המלצות על הגיליונות החדשים של 6 כתבי עת

דווקא – כתב עת בעברית העוסק ביידיש ותרבותה, גיליון 3, תמוז תשס"ז / יולי 2007, "יידיש וארץ ישראל", עורך: בני מר, מו"ל: בית שלום עליכם, תל אביב

"מי שבוגד, שעוזב שפת אם, אוי ואבוי לו", כתב אבות ישורון. "שפה היא בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך, בשבתך ובלכתך ובשכבך, ובקומך, ברגליך וגרביך. זו הייתה היידיש. לא לשכוח שהייתה לנו שפה יפה, אירופית, עמוקה וחכמה… שבאה עם שובל גדול של תרבות עמוקה".

"דווקא" הוא כתב עת בעברית המגלה לקורא הישראלי המצוי את ארץ היידיש שהפכה לארץ לא נודעת. "דווקא" מעלה על נס את החיות, החיוניות, העושר, הגיוון והאוצרות הנשכחים שיש ביידיש ובתרבותה. כתב העת מתמקד בעבר ובהווה, שם וכאן, וסוקר את מצבה במקומות שונים.

כתב העת רואה אור פעמיים בשנה ומתמקד כל פעם בנושא מסוים. הגיליון הראשון עמד בסימן של "מסעות" – נושא שהעסיק את ספרות היידיש מראשיתה. הגיליון השני עסק בילדות, והגיליון השלישי שנחת לאחרונה על שולחני עוסק ביידיש וארץ ישראל.

הגיליון החדש חושף את נוכחותה הנפקדת של היידיש, כמין מאהבת נסתרת, בארץ ישראל. "דווקא" מתחיל בהתחלה, בסיפור על האיגרות המרגשות ששלחה ייִדישע-מאַמע מירושלים לבנה בקהיר במאה ה-16 איגרות שנמצאו בגניזה הקהירית ופוענחו על ידי פרופ' חוה טורניאנסקי. במאמריהם של הפרופסורים חנה עמית וישראל ברטל מסופר על קשריה ההדוקים של היידיש עם הערבית ביישוב הישן בראשית שנות ה-30, שיצרו מאגר סלנג המשמש אותנו עד היום בעברית ("באסה", "סבבה", "על הכיפאק", ועוד).

היידיש רצתה למלא תפקיד מרכזי במפעל הציוני של היישוב החדש, אבל המפעל הציוני הועיד מקום לשפה אחת, לעברית, שאמורה לבוא במקומן של כל לשונות היהודים ולשמש ליושבי הארץ שפה משותפת. כך יצאה היידיש שוב לגלות והפעם בארץ ישראל. היא היתה נוכחת בשכונות המהגרים ומשלה בעיקר בעסקים פרטיים וברחוב, אך לא במוסדות ציבוריים ובבתי הספר. יעל חבר מספרת על מלחמות השפה שניטשו באוניברסיטה העברית (בעניין הקמת קתדרה ליידיש) ובתל אביב – במלאות להם שמונים שנה. אבנר הולצמן מפרסם לראשונה את פרוטוקול המשפט של ח"נ ביאליק, שקילל "לך לעזאזל" אדם שגער בו על שדיבר ביידיש ברחובות תל אביב. מסופר כאן גם על הכרעתו של ברל כצנלסון לדבוק בעברית ולא ביידיש, דווקא מפני שהעברית נחשבה אז שפה בזויה.

"דווקא" מספר גם על האופן שבו נראתה ארץ ישראל מבעד למשקפת היידיש והגלות. מתן חרמוני כותב על האופן שבו נתפסה ארץ ישראל בספרות הקלאסיקה ביידיש: בעיקר כמחוז געגועים מסורתי, אך לא כאפשרות מעשית לפתרון הבעיה היהודית. בני מר בוחן את ספרות המסע לארץ שפרחה בין שתי מלחמות העולם – על המבט החיצוני והביקורתי המיוחד לה.

"דווקא" אינו מתעלם מנוכחות היידיש בזמננו: העיתונאי החרדי הערש ביגלאייזן (שם בדוי) מתאר את תחייתה של היידיש ברחוב החרדי, וסיפורו של דני קרמן על יוסל ברגנר, ועוד.

אם חשבתם ש"דווקא" מבקש לבוא חשבון עם משתיקי היידיש בעבר, אז חשבתם. ככל הנראה כוונת האכסניה (במערכת: דוד אסף, חיים באר, אבנר הולצמן ואברהם נוברשטרן) להצביע על החסר במציאות החד-לשונית של החברה היהודית בישראל. לטענת העורכים, חסרה היידיש על עושרה, רבגוניותה וניסיון החיים והמוות שלה; וחסר גם הרב-שיח שאפשר היה לקיים כאן בין כל לשונות היהודים. הרי לא רק דובריהן שילמו מחיר כבד בוויתור עליהן, אלא גם אנחנו, בהווה ובעתיד.

 

 

הכיוון מזרח – כתב עת לתרבות וספרות, גיליון 14, קיץ תשס"ז / 2007, עורכים: בת-שחר גורפינקל, עמרי הרצוג ומתי שמואלוף, מו"ל: בימת קדם, 111 עמ'

"גיליון זה עוסק בהיברידיות, דהיינו באופן שבו שתי זהויות – או יותר – שאינן מתיישבות בדמיון התרבותי זו עם זו, דרות בכפיפה אחת בתוך גוף אחד: לאומי, חברתי, קהילתי, משפחתי או פרטי", מסבירים העורכים בפתח הגיליון. "על-אף שההיברידי הוא מושג תיאורטי, שמפרנס הגות אינטלקטואלית מפותחת (במיוחד בתחום הדעת המכונה פוסטקולוניאליזם), הרי שבמציאות היומיומית הוא גם נפרט לפרקטיקות-קיום ממשיות לחלוטין. הוא מתאר את האופן שבו בני אדם וקהילות מתמודדים עם קונפליקטים יומיומיים; קונפליקטים הקשורים באופן שבו הם נתונים למבט התרבותי שמחייב הגדרות זהות אחידות, קשיחות וחד-משמעיות. בעבור מי שהוא, למשל, גם מזרחי וגם אשכנזי, גם נשי וגם גברי, גם ערבי וגם יהודי, גם דתי וגם חילוני, גם הומוסקסואל וגם הטרוסקסואל, הסימנים הבינאריים שמאפיינים את כל אחת מהזהויות הללו בנפרד, הופכים את מלאכת ההגדרה העצמית לסבוכה".

אכן, סבוכה למדי הזהות המזרחית הצעירה בישראל המתהווה לקראת שנת ה-60 לקיומה. עד כמה היא סבוכה ומורכבת? נו, אז בשביל זה מומלץ לקרוא כאן על "השיפוט האשכנזי החמור", כהגדרתה של יונית נעמן, שבאה לידי ביטוי אפילו בסקירתו של עמרי הרצוג (מעורכי הגיליון הנוכחי) ל"תגיד אמן", סרטו של דוד דרעי. הרצוג כותב שהסרט "עוסק בטקס חניכה ייחודי ביותר בתרבות הישראלית; לא חניכותו של דוד כבמאי, וגם לא של דוד כהומו; זו חניכותה של משפחת דרעי, שמתרגלת למבט שנשלח אליה ומשתמשת בו על-מנת לזכות בנראות…". לא פחות ולא יותר.

יחזקאל רחמים כתב לאחרונה על סירובו לשאת את "משא האדם החום". רחמים סיכם את הפרובלמטיות של זהות המזרחית בישראל במשפט וחצי: "הדיבור על 'מזרחיות' אינו באמת לגיטימי בחברה הישראלית. הדיבור הזה… נוטה לייצר אזורים של חוסר נחת, התנגדות וריחוק, ויש בו כדי להקפיא, או להרתיח, גם חברים טובים". אבל רחמים יוצא מנקודת הנחה שישראל נותנת למזרחי (כמו במקרה שלו) להשתלב בחיי התרבות, חרף הבעייתיות של מה שמכונה "המצב המזרחי" ולכן מסביר מדוע הוא מסרב "לשאת את משא האדם החום".

זהות סבוכה היא הזהות המזרחית החילונית בישראל, סבוכה בעצמה, סבוכה בכלאיים זהותיים. אולי מוטב לה לזהות המזרחית לחזור לכור מחצבתה השורשי מבית סבא, אל מורשת אבות עדות המזרח והספרדים המפוארה?! לכן לא מובן בכלל מה עושה כאן המשורר יוסף עוזר, שהוא מזרחי-חרדי, הגאה בזהותו העצמית. האכסניה הזאת איננה טבעית לו, והוא משמש בה כעלה תאנה שאינו מכסה על ערוות המציאות ההיברידית המתוסבכת בעצמה.

בין הכותבים: מיכל בן־נפתלי, סמי ברדוגו, נעמה גרשי, תמר קפלנסקי, איל שגיא בזאוי, משה סקאל, סיגלית בנאי, אמירה הס, ואחרים.

 

קשת החדשה – רבעון לספרות, עיון וביקורת, גיליון 20, קיץ 2007, עורך: אהרן אמיר, מו"ל עמותה עברית לתקשורת, 187 עמ'

חוברת 20 של "קשת החדשה" היא חוברת-חוֹמש לרבעון, המציינת חמש שנים להופעתו. לדברי העורך, אהרן אמיר, עורכי הרבעון פועלים מתוך "הכרה שייעודו של הרבעון להתסיס את חיי התרבות והרוח של החברה הישראלית ולשמש חממה לצמיחת כוחות אותנטיים, חדשים ו/או חדשניים, שיהיה בהם כדי להפרות, לרענן ולשחרר אותה, אף להחדיר בכוחות הללו בינת-לבב, קנאה לאמיתם, אמונה בעתידם – ושאיפה לגדולות. מתוך הכרה זו שמים עורכי הרבעון הזה דגש חזק בטיפוח הסיפורת המקורית, שפירושו למעשה טיפוח הסיפור הקצר".

ואכן, חוברת זו מתייחדת באסופה נאה של יבול הסיפורת המקורית. עמוס עוז בסיפור קצר, "חופרים", על זקן גבנוני גבה-קומה רתחן ונקמני, שבטוח כי כל הלילות חופרים מתחת לביתו ומפריעים לו לישון. סיפור עם הרבה משלים לנמשלים בחיי היומיום של הפוליטיקה הישראלית. עוד בין כותבי הסיפורים הקצרים: פרופ' עדי צמח, נחום ויימן, ענת עינהר, אפרת שטיגליץ.

שירים של עו"ד אורי ברנשטיין, הלית בלום, וולט ויטמן (בתרגומו של המשורר עודד פלד), רות גרוסמן, יחיאל חזק, מאיר גן-אור.

המשורר חיים גורי במסה מרתקת על תמונה קבוצתית עם בני דורו. ד"ר ניצה בן-דב במאמר פרשנות ספרותית על "תרה" של צרויה שלו. פרופ' מתי שטיינברג משלים בחוברת זו את מחקרו המקיף בהתפתחות האיסלאם הפוליטי באירופה בשנים האחרונות. ד"ר ירון זליכה, החשב הכללי השנוי עתה במחלוקת ציבורית נוקבת, במאמר פרשנות מפוכחת לספרו של מאיר שלו, "יונה ונער". אפרים הלוי, ראש המוסד לשעבר, מציע לישראל ללכת בעקבות רוב מדינות העולם ולחפש דרך לפתוח בדיאלוג עם המסוכנת באויביה: איראן, העומדת בראש "ציר הרשע". פרופ' עזר גת דן במאמרו בשאלת השאלות המטרידה כיום את מדעי המדינה: האם הדמוקרטיה אחראית לרצח עם. אריה אדרעי ודורון מנדלס דנים במאמרם המשותף בדבר הנתק שבין המרכז היהודי והתפוצה בעידן של חכמי התלמוד.

 

 

נתיב – כתב עת למחשבה מדינית חברה ותרבות, גיליון (3) 116, מאי-יוני 2007, סיון תשס"ז, עורך: אריה סתיו, מו"ל: מרכז אריאל למחקרי מדיניות, 105 עמ'

במרכז הגיליון הנוכחי עומדים המאמרים של מבקר הספרות יוסף אורן וההיסטוריון ד"ר ג'ון לואיס. אורן מרחיב את הדיבור על פיטפוטון משפחתי ומניפסט כנעני של א"ב יהושע, היורה ברומן האחרון שלו "אש ידידותית". לדבריו, "ברומאן הזה שולל יהושע בנשימה אחת את שלושת המייחדים של הלאומיות היהודית בעבר, בהווה ובעתיד: את היעוד המייחד את העם היהודי בהיסטוריה, שממנו הוא מסתייג, את הגורל היהודי כפי שהתממש בתולדות היהודים, שממנו הוא מציע לנו להתנתק כדי להיות נורמליים ככל העמים, ואת ההכרה בעם יהודי עולמי, שבמקומה הוא מציע היפרדות: ידאגו יהודי התפוצות לעתידם ואנו הישראלים נדאג לעתידנו".

אורן מבסס את הפרשנות והביקורת שלו על מובאות מלאות מתוך הרומן. כמו למשל, "במהלך הסעודה לתחילת שבוע חדש של החפירות, יומיים לפני שהסתיים ביקורה אצל ירמיהו, העזה דניאלה סוף-סוף לשאול אותו ישירות: 'אתה בטוח שלא תחזור לישראל קצת סהרורי מכל מה שקורה כאן?' ועל כך השיב לה: 'מי אמר לך שאחזור… שום דבר לא מושך אותי לחזור למדינה שהפכה למחרטה'. על תמיהתה להגדרה משונה זו שהדביק למדינת ישראל ענה ירמיהו במונולוג, שבו ביטא את השקפתו הכנענית: 'כאן (בקניה) אין שום קבר עתיק ולא מרצפת של בית כנסת שחרב; לא מוזיאון עם שארית של פרוכת שרופה; לא עדויות על פוגרומים ושואה. (…) לא מתעסקים כאן בהתבוללות או בשמד, בשנאה עצמית או בגאווה, בייחוד או בסגולה. (…) אין מרד באבות ואין פרשנות חדשה. לאף אחד לא דחוף להחליט אם הוא יהודי או ישראלי או אולי כנעני, ואם המדינה היא יותר דמוקרטית או יותר יהודית, אם יש לה תקווה או שהיא כבר נגמרה. האנשים סביבי ריקים ומנוערים מכל הסבך המבלבל והמייגע. אבל חיים' (עמ' 329). אף שהשלילה הכוללת של ירמיהו קוממה את דניאלה היא לא התייצבה בהזדמנות זו לסתור את טיעוניו של הגיס". לתשומת ליבם של חוקרי הספרות העברית: הסופר א"ב יהושע הוא בכלל כנעני. אל תטעו בו, והפסיקו להרעיל בעמדותיו את לב חניכיכם בתיכונים ובאוניברסיטאות.

המאמר המכונן השני שמופיע לראשונה בעברית בחוברת זו, הוא פרי עטו של ד"ר ג'ון לואיס, המלמד היסטוריה באוניברסיטת אשלנד. מדיניות החוץ של ארה"ב, אחרי הניצחון במלחמת העולם השנייה, מונחית על ידי שיקולים של הימנעות מ"מאבק עד חורמה" נגד אויביה. לואיס טוען כי אין תחליף לניצחון מוחץ וחד-משמעי וכי על ארה"ב להביס ללא תנאי את האיסלאם הטוטאליטרי ולכונן שלום ברחבי העולם, כפי שהביסה ללא תנאי את השינטואיזם הטוטאליטרי ביפן ב-1945 ובכך הפכה את יפן למדינה מודרנית ושוחרת שלום.

סעודיה פועלת לקידום הג'יהאד העולמי יותר מאיראן ואל-קעידה, אולם נהנית מלגיטימציה עולמית כמדינה ערבית מתונה, כידידה ובעלת ברית של ארה"ב ושל המערב. שני מאמרים בחוברת זו עוסקים בכך: ד"ר מרדכי ניסן טוען כי על ארה"ב לשקול מחדש את מדיניותה כלפי סעודיה, והעורך (אריה סתיו) טוען בטורו כי "יוזמת השלום הסעודית" היא הכשל האסטרטגי התורן, בתורת השלבים הערבית שהגיע זמנה. ישראל נדרשת לשלוח יד בנפשה על ידי נסיגה לגבולות "אושוויץ"; היא נתבעת לאסוף אל חיקה לבנת חבלה בדמות מדינת טרור ערבית ולקלוט אל גבולותיה ארבעה מיליוני ערבים. כל זאת בתמורה להכרה במדינת היהודים מטעם 22 מדינות הליגה הערבית.

עוד בגיליון: ד"ר רפי ישראלי על האיסלאם הגואה והיהודים המשתוחחים / ד"ר אורי מילשטיין על מצעד האיוולת של צה"ל ואיך להיחלץ ממנו / פרופ' דב לוין על ארגון "ברית ציון" ומאבקו הייחודי בקהילה יהודית במלחמת העולם השנייה / ד"ר שלמה פרלה על שורשי האינטגרציה האירופית במלאת יובל שנים להקמת השוק האירופי המשותף / ד"ר סוזן אורבן על ארכיון השירות הבינלאומי לאיתור בארוסלן הפותח צוהר ומאפשר גישה למיליוני מסמכים של קורבנות השואה.

בביקורת: פרופ' אדוארד אלכסנדר על תחיית האנטישמיות הליברלית של האירופאים / ד"ר אביתר בן-צדף בביקורת על הספר "הקרב של המאה ה-21: דמוקרטיה נלחמת בטרור". בשירה: שושנה אידל, יאיר אסולין, סיון הר-שפי, אבישר הר-שפי, ניצה פלד, דרור אידר, ואחרים. בצילום: רונן עמרני ומירי צחי.

 

האומה – במה למחשבה לאומית, גיליון 168, קיץ 2007, עורך: יוסי אחימאיר, מו"ל: המסדר ע"ש זאב ז'בוטינסקי, 144 עמ'

הגיליון החדש של כתב העת למחשבה ישראלית לאומית, מוקדש לעיר שדרות מוכת הקסאמים והחרדות הקיומיות.

במאמרים: ד"ר חיים משגב: על אחריות בית המשפט העליון בפרשת הבוגדנות של בשארה / ד"ר אהובה פלדמן: על ארץ ישראל כ"קן צרעות" / ד"ר יוסף אורן: על ספרו החדש של עמוס עוז, המבקש מנוחה ממעמד "הצופה לבית ישראל" / פרופ' שלמה הרמתי: על הרעיון הציוני של הרצל שנולד בכלל לפני משפט דרייפוס / פרופ' מנשה הראל בתשובה למסמך "החזון" הפלשתיני / יוסף קיסטר על ספרו של פרופ' אלחנן יקירה על הפוסט-ציונות, והיד עודנה נטויה.

בשירה: יוסף עוזר, משה גנן, חלי אברהם איתן, והרצל חקק.

את החוברת מלווה מסה היסטורית בפרסום מחודש של הסופר והמשורר יצחק שלו ז"ל, "חולה על ירושלים", על מעלותיה של ירושלים היהודית.

 

כרמל – כתב עת לשירה, גיליון 13, חורף 2007, עורך: שלמה לאופר, הוצ' כרמל, ירושלים, 130 עמ'

בגיליון החדש, והמהודר כדרכו בנייר כרומו מחליק ומבריק, של "כרמל" אהבתי במיוחד את המסה של מרים גמבורד על הכרובים של בית המקדש. גמבורד סוקרת את הספרות המשנאית והתלמודית סביב מעמדם של הכרובים וכל הכרוך בהם במישור הרוחני והגשמי. לנוכח ארון ספרים יהודי, ששעריו פתוחים בפניה, גמבורד מתפלמסת עם הספרות היהודית הקאנונית ותוהה האם מדובר בכרובים שהם צעצועים-פסלים מכניים-קינטיים המסוגלים לזוז ולהחליף תנוחה או שמא ביצורים חיים.

אהבתי את סיכום המקורות שלה יותר מהניתוחים שלה עצמה. פערי הדורות ניכר מאוד ברמת הפרשנות ועומק ההשגה. גמבורד לא מספקת את צימאון החיפוש הפרשני-החדשני ולמעשה איננה מחדשת דבר, כי אם מגלה עוד טפח ועוד טפחיים בסוגיית הכרוכים המרתקת. הסבריהם של חכמינו ז"ל על הכרובים ומשמעותם, ופירושי החכמים מימי-הביניים שגמבורד מלקטת בשדה הספרות היהודית לדורותיה, עולים עשרת מונים על פרשנותה שלה, שפרט מלחלוק על דבריהם ללא כל סיבה המניחה את הדעת אינה אומרת דבר. מומלץ ביותר לקרוא את רשימתה, אבל תוך כדי התעלמות מוחלטת מפרשנות המחברת.

פרט לכך, החוברת גדושה במיטב משוררינו: אסתר אטינגר, בנימין שבילי, ישראל אלירז, מאיה בז'ארנו, אמיר אור, אילן שיינפלד, רות נצר, טל ניצן, מיכל גוברין, ורבים אחרים.

המשורר והמתרגם עודד פלד מביא כאן מעין פואמה של סמואל בקט, "טרם לידה הרמתי ידיים", על החיים ומשמעותם. התמונות של בוריס לקר, מקרינות אלומות אור המבליחות את החושך, מלוות את החוברת. גם פסליה ואיוריה של מרים גמבורד מלווים את החוברת. וזה עוד לפני שהזכרתי את שירת לע"ז המובאת בחוברת, זו של וויליאם וורדסוורת, ארתור רמבו, קרל לובומירסקי, ועוד.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה קורא סדרתי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

0 תגובות על המלצות על הגיליונות החדשים של 6 כתבי עת

  1. תודה

    פותח אופקים ובטח אחפש אותם בספריה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s