צחוק הגורל / עם פטירתו של ישראל סגל ז"ל

ישראל סגל, שהלך אתמול לעולמו, יצא בשאלה מהחברה החרדית ונותר עם תחושת החמצה מרה מהחברה הישראלית-החילונית, אותה דימה לגטו שמסביבו הכול נשרף ונוזל. סגל ראה בחילונים בורים ביהדותם ובעבריותם. האיש שצרח תמיד בגרון ניחר שנלמד כמוהו כי "ביחס לחרדים דרושה מלחמה", הופתע לצחוק הגורל שדווקא החרדים, בני השבט האבוד שלו, היו הראשונים שנחלצו להחיותו במהלך תאונת דרכים שהכניעה אותו

 

ישראל סגל. "יש לי תחושה מרה של החמצה" (תצלום מערוץ 10)

העיתונאי ישראל סגל הלך לעולמו הבוקר (27.09.07) בבית החולים הדסה עין כרם והוא בן 63. סגל נפטר מסיבוכים בעקבות אירוע הלב שעבר במהלך תאונת דרכים לפני כחצי שנה.

בציבור החרדי דובר לאחרונה על הצפי ל"חזרתו בתשובה" של סגל, ברון תקשורת רב-מוניטין ורב-הישגים, חניך ישיבת פונוביץ' ותלמידו לשעבר של הרב מנחם מן שך המנוח, ממייסדי אגודת "הלל" להחזרה בשאלה של צעירים חרדים, אחיו הקנאי של הרב דון סגל (איש רוח חרדי מוביל), ועוד.

אבקש להביא לנשמת המנוח מעט מהרהוריו והשקפותיו. נתחיל בראיון עם גור סלומון, בכתב העת "ארץ אחרת" ("כניעת (קניית) העיתונאים", גיליון 21, עמ' 37) שבו התוודה בגילוי לב נדיר כי:

 

"האמנתי לתומי, שכאשר אני יוצא מהעולם החרדי, אני לא יוצא לשממה אלא למקום שיש בו מטרה, וככה הרגשתי בהתחלה. היום, קרוב לגיל שישים, יש לי תחושה מרה של החמצה".

החילונים "עמארצים" שחיים בגטו

אין זה משנה שמספר שנים לאחר מכן הופיע לאור ספרו המשתלח והכעוס, "וכי הנחש ממית?", בהוצאת כתר. שתי מבקרות דתיות באו חשבון עם הספר: רבקה יפה באתר נרג'-מעריב ובעיתון "הצופה" ורוני שוב בדיאלוג לא-מוצלח שניסתה לנהל עם סגל על ספרו האחרון במוסף "דיוקן" של "מקור ראשון" (12 בנובמבר 2004, כ"ח בחשון תשס"ה).

אך סגל הרגיש תלוש גם בעולם החילוני. "אני מרגיש כמו השוטה על הגבעה שצועק – רבותי האש מתקרבת, צאו מהגטו. כי מי שנכנס עכשיו אצלנו לגטו זאת החברה החילונית. אנחנו חיים בגטו ומסביבנו הכול נשרף ונוזל" (בראיון עם נרי ליבנה, "מוכרחים לנקז את המוגלה", מוסף הארץ, 9.9.04). סגל ראה בחילונים "עמארצים" בענייני יהדות: "הם לא יודעים מה זו אגדה, ומה זו גמרא ומשנה. העברית שלהם לא עשירה כמו עברית שבאה מהעולם היהודי" (בראיון עם רוני שוב).

באותו ראיון עם ליבנה, זוללת חרדים לתיאבון ידועה (ראו אייטם שלישי אצל ד"ר נעמה כרמי), לרגל צאת רומן חייו סגל צרח שנלמד כמוהו כי "ביחס לחרדים דרושה מלחמה". סגל הודה שהוא נגד צו פיוס ונגד גשר בין דתיים לחילונים, כי לדבריו ההבנה והסובלנות מולידים כניעה חילונית והשתלטות הדת על המדינה.

 

מעולם לא הניח את הסכין

"מי שקורא את הספר שלי רואה לאיזו אכזריות הסביבה החרדית יכולה להגיע", טען סגל. "סליחה, מר סגל, אני קראתי וראיתי לאיזו אכזריות חרל"ש (חרדי לשעבר) יכול להגיע", כתבה רבקה יפה במאמר הביקורת שלה על ספרו. "באתי לקרוא ספר, ונקלעתי לריב משפחתי קולני, שבו אחד הניצים מגייס אותי בכפייה לצידו, מושך בכתפי ואינו מרפה… מתאר את בני משפחתו בכיעורם: עיני אמו שקופות כמדוזה, בילדותו אהבה רק את אחיו וניסתה לגרום לו כוויה, אביו קמצן חולני שמסריח מדגים מתים, אחותו חסרת אופי ואדישה אליו לאחר שהוא היה כה טוב אליה בילדותם, ואחיו. אחיו רשע מכולם, סדיסט ערל לב ששונא אותו ומתעלל בו כל חייו. עיוורונו של סגל למציאות המורכבת בא לידי ביטוי אירוני כשהוא קובל כלפי אחיו, 'מה כבר יש לי איתו, הרי הוא לא קיים בכלל מבחינתי'… ספר שלם הוא כותב בגלל מה שיש לו איתו, ואינו רואה.

"הספר הזה בא לשרת צורך פסיכולוגי של ילד מוכה, של בן ואח נוקם ונוטר שטעון בצורך כפייתי לסגור חשבונות משפחתיים מעל גבי, בעוד אני רוצה למשוך בכתפו ולקרוא, חדל! הפסק לשפוט ולילל ולהאשים ולהתענות. איך אתה חי עם כל הרעל הזה שסותם את עורקיך? איך אתה יכול להמשיך לנשום את הצחנה? לך לפסיכולוג, לך תטהר, לך תעשה חשבון נפש! עזוב מה אני חושבת, מה אחיך חושב, מה חילונים, מה חרדים. עזוב מי התחיל. בשביל מלחמה צריך שניים, ואתה, אדוני, מעולם לא הנחת את הסכין. צא מזה, בן אדם. די! ששששש… מערכת משפחתית מדממת עומדת במרכז הספר, ולא החזרה בשאלה, שהיא תוצר שולי. לו היתה משפחתו של סגל חילונית, היה הנתק מתרחש בעוצמות דומות".

 

החיילים החרדים

לפני כחודשיים פרסם סגל ב"מוסף 7 ימים" של "ידיעות אחרונות" מונולוג אותו פתח במילים: "ביום חמישי, 8 במארס, מתי מוות קליני. מכוניתי ספגה חבטה ממעקה הבטיחות ואני לקיתי בדום לב". במאמר סיפר כי אירוע הלב התרחש בעת שיחה טלפונית שקיים עם רעייתו לאה, שבה לדבריו התרברב באוזניה על הצלחתו במפגש שערך עם קוראים על ספרו האחרון.

בין השאר סיפר על "אמבולנס של ארגון צדקה חרדי מאחוריי, והכתובות מרוחות על הדלתות: 'צדקה תציל ממוות', 'חסד של אמת'. נוסעיו, מתנדבים חרדים, בני ישיבות שמתים באוהלה של תורה, יושבים מתוחים ומכונסים האחד ליד השני על המושב כמו חיילים על קומנדקר בשדה מוקשים. הם, בני השבט האבוד שלי, היו הראשונים שנחלצו וביצעו בי החייאה ראשונה".

הגורל יקבע מי לחיים ומי למוות, הסביר סגל במסמך המצמרר הזה. "המוות הוא תמיד בגוף ראשון ויחיד עבורי. כך היה במוות הקליני שלי, בתזכורת הגורל, בצו ההריסה והגירוש. באזהרה. כך יהיה, ככל הנראה, גם במות הגוף והנפש. 'החיים', לעומתו, הם גם בלשון רבים. האם ההטיה הזו, אישית ואינטימית, אולי מעידה גם על פתח מוסווה לחיים מחודשים?". במבט לאחור, נראה שהגורל, או שמא לו נקרא בשמו המלא: אלוהים, צחק עם סגל צחוק אחד מר וגדול.

 

"כאדם שבחר מרצונו החופשי להיות ישראלי ציוני וחילוני ושילם על כך מחיר של חיים קרועים", סיפר דב אלבוים, "נראה לי שסגל צפה בחברה הישראלית החילונית בכאב גדול של אכזבה. (…) סגל צפה בחברה שאיננה יודעת לכבד וללמוד את אוצרות תרבותה הגדולים והעמוקים והופכת לחברה של מי שאינם יודעים לשאול. במקום חילוניות של אפיקורסים ושואלי שאלות תמידיים שעליה חלם כאשר בחר לחיות בתוכה, נוצרה מול עיניו חברה של עמי-הארץ".

החינוך החילוני המתנער מהיהדות לא מאפשר בחירה חופשית

דב אלבוים, עיתונאי שצעד בדרכו של סגל מהעולם החרדי לעולם החילוני, סיפר במאמר ההספד הארוך שלו ("בין שני עולמות", המוסף לשבת, "ידיעות אחרונות", ט"ז בתשרי תשס"ח, 28.9.07, עמ' 14-15) על המפגש האחרון ביניהם בימי חודש אלול, "בו כל מי שהיה פעם בן ישיבה, כמונו, מתעורר באופן אינסטינקטיבי למחשבות של סליחה, חשבון נפש וסיכומים של דרך. לאור העובדה שחווה מוות זמני לא מכבר התקשרתי אליו כדי להזמין אותו לתוכניתי 'מקבלים שבת' בערוץ הראשון, כדי לשוחח על פרשת השבוע".

פרשת השבוע היתה שתי פרשיות הנקראות ביחד, "נצבים" ו"ילך", בה נפרד משה מבני ישראל לפני פטירתו ומוסר להם את צוואתו לפני כניסתם לארץ כנען. בין השאר אומר להם משה את המשפטים החשובים מאוד במסורת היהודית: "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב, ואת המוות ואת הרע (…) ובחרת בחיים". תפיסת הבחירה החופשית ביהדות מתבססת בדרך כלל על הפסוקים הללו, לפיהם יש לאדם זכות לבחור את דרכו בחיים באופן עצמאי לכל דבר.

אלבוים שאל את סגל בתכניתו אם הוא חושב באמת שיש לאדם בחירה חופשית בחיים, או שנסיבות חייו ובית גידולו קובעים מראש את כל הבחירות וההחלטות שלו במשך חייו. "לא העזתי ללכת עם השאלה הזאת רחוק יותר", מספר אלבוים, "אבל אני חושב שבעצם רציתי לשאול אותו האם העובדה שבחר לעזוב את דרך החיים החרדית נבעה למעשה מכך שבית גידולו היה בית קשה ומיוסר מבחינות רבות מאוד, ללא קשר לאמונה ולדת? אבל סגל לא נרתע מהשאלה, אלא השיב בצורה מקורית ויוצאת דופן ואמר כי זכות הבחירה החופשית שיש לאדם איננה ממוקדת בבחירה כזו או בחירה אחרת, אלא בעצם היכולת לבחור להיות אדם שרוצה להיות בעל בחירה. זאת אומרת שיכול להיות שאין לנו הרבה זכות של בחירה בדרכנו בחיים, אבל אנחנו צריכים לבחור בניסיון להיות אנשים של בחירה חופשית עד כמה שהדבר אפשרי. אולי לא היתה בחייו הרבה בחירה חופשית, הודה, אבל ההחלטה להיות אדם שמנסה לבחור היא תמצית יכולת הבחירה שיש לנו, אמר.

"הופתעתי מטון דבריו. פתאום סגל כבר לא דיבר כאותו יוצא בשאלה ידוע ולוחמני כפי שהצטייר בעשרות השנים האחרונות. (…) עכשיו פתאום הרשה לעצמו להעלות ספקות רבים, לא על דרך חייו בהכרח, אלא על העובדה שהחינוך החילוני בארץ המתנער מכל קשר למקורות התרבותיים היהודיים לא מאפשר בעצם את אותה יכולת בחירה שהיתה לו בנעוריו. (…) כי למרות שסגל לא התחרט על כך שעזב את אמונתו ואת דרך החיים הדתית, כל חייו היה עקוד בשבר הגדול הזה. למרות שרוב חייו ניהל מלחמה בעולם שבו גדל, היה ברור שהקרע שנפער בו עם העזיבה של העולם ממנו בא, רחוק מאוד מלהתאחות. כאדם ישר עם עצמו עד כאב, ידע סגל שאדם שחווה חוויות רוחניות דתיות כל כך עזות בילדותו ובנעוריו תמיד יהיה מודע למחיר הכבד ששילם על הפניית העורף אליהן, גם אם בסופו של חשבון הוא עדיין חושב שהמחיר היה נכון.

"המחיר הוא כבד וישראל סגל ידע שגם אם החברה הישראלית החילונית איננה מודעת בדרך כלל למחיר שהיא משלמת בהתכחשותה למסורת היהודית של עברה, הרי המחיר עדיין כבד ועליה לתת על כך את דעתה יום-יום ושעה-שעה.

"כאדם שבחר מרצונו החופשי להיות ישראלי ציוני וחילוני ושילם על כך מחיר של חיים קרועים", סיפר אלבוים, "נראה לי שסגל צפה בחברה הישראלית החילונית בכאב גדול של אכזבה. (…) סגל צפה בחברה שאיננה יודעת לכבד וללמוד את אוצרות תרבותה הגדולים והעמוקים והופכת לחברה של מי שאינם יודעים לשאול. במקום חילוניות של אפיקורסים ושואלי שאלות תמידיים שעליה חלם כאשר בחר לחיות בתוכה, נוצרה מול עיניו חברה של עמי-הארץ".

 

יהי זכרו ברוך.