אוי יהודים, ומה עם האהבה?

לכבוד
ד"ר מרדכי גלדמן
משורר ופסיכואנליטיקן
 
שלום רב,

אני כותב אליך בעקבות שיר שפרסמת במוסף הספרותי של עיתון "מעריב" (גיליון ערב חג השבועות, ה' סיוון, תשס"ג) תחת הכותרת "אוי יהודים".

לאחר שהצגת לפרוטרוט את סוגי היהודים שחיים עמנו בעידן המודרני, בישראל ובתפוצות: יהודים שהם חילונים ומסורתיים, דתיים וחרדים, אשכנזים ומרוקנים, מתנחלים ('מזרחי') ומשיחיסטים (חב"ד), פורקי עול תורה ופורקי עול ערכי ההומניזם – כל אלה "שמנהלים את חיינו" כלשונך – הנך טוען בשיר שכל אלה "לא יולידו" (כלומר, לא יעניקו) לעולם, דווקא את שתי הדמויות היהודיות המקוריות-היסטוריות בעיניך:

(א) את יהודה הנשיא, שיפיפיות נפשו ייסרתו על שחיטת הבהמה;

(ב) ולהבדיל, את יְשוּעַ, אשר לדעתך "ציווה על אהבה שאינה תלויה בדבר".

חוששני שטעות בידך. אהבה שאינה תלויה בדבר, היא כידוע אהבה שאין בה משום בקשת שכר או תועלת לאוהב. זוהי אהבה כנה וטהורה, לעומת אהבה תלויה בדבר שהיא כידוע אהבה כדי להפיק טובת הנאה. לדעת חכמינו ז"ל במשנה במסכת אבות (ה, טז), אותה "אהבה שאינה תלויה בדבר – אינה בטלה לעולם. ואיזו היא? אהבת דויד ויהונתן" ("…נפלאתה אהבתך לי מאהבת נשים" – שמואל ב', פרק א, 26), כלומר אהבת ידידים כנה, ללא סייג; אהבה לשמה, נטולת אינטרסים וטובות הנאה. (ראו מאמרו של נחום אברהם, "לשאלת טיב היחסים בין דוד ויהונתן", בית מקרא 48, ג, תשס"ג, עמ' 215-222).

בניגוד לנוצרים לגווניהם, לנו היהודים אין במסורת רבת הדורות מושג של אהבה ללא-תנאי. א-לוהים בברית הישנה הוא שיפוטי וסוגר חשבונות. הפניית הלחי השנייה, הרעיון שהאמונה חשובה יותר מהמעשים – אלה מושגים נוצריים בעליל. ישו אולי נולד יהודי, אבל המוסר שהוא הציג היווה את מרקם המוסר הנוצרי ולא היהודי. דרשת ההר, כמו כל הברית "החדשה", הופקעה מהיהדות והיא כבר זמן רב נוצרית למהדרין. לפי היהדות, לא היתה כל ברית חדשה, אלא ברית אחת בלבד: בין העם היהודי לבין א-לוהי ישראל, שהוא הא-ל האוניברסלי.

ההבדל בין תחושת האשמה הקתולית לבין תחושת האשמה היהודית הוא בכך שזו הקתולית מבוססת על האמונה שכולנו נולדנו בחטא. שאין מה לעשות בכדי למחות את החטא הקדמון; בעוד שזו היהודית נובעת מהאמונה שכל אדם נברא בצלם א-לוהים ובידו הפוטנציאל להיות מושלם. מכאן שהאשמה הקתולית עוסקת בבלתי אפשרי, בעוד שהאשמה היהודית עוסקת בשפע האפשרויות.

שפע האפשרויות האלה הולידו וממשיכות להוליד את המגוון הרב והיפה של היהודים שמבטאים את זהותם האינדיבידואלית באמונותיהם ומעשיהם השונים ואף המוזרים ביותר. אהבת הבריות של היהדות מתבטאת ביחס של אהבה וידידוּת לבני האדם באשר הם. ואילו אהבת הבריות של הנצרות מתבטאת בהושטת הלחי השנייה לסוטר על הלחי הראשונה. לקתולי יש אהבה-שנאה, בעיקר אל היהודי, והיא: על היהודי להמשיך להיות קורבן מתרצה. דהיינו להישחט, להיות שה המועלה לעולה, ללא ניסיון להגיב ולהתגונן על הנפש והגוף. הצלב, סמל המחילה האוניברסלית, הפך לחרב בידי נושאי הצלב וצבאות האפיפיורים וקיסרי רומי הקדושה. האירוניה שהנוצרי כה אמון עליה, היא שלצלב ולחרב צדודית זהה.

בכבוד רב,

(המכתב נשלח בזמנו לנמען, שהבהיר בשיחה טלפונית למספרו החסוי כי אינו מסוגל להגיב על הדברים.)

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה מכתב רשום. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s