להציל את הרבי

תגובה על רשימה של שלמה שמיר, על הספר "להציל את הרבי" מאת פרופ' בריאן מארק ריג ("איך חילצו הנאצים את הרבי מלובביץ' מוורשה הכבושה", "הארץ, ספרים", 31.10)

חנה ארנדט כתבה על פרשת הצלת הרבי מסאטמר כי ייתכן שהיתה הפרק האפל ביותר של תקופת השואה. שלמה שמיר כותב ש"העובדה שהרבי חב את חייו לאיש המזוהה כמנהיג ציוני כבלה את חרצובות לשונותיהם של חסידי סאטמור, שממעטים לדבר על נסיבות הצלתו של אדמו"רם הנערץ". מעבר לטעות ההיגוי והכתיבה של המונח "סאטמור", כפי שנכתב במאמר מספר פעמים בטעות קולמוס עקשנית, במקום סאטמר – הלא היא העיר סאטו-מארה שברומניה; לא ברור על מה מסתמך שמיר בקביעתו שחסידי סאטמר ממעטים לדבר על נסיבות הצלתו, לאור חגיגתם את יום כ"א בכסלו (תש"ה, דצמבר 1944) עד היום, לאחר 62 שנה, כיום הודיה על הצלת רבם, האדמו"ר רבי יואל טייטלבוים.

שמיר ביטא במאמרו בין השאר את הדעה הרווחת לגבי הרבי מסאטמר, שספג ביקורת מחוגים ציוניים בטענה שנטש את אנשיו בשעת מצוקה וסכנת חיים, ומאידך ספג ביקורת מחוגים אנטי-ציונים חרדים על שהסכים להינצל על ידי גורמים ציוניים.

והאמת היא שראוי לחלוק על הקובלנות שהועלו נגדו. הטענה כי מדובר ביוזמה ציונית איננה רצינית, משום שהקשרים והרעיון למו"מ הם פרי יוזמתם של אנשי "קבוצת העבודה" מסלובקיה, ובעיקר הרב מיכאל דב-בר וייסמנדל, והם שיצרו את הקשר בין אייכמן לבודפשט, תחילה לראש הקהל החרדי, הרב פנחס פרוידיגר, ומיד לאחר מכן נטל קסטנר את היוזמה – כפי שעולה ממחקרה של חוקרת שואה אסתר פרבשטיין, בספרה "בסתר רעם – הלכה, הגות ומנהיגות בימי השואה" (הוצ' מוסד הרב קוק, ירושלים תשס"ב 2002, עמ' 81-84) המתבססת על מקורות היסטוריים ומחקריים מהימנים.

לדברי פרבשטיין, האמירה הפיקנטית – "הרבי מסאטמר, שהיה ראש המתנגדים לציונות, ניצל ברכבת ציונית" – מתעלמת מן ההקשר ההיסטורי. את רשימת המועמדים ליציאה ברכבת קסטנר הרכיבו נציגי כל הקבוצות בבודפשט, אשר מימנו את יציאתה, והיא ייצגה את כל מרכיבי הקהילה. הקהילה האורתודוקסית בבודפשט דרשה את צירופו של הרבי מסאטמר כתנאי להשתתפותם במימון המו"מ. דרישה נוספת באה מיהודים מקלוז', ובעיקר מד"ר פישר, חותנו של קסטנר.

גם קסטנר עצמו טען זאת במשפט גרינוולד. יתכן והדבר נבע מקשרי המשפחה לחסידות זו. יתכן גם שפישר נוכח בהערצה לרבי מסאטמר גם בקרב יהודי קלוז', ולכן הכליל אותו כמנהיג ציבור. מכל מקום, הכללתו ברשימת "תיבת נח" של קסטנר-אייכמן, מתאימה למגמתו של קסטנר לצרף לרכבת אישים בולטים מכל הזרמים, מגמה שהיתה נוחה לו מבחינה ציבורית.

 

הרבי מלובביץ' מגיע לניו יורק למסע התרמה ב-1929. (התמונה לקוחה מתוך הספר)

אולם עדיין, גם אם נסכים על מידת אי-הרצינות של הקובלנה על כך שהרבי מסאטמר הסכים להינצל על ידי גורמים ציוניים, פרשיות חילוץ ארבעה מגדולי האדמו"רים מאירופה הלכודה בשלבים שונים של הכיבוש הנאצי, נותרו כפצע פתוח, בכך שהן מאפילות על דפוסי הקשר ביחסי המנהיג ועדתו. האדמו"רים נחלצו מגיא ההריגה, ובמשך מספר חודשים לאחר מכן אלפים מחסידיהם נשרפו חיים במחנות ההשמדה. האדמו"רים לא נשארו עם צאן מרעיתם כדי להעניק להם ניחומים וסיוע נפשי בתוך גיא הצלמוות, אלא "ניצלו את מעמדם כדי לפרוש מן הציבור, לזנוח את ספינתם לציפורני הנאצים ולהימלט". האם לא הכזיבו דווקא הרבנים הגדולים בכך שהשאירו את צאן מרעיתם לנפשם ובעצמם נמלטו מגורל השואה?

יאנוש קורצ'ק מוזכר משום-מה כמנהיג החילוני היחיד שלא עזב את עדתו. אולם ספרות השואה מדווחת כי רוב המנהלים בגטו ורשה עשו כמוהו: הלכו עם חוליהם, עם יתומיהם ועם תלמידיהם. שלושה רבנים נותרו בגטו ורשה לקראת סופו: מנחם זמבה, שמעון שטוקהמר ודוד שפירא. שליח הרשות העליונה של הכנסייה הקתולית הודיע להם כי אנשי הכנסייה מוכנים להצילם, אך הם סרבו (ראו: הרב הפרופ' אליעזר ברקוביץ', "עמו אנוכי בצרה", עמ' 90-91). סיפור זה אינו מפורסם כסיפורו של קורצ'ק, אלא שעצימת עיניים במסווה אקדמי-מחקרי מבריחתם של מנהיגים אחרים מטרתה לומר שכולם לא היו בסדר, אל תבואו אלינו החילונים בטענות.

אך בריחתם של הרבנים היא מיתוס חוזר ונשנה. בפועל, לא הייתה תופעה כללית וטוטאלית של רבנים המפקירים את צאן מרעיתם בתקופת שואת יהודי אירופה. תופעת הצלת הרבנים של גור, בעלז, חב"ד וסאטמר, היתה אפסית לעומת שאר רבני-מנהיגי הקהילות, שרובם המכריע (עשרות לעומת ארבעה) ליוו בנאמנות קדושה את צאן מרעיתם עד המוות עצמו על קידוש השם: הרב אלחנן וסרמן מקובנה, הרבי מספינקה, הרבי מפיאסצנה (ר' קלונימוס שפירא), הרבי מרדומסק, הרבי מסלונים, הרבי מקומרנא, ורבים אחרים הי"ד.

פרופ' בריאן מארק ריג

שמיר גם סוקר במאמרו מספר פרקים שבהם "ריג אינו מחדש מאומה, וחוזר על האשמות וגינויים שפורסמו בספרים ובמחקרים". אך הבעיה בספרו של ריג איננה בעצם הסיכום של הקובלנות כלפי הרבנים שניצלו בתקופת השואה, אלא בהיעדר הצגת המענה ההולם שניתן להן בספרים ובמחקרים.

שמיר מסיים את מאמרו בעובדה המעניינת והנסית שאחרי השואה באה פריחה גדולה של היהדות החסידית בפרט והתורנית בכלל. פריחה חסרת תקדים של עם ישראל בארצו, שיקום ובניין החברה היהודית ושגשוג מופלא של עולם התורה. בעיניים זרות עלול להיות משהו מגוחך בכך, שבישראל ובארה"ב יש ישיבות ששמן כשם העיירות בפולין, בליטא ובהונגריה, שבה עמדו ישיבות שחרבו ורוב תלמידיהן הושמדו: ויז'ניץ, בעלז, גור, סאטמר, והישיבות הליטאיות: סלבודקה, מיר, פוניביז' וכיו"ב; אבל אפילו ליבו של שמיר הלא-מאמין יכול להיפעם מהמשך השתלשלות השמות האלה ופריחתן של הישיבות שבאו על מקום אלה שחרבו, המלמדות על סוג של ניצחון על המשמיד. ניצחון שלא היה מתרחש כלל אילולא אותם אדמו"רים שהצליחו להיחלץ מציפורני הנאצים ומסייעיהם – גור, בעלז, סאטמר וחב"ד – והחיו מחדש את חצרותיהם לגדולות ולמשפיעות ביותר בזמננו והפכו את התנועה החסידית לרוח הדומיננטית ביהדות העכשווית.

לקריאה נוספת, ראו:

הצלת האדמו"רים בשואה ברכבת ציונית

היסטוריוגרפיה לא תמימה

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה אלוהים בשואה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

0 תגובות על להציל את הרבי

  1. דני בלוך הגיב:

    דומני שמי שלא היה שם לא יכול לשפוט. מה היה כל אחד מאתנו עושה אילו חלילה היה שם והיה עומד בפני הברירות הנוראות והאיומות. אם האדמו"ר היה נשאר שם – האם עדתו היתה ניצלת?
    במבט מהיום כל בחירה היא נכונה אם האדם שלם עם מצפונו ואם הצלתו לא באה על חשבון הסגרת אחרים או התנהגות בלתי מוסרית כלפי הזולת ו בשל היותו קאפו.

  2. איל הגיב:

    חשבתי שנגד הרבי מסאטמר יש טענה אחרת:
    כשחסידיו באו להתייעץ איתו אם לברוח, הוא הורה להם להישאר והבטיח שאלוהים יושיע אותם – ואז ברגע האחרון הוא עצמו ברח וחסידיו נרצחו בהמוניהם.
    האם אני טועה?
    תודה

  3. קובי הגיב:

    עד כמה שידוע לי, את הטענה על העצה שלא לברוח מייחסים לרבי מבעלז, שאמר זאת לחסידיו ערב יציאתו לא"י מבודפשט. יש חוברת קטנה של השיחה הנ"ל, שכנראה אח"כ צונזרה ונעלמה.
    בשנה האחרונה היה על כך דיון בעיתון הצופה, והטענות פורסמו גם באתר העיתון באינטרנט. חפש שם: http://www.hazofe.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s