צחוק הגורל / עם פטירתו של ישראל סגל ז"ל

ישראל סגל, שהלך אתמול לעולמו, יצא בשאלה מהחברה החרדית ונותר עם תחושת החמצה מרה מהחברה הישראלית-החילונית, אותה דימה לגטו שמסביבו הכול נשרף ונוזל. סגל ראה בחילונים בורים ביהדותם ובעבריותם. האיש שצרח תמיד בגרון ניחר שנלמד כמוהו כי "ביחס לחרדים דרושה מלחמה", הופתע לצחוק הגורל שדווקא החרדים, בני השבט האבוד שלו, היו הראשונים שנחלצו להחיותו במהלך תאונת דרכים שהכניעה אותו

 

ישראל סגל. "יש לי תחושה מרה של החמצה" (תצלום מערוץ 10)

העיתונאי ישראל סגל הלך לעולמו הבוקר (27.09.07) בבית החולים הדסה עין כרם והוא בן 63. סגל נפטר מסיבוכים בעקבות אירוע הלב שעבר במהלך תאונת דרכים לפני כחצי שנה.

בציבור החרדי דובר לאחרונה על הצפי ל"חזרתו בתשובה" של סגל, ברון תקשורת רב-מוניטין ורב-הישגים, חניך ישיבת פונוביץ' ותלמידו לשעבר של הרב מנחם מן שך המנוח, ממייסדי אגודת "הלל" להחזרה בשאלה של צעירים חרדים, אחיו הקנאי של הרב דון סגל (איש רוח חרדי מוביל), ועוד.

אבקש להביא לנשמת המנוח מעט מהרהוריו והשקפותיו. נתחיל בראיון עם גור סלומון, בכתב העת "ארץ אחרת" ("כניעת (קניית) העיתונאים", גיליון 21, עמ' 37) שבו התוודה בגילוי לב נדיר כי:

 

"האמנתי לתומי, שכאשר אני יוצא מהעולם החרדי, אני לא יוצא לשממה אלא למקום שיש בו מטרה, וככה הרגשתי בהתחלה. היום, קרוב לגיל שישים, יש לי תחושה מרה של החמצה".

החילונים "עמארצים" שחיים בגטו

אין זה משנה שמספר שנים לאחר מכן הופיע לאור ספרו המשתלח והכעוס, "וכי הנחש ממית?", בהוצאת כתר. שתי מבקרות דתיות באו חשבון עם הספר: רבקה יפה באתר נרג'-מעריב ובעיתון "הצופה" ורוני שוב בדיאלוג לא-מוצלח שניסתה לנהל עם סגל על ספרו האחרון במוסף "דיוקן" של "מקור ראשון" (12 בנובמבר 2004, כ"ח בחשון תשס"ה).

אך סגל הרגיש תלוש גם בעולם החילוני. "אני מרגיש כמו השוטה על הגבעה שצועק – רבותי האש מתקרבת, צאו מהגטו. כי מי שנכנס עכשיו אצלנו לגטו זאת החברה החילונית. אנחנו חיים בגטו ומסביבנו הכול נשרף ונוזל" (בראיון עם נרי ליבנה, "מוכרחים לנקז את המוגלה", מוסף הארץ, 9.9.04). סגל ראה בחילונים "עמארצים" בענייני יהדות: "הם לא יודעים מה זו אגדה, ומה זו גמרא ומשנה. העברית שלהם לא עשירה כמו עברית שבאה מהעולם היהודי" (בראיון עם רוני שוב).

באותו ראיון עם ליבנה, זוללת חרדים לתיאבון ידועה (ראו אייטם שלישי אצל ד"ר נעמה כרמי), לרגל צאת רומן חייו סגל צרח שנלמד כמוהו כי "ביחס לחרדים דרושה מלחמה". סגל הודה שהוא נגד צו פיוס ונגד גשר בין דתיים לחילונים, כי לדבריו ההבנה והסובלנות מולידים כניעה חילונית והשתלטות הדת על המדינה.

 

מעולם לא הניח את הסכין

"מי שקורא את הספר שלי רואה לאיזו אכזריות הסביבה החרדית יכולה להגיע", טען סגל. "סליחה, מר סגל, אני קראתי וראיתי לאיזו אכזריות חרל"ש (חרדי לשעבר) יכול להגיע", כתבה רבקה יפה במאמר הביקורת שלה על ספרו. "באתי לקרוא ספר, ונקלעתי לריב משפחתי קולני, שבו אחד הניצים מגייס אותי בכפייה לצידו, מושך בכתפי ואינו מרפה… מתאר את בני משפחתו בכיעורם: עיני אמו שקופות כמדוזה, בילדותו אהבה רק את אחיו וניסתה לגרום לו כוויה, אביו קמצן חולני שמסריח מדגים מתים, אחותו חסרת אופי ואדישה אליו לאחר שהוא היה כה טוב אליה בילדותם, ואחיו. אחיו רשע מכולם, סדיסט ערל לב ששונא אותו ומתעלל בו כל חייו. עיוורונו של סגל למציאות המורכבת בא לידי ביטוי אירוני כשהוא קובל כלפי אחיו, 'מה כבר יש לי איתו, הרי הוא לא קיים בכלל מבחינתי'… ספר שלם הוא כותב בגלל מה שיש לו איתו, ואינו רואה.

"הספר הזה בא לשרת צורך פסיכולוגי של ילד מוכה, של בן ואח נוקם ונוטר שטעון בצורך כפייתי לסגור חשבונות משפחתיים מעל גבי, בעוד אני רוצה למשוך בכתפו ולקרוא, חדל! הפסק לשפוט ולילל ולהאשים ולהתענות. איך אתה חי עם כל הרעל הזה שסותם את עורקיך? איך אתה יכול להמשיך לנשום את הצחנה? לך לפסיכולוג, לך תטהר, לך תעשה חשבון נפש! עזוב מה אני חושבת, מה אחיך חושב, מה חילונים, מה חרדים. עזוב מי התחיל. בשביל מלחמה צריך שניים, ואתה, אדוני, מעולם לא הנחת את הסכין. צא מזה, בן אדם. די! ששששש… מערכת משפחתית מדממת עומדת במרכז הספר, ולא החזרה בשאלה, שהיא תוצר שולי. לו היתה משפחתו של סגל חילונית, היה הנתק מתרחש בעוצמות דומות".

 

החיילים החרדים

לפני כחודשיים פרסם סגל ב"מוסף 7 ימים" של "ידיעות אחרונות" מונולוג אותו פתח במילים: "ביום חמישי, 8 במארס, מתי מוות קליני. מכוניתי ספגה חבטה ממעקה הבטיחות ואני לקיתי בדום לב". במאמר סיפר כי אירוע הלב התרחש בעת שיחה טלפונית שקיים עם רעייתו לאה, שבה לדבריו התרברב באוזניה על הצלחתו במפגש שערך עם קוראים על ספרו האחרון.

בין השאר סיפר על "אמבולנס של ארגון צדקה חרדי מאחוריי, והכתובות מרוחות על הדלתות: 'צדקה תציל ממוות', 'חסד של אמת'. נוסעיו, מתנדבים חרדים, בני ישיבות שמתים באוהלה של תורה, יושבים מתוחים ומכונסים האחד ליד השני על המושב כמו חיילים על קומנדקר בשדה מוקשים. הם, בני השבט האבוד שלי, היו הראשונים שנחלצו וביצעו בי החייאה ראשונה".

הגורל יקבע מי לחיים ומי למוות, הסביר סגל במסמך המצמרר הזה. "המוות הוא תמיד בגוף ראשון ויחיד עבורי. כך היה במוות הקליני שלי, בתזכורת הגורל, בצו ההריסה והגירוש. באזהרה. כך יהיה, ככל הנראה, גם במות הגוף והנפש. 'החיים', לעומתו, הם גם בלשון רבים. האם ההטיה הזו, אישית ואינטימית, אולי מעידה גם על פתח מוסווה לחיים מחודשים?". במבט לאחור, נראה שהגורל, או שמא לו נקרא בשמו המלא: אלוהים, צחק עם סגל צחוק אחד מר וגדול.

 

"כאדם שבחר מרצונו החופשי להיות ישראלי ציוני וחילוני ושילם על כך מחיר של חיים קרועים", סיפר דב אלבוים, "נראה לי שסגל צפה בחברה הישראלית החילונית בכאב גדול של אכזבה. (…) סגל צפה בחברה שאיננה יודעת לכבד וללמוד את אוצרות תרבותה הגדולים והעמוקים והופכת לחברה של מי שאינם יודעים לשאול. במקום חילוניות של אפיקורסים ושואלי שאלות תמידיים שעליה חלם כאשר בחר לחיות בתוכה, נוצרה מול עיניו חברה של עמי-הארץ".

החינוך החילוני המתנער מהיהדות לא מאפשר בחירה חופשית

דב אלבוים, עיתונאי שצעד בדרכו של סגל מהעולם החרדי לעולם החילוני, סיפר במאמר ההספד הארוך שלו ("בין שני עולמות", המוסף לשבת, "ידיעות אחרונות", ט"ז בתשרי תשס"ח, 28.9.07, עמ' 14-15) על המפגש האחרון ביניהם בימי חודש אלול, "בו כל מי שהיה פעם בן ישיבה, כמונו, מתעורר באופן אינסטינקטיבי למחשבות של סליחה, חשבון נפש וסיכומים של דרך. לאור העובדה שחווה מוות זמני לא מכבר התקשרתי אליו כדי להזמין אותו לתוכניתי 'מקבלים שבת' בערוץ הראשון, כדי לשוחח על פרשת השבוע".

פרשת השבוע היתה שתי פרשיות הנקראות ביחד, "נצבים" ו"ילך", בה נפרד משה מבני ישראל לפני פטירתו ומוסר להם את צוואתו לפני כניסתם לארץ כנען. בין השאר אומר להם משה את המשפטים החשובים מאוד במסורת היהודית: "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב, ואת המוות ואת הרע (…) ובחרת בחיים". תפיסת הבחירה החופשית ביהדות מתבססת בדרך כלל על הפסוקים הללו, לפיהם יש לאדם זכות לבחור את דרכו בחיים באופן עצמאי לכל דבר.

אלבוים שאל את סגל בתכניתו אם הוא חושב באמת שיש לאדם בחירה חופשית בחיים, או שנסיבות חייו ובית גידולו קובעים מראש את כל הבחירות וההחלטות שלו במשך חייו. "לא העזתי ללכת עם השאלה הזאת רחוק יותר", מספר אלבוים, "אבל אני חושב שבעצם רציתי לשאול אותו האם העובדה שבחר לעזוב את דרך החיים החרדית נבעה למעשה מכך שבית גידולו היה בית קשה ומיוסר מבחינות רבות מאוד, ללא קשר לאמונה ולדת? אבל סגל לא נרתע מהשאלה, אלא השיב בצורה מקורית ויוצאת דופן ואמר כי זכות הבחירה החופשית שיש לאדם איננה ממוקדת בבחירה כזו או בחירה אחרת, אלא בעצם היכולת לבחור להיות אדם שרוצה להיות בעל בחירה. זאת אומרת שיכול להיות שאין לנו הרבה זכות של בחירה בדרכנו בחיים, אבל אנחנו צריכים לבחור בניסיון להיות אנשים של בחירה חופשית עד כמה שהדבר אפשרי. אולי לא היתה בחייו הרבה בחירה חופשית, הודה, אבל ההחלטה להיות אדם שמנסה לבחור היא תמצית יכולת הבחירה שיש לנו, אמר.

"הופתעתי מטון דבריו. פתאום סגל כבר לא דיבר כאותו יוצא בשאלה ידוע ולוחמני כפי שהצטייר בעשרות השנים האחרונות. (…) עכשיו פתאום הרשה לעצמו להעלות ספקות רבים, לא על דרך חייו בהכרח, אלא על העובדה שהחינוך החילוני בארץ המתנער מכל קשר למקורות התרבותיים היהודיים לא מאפשר בעצם את אותה יכולת בחירה שהיתה לו בנעוריו. (…) כי למרות שסגל לא התחרט על כך שעזב את אמונתו ואת דרך החיים הדתית, כל חייו היה עקוד בשבר הגדול הזה. למרות שרוב חייו ניהל מלחמה בעולם שבו גדל, היה ברור שהקרע שנפער בו עם העזיבה של העולם ממנו בא, רחוק מאוד מלהתאחות. כאדם ישר עם עצמו עד כאב, ידע סגל שאדם שחווה חוויות רוחניות דתיות כל כך עזות בילדותו ובנעוריו תמיד יהיה מודע למחיר הכבד ששילם על הפניית העורף אליהן, גם אם בסופו של חשבון הוא עדיין חושב שהמחיר היה נכון.

"המחיר הוא כבד וישראל סגל ידע שגם אם החברה הישראלית החילונית איננה מודעת בדרך כלל למחיר שהיא משלמת בהתכחשותה למסורת היהודית של עברה, הרי המחיר עדיין כבד ועליה לתת על כך את דעתה יום-יום ושעה-שעה.

"כאדם שבחר מרצונו החופשי להיות ישראלי ציוני וחילוני ושילם על כך מחיר של חיים קרועים", סיפר אלבוים, "נראה לי שסגל צפה בחברה הישראלית החילונית בכאב גדול של אכזבה. (…) סגל צפה בחברה שאיננה יודעת לכבד וללמוד את אוצרות תרבותה הגדולים והעמוקים והופכת לחברה של מי שאינם יודעים לשאול. במקום חילוניות של אפיקורסים ושואלי שאלות תמידיים שעליה חלם כאשר בחר לחיות בתוכה, נוצרה מול עיניו חברה של עמי-הארץ".

 

יהי זכרו ברוך.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה אחרי מות. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

0 תגובות על צחוק הגורל / עם פטירתו של ישראל סגל ז"ל

  1. ח ל י הגיב:

    אין בך חמלה וענווה.אין בך כבוד למת.

    זה פוסט מבייש לטעמי.

  2. אורי הגיב:

    עניתי לטענותיך אצלך בבלוג.

    ראו:

    http://www.notes.co.il/chelli/36830.asp?p=0

  3. דוד הגיב:

    שאפשר לקרוא מדבריו של סגל הוא אכזבתו מהחילוניות, ששקולה לאכזבתו מהיהדות הדתית. הרבה אנשים שנגלה להם האור חושבים שהעגלה אותה מצאו היא מלאה, ואילו העגלה אותה זנחו היא ריקה. חלקם מופתעים לגלות שהן בעגלה הזו והן בעגלה האחרת יש מקום לספקות, אין דוקטרינה רעיונית שמספקת תשובות מוחלטות אשר מונעות ספק, ואנשים הם אנשים הם אנשים – חילונים כדתיים.

    העובדה המצערת והפשוטה היא שהן היהדות החילונית והן היהדות הדתית מצויות במשבר ערכי חמור, בזהות מבולבלת ובקשיים אמיתיים. סגל קיווה למצוא בחילוניות את מה שאורי זוהר קיווה למצוא בדת. אולם בעוד שזוהר התמכר לאורגזמה הדתית, סגל סירב להתמכר לפשטנות החילונית.

    הדבר היחיד שעלה מהפוסט הזה הוא מורכבות דמותו והשקפותיו של ישראל סגל. לחרדים שאספו אותו מרכבו (ואם הם היו ערבים? מה זה היה אומר?) אין שום תפקיד וערך בהתמודדות עם השקפותיו ודעותיו של סגל.

    ככל שחולף הזמן, אני מבין כי הצורך העז לתקוף את החילונים נובע יותר ממבוכה מאשר מעומק רעיוני ממשי.

    לא נראה לי שביזית את ישראל סגל; נראה לי שבעיקר ביזית את האינטליגנציה של עצמך.

  4. ל הגיב:

    קראתי את הפוסט אתמול ולא הכיל אז את השורות האחרונות העוסקות בראיון עם אלבוים. שורות אלה, נדמה לי, מנסות לעשות אחד משנים: או לרכך מעט את הביקורת המשתמעת מדבריך, או נסיון לתת לה צידוק ע"י אנשים שניסחו את השאלה שעומדת בבסיסה של הביקורת. אשמח אם תסביר.

  5. ח ל י הגיב:

    http://www.notes.co.il/chelli/36830.asp?p=0

    וצר לי, אבל טיעוניך לא הצליחו לשנות את דעתי שהפוסט הזה לא היה צריך להתפרסם כפי שהוא, חסר כבוד למת.

  6. אורי הגיב:

    ל-ל',

    סיבת הפרסום של דברי אלבוים הבוקר, לעומת הפוסט עצמו שעלה בשעות הקטנות של הלילה, היא בעיתוי פרסום דבריו: הבוקר בעיתון המודפס.

    דוד,

    אנחנו מכירים את השקפת עולמך מהפוסטים שלך ברשימות. את ההשקפה שלך כאן כבר ביטאת בפוסט שלך על האנציקלופדיה החילונית. ואת רמת האינטליגנציה שלי לא לך לשפוט.

  7. דוד הגיב:

    מהי רמת האינטליגנציה שלך; בסך הכל טענתי שהניסיון שלך לדבר סרה במת הוא ביזיון לאינטליגנציה. זה הכל.

    והאמת שאני כלל לא מופתע שאתה תוקף את סגל במותו; הלא בחייו היה משיב לך כגמולך.

  8. קרין אלדאה הגיב:

    שזו הדרך בה אתה בוחר לדבר על אדם מת.
    אנשים כמוך גורמים לי בצער רב להתרחק יותר ויותר מהדת.

  9. אורי הגיב:

    אבהיר כי אינני תוקף את סגל ולא מתיימר לעשות כן, לא בחייו ולא בפטירתו. קטונתי מלהיכנס לנעליו הגדולות מבחינה פילוסופית, ספרותית, עיתונאית ואפילו אמונית.

    אינני מדבר סרה בישראל סגל. עצם עוררות העניין בסוגיות שחלק בהן את דעותיו, מהווה בעיני (ובטוחני שגם בעיניו) עלייה לנשמתו לאחר פטירתו, והוא שהשתדלתי במלוא הצניעות לעשות בפוסט זה.

    חבל דוד, שלא מצאת לך מה להוסיף לגופו של עניין על החילוניות והחרדיות, מעבר למחזור עמדותיך הסובייקטיביות המוכרות לעייפה מבלוגך.

  10. קרין אלדאה הגיב:

    הדברים שלי נאמרים באמת בכאב לב גדול, כי מעבר לכך שאהבתי מאד את האיש, אני חושבת שהדיון הזה בחזרה שלו בשאלה ובעובדה שהוא חרדי לשעבר, כ"כ לא רלוונטית למוות שלו עצמו.
    חבל לי, מקווה שאתה מבין א עמדתי

  11. אורי הגיב:

    האם את מסוגלת לרגע להניח בצד את הצער שלך על פטירתו של האיש היקר, ולהצביע על נקודות ספציפיות בפוסט זה שמחללות את זכרו? האם אינך סבורה שעלינו להוקיר את זכרו של ישראל סגל בדרכו האחרונה בהתאם לצורה שהיה שמח לו למשל התעוררו מחדש כל טענותיו והטענות שקבלו נגדו מתנגדיו הפולמוסנים בנושאים שברומו של עולם? האם רק קילוסים ומלחכי פנכה מהסגנון העיתונאי הרדוד הבא ראוים לפרסום?

    http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3454073,00.html

  12. רקורדר הגיב:

    הכותרת של הפוסט הזה לא היתה
    "צחוק הגורל על ישראל סגל"?
    למה שינית?

  13. אורי הגיב:

    כי הכותרת לא היתה נכונה מבחינה עובדתית: גם ישראל סגל הופתע לצחוק הגורל שדווקא החרדים, בני השבט האבוד שלו, היו הראשונים שנחלצו להחיותו במהלך תאונת דרכים שהכניעה אותו, כפי שסיפר בדבריו המצוטטים בפוסט זה.

    מכאן שמדובר בנושא: צחוק הגורל, המתפרסם בהקשר לפטירתו של ישראל סגל והשקפותיו ומלחמותיו בחרדים ואכזבותיו המחילונים.

  14. ח ל י הגיב:

    במבט לאחור, דבר אחד הולך ומתברר: הגורל,

    או שמא נקרא בשמו המלא: אלוהים,

    צחק על סגל צחוק אחד מר וגדול.

    ,אתה כן חושב שזה צחוק הגורל אורי,
    כי אתה מסיים במילים האלה פיסקה. באופו ברור אתה כותב שזה צחוק הגורל. ולכן הסיבה ששינת את הכותרת לא נובעת באופן נקי מהדרך בה אתה מסביר בתגובה העליונה.

    חבל שאתה הולך ומסביר ומתחפר במקום לעצור ולנסות לראות ולהבין מה אנחנו, שחושבים ששגית רואים.

  15. אורי הגיב:

    הגורל לא צחק על סגל, אלא צחק עם סגל. וכך תיקנתי כאן למעלה.

    אני מקווה שתמצאי נחת לנפשך עם כל הצער שעובר עליך עם פטירתו של הלוחם החילוני באחיו החרדים שיחסר מעתה לחברה הישראלית.

  16. ח ל י הגיב:

    להגיד לך משהו אורי?

    מבחינתי, זה ממש לא קשור לחילונים ודתיים.
    מבחינתך זה קשור.
    מבחינתי זה קשור לכבוד בין אדם לאדם, ב א מ ת בלי קשר למינו, דתו, בחירתו באיזה חיים לחיות וחירותו האישית.
    בי יש כבוד לכולם, בך אין, מתחת למילים הנאות והרכות, וחבל שכך.

    שבת שלום.

  17. נופלת מגרייס הגיב:

    מה בנוגע לקצת שקט.
    אלוהים אדירים.
    כבוד בין בני אדם.

  18. דוד הגיב:

    צריך להבין שרוב הפונדמנטליסטים שמתעקשים לשאת ברמה את האמונה הדתית אינם עושים זאת לשם שמיים. רובם ככולם אינם בקיאים מאוד בתורה ובהלכותיה; חלקם הגדולה הם חוזרים בתשובה שראו את האור וחלקם מצאו לעצמם את הדוקטרינה הנכונה האולטימטיבית שמספרת להם את הסיפור על חיי נצח, גמול, חיים שלאחר המוות, חיים טובים תמורת מצוות (ולא משנה שאין לזה זכר בתפילות מכוננות כמו תפילת יום הכיפורים) ועוד.

    אני חייב לציין שאני מביט ברחמים באותם אנשים שתוקפים את סגל לאחר מותו. ולו בגלל העובדה שהם מתים מהלכים אשר אינם מצליחים לחשוב מחשבה עצמאית אחת וכל חייהם עוברים עליו במחשבות נוגות על העולם הבא ועל מלחמות באלה שאינם מצליחים, ר"ל, לאמץ את תפיסותיהם.

    זה מזכיר לי שיחה שערך אדם שוב עם יהודה ברקן, בה סיפר יהודה ברקן כי בזכות אלוהים לא נהרג אף אדם במלחמת המפרץ. שוב ענה לו שנהרג אדם אחד. ואז ענה ברקן: אה נכון, שמעתי שהוא נהג לנסוע מול בית הכנסת בשבת, בכוונה.

    בקיצור, לדון קישוטים שמלהגים על סגל לאחר מותו אין הרבה תוכן ממשי לחייהם מלבד האחיזה הדוגמטית בנוסחאות דתיות.

    קל לחיות ללא חשיבה וללא ספק. קל – וגם עצוב מאוד.

  19. נועם הגיב:

    לא פלא שמותו של אדם כישראל סגל מעלה אמוציות כאלה בין חילונים ודתיים. כולם אוחזים בזכרו ומושכים כל אחד בכיוונו וקורעים אותו לגזרים.

    אנשים כסגל (וכאדם ברוך וכדב אלבוים ואחרים) מגלמים בחייהם ובנפשם הקרועה את היציאה מבין חומות הדת אל העולם הגדול על כל ספקותיו ואכזבותיו. עבור אנשים כאלה זו דרך שאין ממנה חזרה, משום שהיא כאכילה מעץ הדעת.

    הפרדוקס הגדול של היציאה בשאלה הוא שהעולם שמחכה מחוץ לדת אינו יכול להשתוות למה שנעזב (אולי עוד 500 שנה של תרבות חילונית ישוו קצת את המשוואה).

    ובכל זאת, מי שטעם מעץ הדעת החילונית לא יוכל עוד לשבת בישיבה. והוא סובל את סבל החלוציות של בניית חלופה שברירית עדיין, המותקפת ללא הרף כהדוניזם ותו לא, של תרבות יהודית חילונית.

    ישראל סגל ביכה (בשיחתו הטלוויזיונית עם דב אלבוים) את קטיעת הרצף היהודי. אבל גם זה יתוקן בבוא הזמן. ואת הצעד שלו יצעדו עוד רבים. כך אני מקווה. יהי זכרו ברוך.

    את התגובה הזו אעתיק גם לבלוג של חלי.

  20. איריס הגיב:

    יש נקודה אחת מוטעית ברצף שלך אורי, והוא ההתייחסות לסכסוך משפחתי כמשהו ,"אישי" או "קטנוני" שמסווה ושאינו רלוונטי לסכסוך העקרוני. כל תולדות עם ישראל, המקרא, ותחילת העם היהודי ויצירתו הם "סיפור של סכסוך משפחתי" עכור ורווי שינאה ואלימות. אברהם נלחם בבני משפחתו, יעקב נלחם בעשיו, יוסף נלחם באחיו וכך הלאה עד הכניסה לכנען. דוד המלך מוצר של סכסוכים אישיים מרים, וכך הלאה. ישנו מדרש מקסים של פסח על גלות מצרים שעילתה הפנימית היא באפליה הדקה שהעדיף יעקב את יוסף, וגרם בכך לטינת אחיו, שבתורם התנכלו לו ואידך זיל. המדרש מסיים ואומר שאין פכים קטנים, בענייני משפחה, כל גלות מצרים היא תוצאה של אותה טעות דקה בהתנהלות המשפחתית והאישית של יעקב. אין לי מראה מקום כי אני לא דתיה, קראתי ואהבתי.
    דוקא ההקשר המשפחתי של ישראל סגל, הופך את המאבק שלו לחשוב. הרשעות של הוריו ואחיו, תלויה, במקרה שלו, באידיאולוגיה ולכן הביקורת היא רלוונטית בצורה משולבת. אתה מנסה לעשות רדוקציה אבל דוקא מחזק את החשיבות של העימות המשפחתי, הוא מסמן את המאבק שבין "צו לצו קו לקו" מדקדקי השטויות (החרדים) לעומת השחיתות והניוון של החילונים והדברים מתוארים בספרות האפוקליפטית של הנבואה. כאבו של סגל אינו פרטי וכולנו מקבלים שבץ לב לאחרונה, ורואים את ,השבט שלנו לשעבר עושה בנו החיאה שלא עוזרת אלא רק מעצימה את השבץ.

  21. קרין אלדאה הגיב:

    לכתוב מה שתרצה לכתוב. וזכותי להגיב איך שארצה.
    לא אמרתי ולו לרגע שחיללת את זכרו.
    אבל צורת ההתנסחות שלך לדעתי, אינה מכובדת.
    ולסיים במשפט כזה שכתבת, אומר לדעתי הכל.
    "לדון קישוטים שמלהגים על סגל לאחר מותו אין הרבה תוכן ממשי לחייהם מלבד האחיזה הדוגמטית בנוסחאות דתיות"

    ובזאת מסכמת את דבריי ומכבדת אותך ואת הנאמר.
    חג שמח

  22. גילה הגיב:

    ממפגשי עם חרדים מאוכלוסייה מגוונת התרשמתי כי כל מה שהם יודעים זה לדקלם הלוך ושוב את מה שנצרב במוחם. לא היתה שם שפה עשירה אלא להיפך, שפה עילגת ודלה מאפיינת את רוב הציבור הזה. יש סגירות גדולה ולהבדיל מחילונים החשים לגיטימציה לפגוש נושאים שונים החרדים מסתגרים בדלת מושגיהם ותו לא כאילו שם מצוי הכל ואני אומרת בקול גדול שלא!!!
    תרבות ומכמני תרבות יהודים וישראלים נסתרים מרוב החרדים כי שומה עליהם להסתגר במושגיהם הם ולא לסטות ימינה או שמאלה. כך שהתנ"ך אינו בהישג ידיהם אבל פלפולים מטופשים של ייבום ופרות אדומות נידונים לרוב ומה עם ותכלית ה=בהם? בסוף אומרים למשפחת סגל לא לכבד את בנה, לא להצטער עליו ולבוז לו. זוהי לא דת של בני אדם אלא רשעות גמורה וכל התומך בה בגירסתה זו הוא רשע

  23. אורי הגיב:

    מניסיוני, החרדים שפוגשים במפגשים מהסוג "חרדים מנגה, חילוניםממאדים", הם הבררה של הציבור החרדי. את האליטה החרדית האמיתית נמצא בעולם הישיבות הליטאי, החסידי והספרדי לגווניו, כמו גם בסמינרים לבנות חרדיות, שתתפלאי אבל השכלתן הדתית והכללית עולה על השכלתו של סטודנט ישראלי מצטיין במדעי הרוח.

    כל הפלפולים על מצוות ייבום ומצוותפרה אדומה מתבססים על הנאמר על כך בתנ"ך, אותו תנ"ך שהחברה החילונית הפקירה בידי החרדים, למגינת ליבו של ישראל סגל המנוח.

    למשפחת סגל לא אומרים שלא לכבד את בנה, ולו משום שהוריו של ישראל סגל כבר אינם בין החיים ומזה עשרות בשנים. בסה"כ מדובר במשפחות החרדיות של האח והאחיות של ישראל סגל, שזכותן הדמוקרטית המלאה והלגיטימית לחיות ולהוקיר את זכרו בדרכן בהתבסס על הדרך ההיסטורית לשבת שבעה על המתפקר עם התפקרותו ולא עם היפטרות נשמתו מהעולם הזה.

  24. אבנר הגיב:

    אני מקוה שתגובתך משקפת יושר למרות שקשה מאד להאמין בכך.
    מתגובתך ניכרת שנאה, אולי מתוך חשיבה שהחרדים מנצלים את המדינה, פרזיטים, ושאר התובנות השיגרתיות מבית טומי לפיד ושות.
    כחוזר בתשובה אני יודע היום שהרבה הבנות שהיו לי על החרדים פשוט אינן נכונות כלל. אני בטוח שאם תתקרבי לעולם החרדי תגלי גם את,, אם תגיעי ללא דעות קדומות, את האמת.
    אגב, פלפולים בנושא ייבום או פרה אדומה, משקפים ברוב המקרים רבדים עמוקים של חשיבה, הגדרות משפטיות, בירור וחקר הלשון העברית התנכי"ת, ועוד כמה וכמה מישורים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s