלה רצון מאת הבורא יתברך שמו".

    החוסר בעצמות הנפטרים, אינו מהווה אמנם בעיה תיאולוגית בפני רצון הא-ל לחולל את תחיית המתים, אולם היא מהווה בעיה לנפטר שעתיד לקום בתחיית המתים. איש מאיתנו לא מעוניין לחיות, בוודי שלא מבחירה, ללא איברים מאיברי האדם.

    תחיית המתים אין זו בכלל מצווה דתית. איש מהיהודים אינו מצווה לקום בתחיית המתים. זוהי אמונה יהודית עתיקת יומין שלפיה כל מי שנשמתו היא יהודית ובחייו התנהג כיהודי טוב (אין לדתיים כל מונופול על מעשים טובים, אתה יודע), עתיד לקום בתחיית המתים ולחיות בעולם הבא, זה שיבוא אחרי העולם הזה.

  5. אורי הגיב:

    לא שאני מתכחש להן, אבל מעניין אותי לדעת מה פשר הרגשות הללו שאתה מדבר עליהן?

    אמנם זאת באמת שאלה האם יש הישארות הנפש בחיים או שהאדם הוא רק מחשב משוכלל, אולם במושג "הישארות הנפש" אין כל כוונה לכך שהנפש נשארת בגופת הנפטר/ת. תפיסת היהדות על הישארות הנפש כרוכה באותה הכרת א-לוהים שבאדם, שהיא-היא למעשה הנצחיות.

    היהדות אינה רואה במוות את התחנה הסופית, אלא את כיליונו של הגוף בלבד. ה"אני" של האדם – נשמתו, אשר אינו עשוי מרכיבים מתכלים: "נר ה' נשמת אדם", ממשיך להתקיים. קיום זה, הנקרא "הישארות הנפש" נתפש ביהדות כדבר טבעי, כמעט מובן מאליו. הרמח"ל טוען בספריו כי ההתבוננות במהלך חייו של האדם – צרות, מכאובים, טרדות וחוסר-שלווה שהם מנת חלקו – מעידה על כי לא יתכן שכאן תימצא תכלית בריאתו. הוא מזכיר את הכתוב במדרש קהלת: "הנפש, אילו הבאת לה כל מעדני עולם, אינם כלום לה, למה? שהיא מן העליונים". הרמב"ם, בפירושו למשנה, מדמה את הניסיון להסביר לנו, החיים בעולם החומר הנתפש על ידי החושים, מהו עולם הנפשות, לניסיון להסביר לסומא (מלידה) – טיבם של צבעים, או לחרש (מלידה) – קול מהו.

    הקשר בין הגוף לנפש הוא לא חדש במדע, וכבר אריסטו שאל כיצד הנפש קשורה לגוף. היהדות מאמינה כי מה שנעשה עם הגופה של הנפטר/ת משפיע מטוב ועד רע על סבלה או הנאתה (בהתאמה) של נשמתו השוכנת בעולמות העליונים. מכאן מלחמות החורמה של החרדים נגד חילול קברי ישראל בסלילת כבישים ובניית מגורים בישראל. מכאן נובעת גם ההתנגדות לניתוחי מתים במכון הפתולוגי באבו כביר.

  6. עומר הגיב:

    תחזור ותקרא את שכתבתי. תמצא שם שהנפש אינה נמצאת בגופה המתה, וכי הגופה המתה היא "אבי אבות הטומאה".

    גם למטריאליסט יש רגשות, והמקור לכל מנהגי הקבורה הוא מעשיהם (שבוודאי שנובעים מתחושותיהם) של הקרובים למת.

    אני, בניגוד אולי לאחרים כאן, לא זקוק להטפות "בנושאי יהדות" שנתת. אני מכיר היטב את דברי הרמח"ל וגם את דבריהם של אחרים בעניין. אני אשמח לקיים דיון בנושאים הללו, אבל אנא ממך – חדל מהנימה המתנשאת. כמוכן, מוזר בעיני שאתה טוען "היהדות מאמינה…" – היהדות אינה מאמינה, יש יהודים שמאמינים, והם העלו את רעיונותיהם האמוניים על הכתב. היהדות מאמינה בתרי"ג מצוות וכל היתר טפל לעיקר; לדוגמא – דברי הרמב"ם על שלילת הגוף ודברי הראב"ד עליהם וכו'.
    לדבריך על אמונת החרדים – יש בינהם שגם מאמינים שדבר מה שאדם אוכל משפיע על התנהגותו (ובכך נכשלו גם גדולים שבהם). זו מאגיה ביולוגית, וחבל שאתה מציג את "היהדות" כתומכת בהבלים מסוג זה.

    "הקשר בין גוף ונפש"
    הוא השם שנתנו רבים לשתי תופעות שקשה להתעלם מהן. זו לא שאלה מדעית אלא פילוסופית, ובתור שכזו סביר לא תבוא על פתרונה.

  7. תומר הגיב:

    שאלתי אם אתה מאמין בתחיית המתים. שכולנו כאיש אחד נקום בעתיד ונחייה בגוף שבו אנחנו חיים עתה.

    אתה כותב: "בוודי שלא מבחירה, ללא איברים מאיברי האדם." אז זה מה שיקרה לביילין? לא יהיה לו גוף לחיות בו כשיבוא המשיח?

    שמע, מדובר באמונה. מי שמחזיק בה, שינהג בהתאם. מי שלא, אין טעם לזעוק שהוא "מחלל" משהו או "עושה דווקא". הוא פשוט לא שותף לאמונה הזאת. וזה מותר.

    ואגב, עוד תיקון קטן: הנאצים לא הביאו את מנהג שריפת הגופות למערב, ולא היו הראשונים להשתמש בקרמטוריום. הראשון בארה"ב לשרוף את גופתו שלו היה הנרי אולקוט, ממקימי החברה התיאוסופית, בשנת 1907. ובאירופה נהגו כל מני אינטלקטואלים ורומנטיקנים לעשות את זה כבר קודם.

  8. שוקי הגיב:

    מקביעת שמתחילות ב"היהדות מאמינה כי".
    אין יהדות אחת ואין "דעה נכונה" ביהדות אלא אם כבר "מעשה נכון" שהוא שמירת המצוות כמובן.
    ספציפית לנושא הישארות הנפש – הייתי ממליץ לך לחפש ולקרוא מה שכתב על הנושא הזה ישעיהו ליבוביץ'.

  9. דוד הגיב:

    ביוון העתיקה, המנהג הרווח היה לשרוף גופות ולא לקבור אותן. זה היה מנהג שהיה מקובל הן על אסכולות מטריאליסטיות והן על אסכולות אידיאליסטיות. הדיון על עתיד הגוף לאחר מות האדם לא נקשר כלל בשאלת הדואליות האפשרית בין הגוף לבין הנפש.

    השאלה על קיומה של הנפש בנפרד מהגוף איננה רלבנטית לשאלת טיב עתיד הגוף המת – קרי, שריפה או קבורה – היות שישנם גם אלה הטוענים כי יש נפש הנפרדת מהגוף אולם היא מתה עם מות הגוף. למשל, אריסטו היה אחד הראשונים שטענו למעשה כי עם הגוף מתה גם הנפש. כך גם אפיקוראים וסטואים שהאמינו כי יש נפש – אולם נפש חומרית. גם דואליסטים מודרניים, שטוענים לדואליזם של תכונות – תכונות מנטאליות ותכונות פיסיקליות, ולדואליזם של הופעת אירועים מנטאליים בצד אירועים חומריים-מוחיים, יכולים לטעון בזכות קיום הנפש מבלי להניח שיש לה קיום נצחי, כלומר קיום לאחר המוות.

    קשה למצוא – ואני לא זוכר מקום כזה, אלא אם יוכל הכותב המלומד להזכיר לי – מקום בתנ"ך בו מדובר מפורשות על קיום הנפש לאחר מות הגוף. יתירה מכך: בתפילת יום הכיפורים, שהיא אולי החשובה ביותר בריטואל הדתי היהודי בו אדם עומד מול אלוהיו, לא מדובר כלל על נצחיות הנפש.

    הדת המודרנית, היהודו-נוצרית וגם האסלאמית, הכניסה לקורפוס הדיון הדתי את שאלת עתיד הנפש לאחר מות הגוף. זו שאלה מטאפיסית לגיטימית שדנו בה גדולי הפילוסופים, בראש ובראשונה היוונים. אולם בין זה לבין עתיד הגוף המת אין שום קשר. ניתן לכבד את המת בשריפתו ושמירת או פיזור האבק, וניתן לכבדו גם בקבירתו.

    האמת הבסיסית ביותר היא שלפרנסי הדת, כוהניה ומנהיגיה יש אינטרס כלכלי מובהק לקיים את מסורת קבורת המת. מדובר בעסק פורח ומשגשג ויש להניח שיפרח וישגשג גם בשנים הקרובות. הרווח הכלכלי שמופק מכל עניין הקמת המצבות, טיבן, השטחים המיועדים להם ועוד, הוא עצום. עד כדי כך נשטפת תודעת בני האדם, שישנם כאלה שקונים לעצמם חלקת קבר בחייהם… עד כדי כך הפך המוות לדבר מקודש, מעין שלב מעבר, בטח שלא הסוף.

    פרופ' ליבוביץ' המנוח אמר "המוות איננו אירוע בחיים. הוא סוף החיים". אני נוטה להסכים עמו.

    הפילוסוף-המשורר הרומי, לוקרטיוס, כתב בלטינית: nil igitur as nos mors est. המוות איננו דבר עבורנו. הסיבה היא שהמוות הוא באמת סוף הדרך.

  10. דוד הגיב:

    nil igitur ad nos mors est

  11. עמנואל הגיב:

    מה היה יהודה משי זהב עושה אם הוא היה מגיע במכונת זמן לימי בית ראשון? האם הוא היה מצית (סליחה, לא מצית, רק מרוצה מההצתה) את מערות הקבורה בהר הזיתים בהן היו מניחים את גופות המתים שנה להרקב (ובטח גם להאכל ע"י חולדות, ומי יודע מה עוד) עד שישארו מהן רק עצמות, אותן היו מצרפים לעצמות אבותיהם במערה?

  12. תומר הגיב:

    אכן, בתקופות קדם היהודים (או שמא "היהדות"???) נהגו לתת לגופה להירקב במעין כוך באדמה ואז להניח את העצמות שנשארו על הערימה המשפחתית. מכאן מגיע הביטוי "נאסף אל אבותיו": כלומר ממש נאסף, בעצמותיו, אל ועל עצמות אבותיו.

    ככה זורקים עצמות בלי קבר ובלי מצווה… ממש חילול כבוד המת, לא?

    ודוד, כפי שכתבתי ברשימה האחרונה שלי, יש רק מקום אחד בכל התנ"ך בו מדובר על איזשהו עתיד של נשמה אחרי המוות, וזה פסוק יחיד בספר דניאל, שהוא הספר האחרון מבחינה כרונולוגית בתנ"ך: מאה שניה לפנה"ס.

  13. אורי הגיב:

    שוקי ועומר,

    1. ברור שבקביעות המתחילות ב"היהדות מאמינה כי", כוונתי לאמונת היהדות, כפי שהיא מקובלת כיום לא על רוב הכמות היהודית החילונית-מסורתית, אלא על איכות מאמיניה הדתיים האורתודוקסים הנסמכים על התורה שבעל פה המבארת את התורה שבכתב. מה לעשות והיהודים ש"העלו את רעיונותיהם האמוניים על הכתב" מהווים את הקורפוס של אמונת היהדות ששרדה את כל מתנגדיה מבית ומחוץ. ובנקודה זו עוד אסיים את תגובתי.

    כפי שגם אתה שוקי מבין, יש ויש ביהדות "דעה נכונה" – זו שנקבעה הלכה למעשה לאחר מחלוקת שהיתה בנדון. ההלכה שנפסקה בסופו של דבר היא הקובעת את עמדת היהדות בתחום המעשה, ובהשקפת העולם הנובעת ממנו.

    אמונה בתחיית המתים הינה אחת מ-‏13 עיקרי אמונת היהדות, ואין לך יהודי שומר מצוות (אורתודוקסי, כמובן, אלא מי) שאינו מאמין בהם. שכן, ברגע שחדל להאמין – אינו בגדר "שומר מצוות", בוודאי שאינו חלק מהזרם המרכזי של היהדות.

    2. מרבית המגיבים מצביעים על תפיסת עולמו של ישעיהו ליבוביץ' על הישארות הנפש. שוקי מפנה אליו ישירות, דוד חוזר על דבריו הידועים בקטע השלישי כאילו בא לגלות בפני את אמריקה החדשה; היהדות הליבוביצ'יאנית אותנטית לדידו כאילו ירדה הישר משמי הר סיני…

    תפיסתו של ליבוביץ התיימרה להישען על הרמב"ם. אולם, דווקא הרמב"ם הוא שכתב את "איגרת תחיית המתים". הרמב"ם ניסח את עיקרי האמונה היהודית, כאשר העיקר ה-6 מדבר על כך שכל דברי הנביאים אמת, ואלה התנבאו שישני עפר יקיצו וכולי (ראו בהמשך). העיקר ה-13 הוא ש"תהיה תחיית המתים בעת שיעלה רצון מאת הבורא יתברך שמו".

    הרמב"ם הוא שפסק להלכה: "אמרו חכמים: שלוש עבירות נפרעים מן האדם בעולם הזה ואין לו חלק לעולם הבא – עבודת כוכבים [=אלילים], גילוי עריות ושפיכות דמים, ולשון הרע כנגד כולם" (רמב"ם, משנה תורה, הלכות דעות, ז, ג). כמו כן, "כל המבזה את החכמים אין לו חלק לעולם הבא" (הלכות תלמוד תורה, ו, יא). ועוד שם: "ואלו הם שאין להם חלק לעולם הבא אלא נכרתים ואובדים ונידונים על גודל רשעותם וחטאתם לעולם ולעולמי עולמים: המינים והאפיקורסים והכופרים בתורה, *והכופרים בתחיית המתים* ובביאת הגואל, המורדים ומחטיאי הרבים, והפורשים מדרכי ציבור, והעושה עבירות ביד רמה בפרהסיא כיהויקים, והמוסרים [לנוכרים] ומטילי אימה על הציבור שלא לשם שמים, ושופכי דמים ובעלי לשון הרע והמושך ערלתו" (ג, ו).

    את עניין הישארות הנפש מזכיר הרמב"ם מספר פעמים בספרו המונומנטאלי "מורה נבוכים" (ראו למשל: חלק א', פרקים מ, מא, ע, וחלק ג', פרק כז). בדבריו הוא מדגיש כי לשכל לבד מכל חלקי הנפש יש חיים נצחיים, או כי השלמות האחרון הוא סיבת החיים הנצחיים.

    בקובץ המכתבים "רציתי לשאול אותך, פרופ' ליבוביץ…" (כתר, 1999), בעמ' 276 ואילך ראו חלופת מכתבים בינו לבין הרב מרדכי נויגרשל, יו"ר יהדות מזווית שונה, לאורך מספר עמודים. נויגרשל מתווכח עם ליבוביץ' בעניין תחיית המתים על-פי הרמב"ם (שניסח עבורנו את שלושה-עשר עיקרי יסודות האמונה היהודית שכמה מהם מתייחסים לתחיית המתים).

    (ואין זה משנה כרגע שדברי נויגרשל צונזרו בידי אומן, הלוא היא משפחת ליבוביץ' מוציאת המכתבים לאור עולם, כן. זהו טבעו של עולם, שהרי מדובר בקובץ מכתבים האמור לבטא את עמדת ליבוביץ' בנושאים השונים. ולדידם, האמת כלל לא חשובה).

    ליבוביץ' טוען, בין השאר, כי בכל "מורה נבוכים" אין זכר לתחיית המתים. אבל דווקא יש זכר: כאשר הרמב"ם מנתח את ספר איוב והרעיונות האמוניים הנובעים מתוכו, הוא מאמץ בחום את עמדת חז"ל כי איוב כפר בתחיית המתים (חלק ג, פרק כג; המקור המתייחס בספר איוב: "יורד שאול לא יעלה": ז, ט).

    הרמב"ם בביאורו למשנה בפרק חלק כותב: "ודע כי האדם יש לו למות בהכרח ויתפרד, וישוב למה שהורכב ממנו". נאמר כאן מפורשות כי תחיית המתים הינה הרכבה חדשה אחרי הפירוד בין הגוף לנפש בתהליך המוות.

    עמדת ליבוביץ' אין לה על מי להסתמך בקרב היהדות האותנטית, ותפיסתו נותרה בודדה וגלמודה.

    3. דוד,

    אינני מבין מה נדרשת לך להאריך דברים על מנהגי הקבורה ביוון העתיקה. הלא בדיוק במקרה של דיוגנס פתחתי וממנו משתמעת כל תפיסת יוון המוטעית בעיניים יהודיות.

    לבקשתך דוד, להלן לא מקום אחד בתנ"ך בו מדובר מפורשות על קיום הנפש לאחר מות הגוף, אלא כמה מקומות (מה שמעיד על מהימנות התפיסה היהודית הזאת לדורותיה). על הנפש שעתידה להתחיות בגופות הנפטרים.

    ראשית כל, בתורה עצמה נאמר פעמים רבות על חטאים מסוימים "ונכרתה הנפש ההיא מעמיה", והרי התורה אינה מדברת כאן בעונש מיתה גופני, אלא בכריתת הנפש, ומכלל לאו אתה שומע הן, דהיינו כל מי שלא עובר על העבירות המסוימות ההן, לא תיכרת נפשו אלא תישאר גם אחרי מותו.

    "רְאוּ עַתָּה, כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא… אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה, מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא, וְאֵין מִיָּדִי, מַצִּיל" (חתימת שירת האזינו, דברים לב, לט)

    "יִחְיוּ מֵתֶיךָ, נְבֵלָתִי יְקוּמוּן; הָקִיצוּ וְרַנְּנוּ שֹׁכְנֵי עָפָר, כִּי טַל אוֹרֹת טַלֶּךָ, וָאָרֶץ, רְפָאִים תַּפִּיל" (ישעיה כו, יט)

    "הייתה עלי יד ה' ויוציאני ברוח ה' ויניחני בתוך הבקעה והיא מלאה עצמות. והעבירני עליהם סביב סביב והנה רבות מאוד על-פני הבקעה והנה יבשות מאד. … ואמרת אליהם העצמות היבשות שמעו דבר-ה'. כה אמר אדני ה' לעצמות האלה הנה אני מביא בכם רוח וחייתם. ונתתי בכם גידים והעלתי עליכם בשר וקרמתי עליכם עור ונתתי בכם רוח וחייתם ויעדתם כי-אני ה'…. והנה-רעש ותקרבו עצמות עצם אל-עצמו. וראיתי והנה-עליהם גדים ובשר עלה ויקרם עליהם עור מלמעלה ורוח אין בהם…. ותבוא בהם הרוח ויחיו ויעמדו על-רגליהם חיל גדול מאוד מאד… העצמות האלה כל-בית ישראל המה הנה אמרים יבשו עצמותינו ואבדה תקותנו נגזרנו לנו. לכן הנבא ואמרת אליהם כה-אמר אדני ה' הנה אני פתח את-קברותיכם והעלתי אתכם אל אדמת ישראל.
    (חזון העצמות היבשות, יחזקאל לז, א-יב)

    אני כבר לא מדבר על תחיית המתים בתורה שבעל פה, שבלעדיה אין בכלל יהדות כפי שאנו מכירים אותה כיום: בתלמוד ובימי הביניים.

    והנה סיכום דבריו של הרב יואל בן נון, על השאלה מדוע העולם הבא לא נזכר בתנ"ך, אם בכלל אינו נזכר:

    http://www.tora.us.fm/tnk1/tora/ohb.html

    4. אגב, שווה בנפשך שעל-פי קבלת המסורת שבידינו, לא היה יהודי/ה תלמיד/ה חכם/מה שלא ידע/ה להחיות מתים ושמו/ה מוזכר בתמצית הדיונים שרוכזו בתלמוד.

    דעות שונות קיימות בדבר מספרם של האמוראים: יש המפליגים במספרם (היימן, גוטמן) ומונים כ-‏3400 אמוראים, אחרים (ספראי, גולדברג) מונים כ-‏2000, ויש (אלבק) הממעטים עד כדי 773 אמוראים. נוסף על אלה, במשנה מוזכרים כ-‏150 תנאים, שקדמו לאמוראים, וחיו לאורך של חמישה דורות.

    5. שימו לב לאמונת היהדות בכך שהרוע הקיים בעולם אינו נועד לאיבוד הטוב, אלא לעוות אותו בלבד, והרוע עתיד להסתלק וישוב הטוב לאיתנו כבראשית. כך על פי תפיסת היהדות את המוות, שעל פניו הוא הביטול הגדול ביותר בעולם – עדיין אינו ביטול גמור, משום שיש תחיית המתים. ואף על פי שהגוף שב להיותו עפר, עצם אחת שבתחילת עמוד השדרה, ממשיכה להתקיים (ראו: מדרש "ויקרא רבה", יח א) כדי לבנות ממנה את הגוף עצמו. אנו מתייחסים לעצם הזאת מידי שבוע במוצאי השבת בהבדלה.

    משמעות האמונה בתחיית המתים מבטיחה כי הפועל למען מימוש האידיאל הא-לוהי בחייו האינדיבידואליים גם ייהנה מגמול אישי. מדובר במניע דתי או מוסרי, שמנחלתם של יחידי סגולה צדיקים הפך לנחלת כלל העם היהודי. הדבר סותר את תפיסת עולמו השנויה במחלוקת של ליבוביץ' בנוגע לשמירת מצוות, וכנראה שמכאן נבעה עמדתו בדיסוננס הקוגניטיבי.

    6. עמנואל,

    אל נא תרגש אותנו בתיאוריך הפסוידו-היסטוריים שעל גבול הבדיון המיסטי. בעוד שבעידן של מערות הקבורה היו מניחים את גופות הנפטרים שנה להירקב עד שייוותרו רק עצמות שאותן היו מצרפים לעצמות אבותיהם בקבורת המערה, החזירים הקפיטליסטים של אלון נתיב גורסים את גופות הנפטרים עד לעפר הדק ומפזרים אותו לכל עבר בפחי האשפה המקומיים מזהמי הסביבה (התושבים מעידים על ריח נוראי) כאילו האנשים הללו לא היו שווים מאומה בחייהם; והעיקר שנתיב יצחק על כולם כל הדרך אל הבנק…

    (בתגובה לעומר על כך) זאת ועוד, שאינני יודע מה מקור המנהג הזה בתקופת בית ראשון: צדוקים, איסיים, בייתוסים, קראים, מתייוונים או בכלל הנוצרים הראשונים. ואם כך הדבר, מה לנו היהודים ולהם? ינוחו על משכבם בשלום בפח האשפה של ההיסטוריה.

  14. עומר הגיב:

    אנא נסה לקרוא שוב את תגובתי, כלומר – לקרוא ממש! ההפרכה לתגובתך כבר נמצאת שם, ולמען הנוחות אחזור עליה שנית; בכל דבר שאינו ההלכה (קרי – מצוות)
    נחלקו היהודים לאורך הדורות. כך יוצא (מדברי הראב"ד) שאילו היה הרמב"ם חי בימי הסבוראים והגאונים בוודאי היה מחשיב רבים מהם כעובדי עבודה זרה ומחרימם (שלילת הגוף…), ועל ר' חסדאי קרשקש, למשל, היית מסתכל כעוף מוזר לשמע טענותיו בעניין בחירה ודטרמיניזם.
    יש עוד דוגמאות רבות כגון אלו ומהן יוצא שאין דעתם של חכמים לאורך הדורות, ואף של כלל ישראל, "אמונת היהדות", אלא שכל עוד אין בדברים כפירה של ממש, ואין הם עומדים בסתירה להלכה הרי הם ומאמיניהם מקובלים בתוך כלל ישראל.

    נ.ב. – "…ולשון הרע כנגד כולם", אם כך – איך לא רעדה ידך? ועוד מקבולים אנו כי "אין משיבין את הארי לאחר מותו"… הרף ידך מכך אורי, הרף.

  15. עומר הגיב:

    ישעיהו ליבוביץ', אם זכרוני אינו מטעני, לא טען כנגד תחיית המתים, ואף אין זה סביר שעשה כן. אלא שהוא הבהיר, בהר היטב, כי דעת הרמב"ם בעניין זה (שהוא אף מתייחס אליה בספרו – "אמונתו של הרמב"ם")
    היא ש"הכרת אלוהים" היא תחיית המתים. אין לי מושג מה נכתב בספר שהזכרת, אך דעתו ופועלו של אדם נמדדים לפי שיעורם של כלל דבריהם.
    מו"ר הדגול, פרופ' שלום רוזנברג, אף שחלק על פרופ' ליבוביץ' בדברים רבים, טען בפנינו שמדובר היה באחד ההוגים היהודיים הגדולים של העת האחרונה. כך שלא ברורה לי כל כך ההתגוללות שאתה מתגולל עליו, ובטח שאין היא מוסיפה לך כבוד…

  16. אורי הגיב:

    זה שר' חסדאי קרשקש והראב"ד חלקו על הרמב"ם סביב יסודות עיקרי האמונה היהודית, רחוק מלומר כי הם לא האמינו בתחיית המתים.

    אין לך אף הוגה יהודי אורתודוקסי רציני שלא האמין בתחיית המתים.

    דעתו של ליבוביץ' כבודה במקומה מונח בשו"ת שלו, לשם הפניתי וכדאי שתעיין שם לפני שתתפל עלי דברים הרחוקים ממני (ראה הערצתי הכללית לליבוביץ: http://www.notes.co.il/uripaz/13788.asp

    ומהוקרתו של פרופ' רוזנברג עוד לא משתמע כי הוא מסכים עם ליבוביץ בדבר אפסותה של האמונה בתחיית המתים.

  17. עומר הגיב:

    אתה קורא את מה שהמגיבים כותבים או שמא סתם מרפרף בנחת? מהיכן שאבת את הרעיון המגוחך כאילו טענתי שהם לא האמינו בתחיית המתים? וכי יש יהודי טוב שלא מאמין בה?! אלא שאני טוען שהם חלקו על הרמב"ם בעניינים שונים (כגון דמות הגוף והבחירה החופשית), ולכן קצת קשה לקרוא לדברים הללו "אמונת היהדות"….

    ובעניין ליבוביץ' – קרא שוב את המשפט הפותח את תגובתי זו, ואת דבריך בקשר אליו…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s