ומהן סיבות הכישלון הישראלי באהבת התנ"ך?

ההיסטוריונית פרופ' אניטה שפירא טוענת בספרה "התנ"ך והזהות הישראלית" (מאגנס) כי התנ"ך אומץ כטקסט לאומי מכונן בראשית המאה העשרים ואיבד את מעמדו זה בחברה הישראלית בעשורים האחרונים, "משנוכס על ידי היהדות האמונית". עד כמה יש לטענה שלה סימוכין?

"במשך קרוב למאה שנה", טוענת ההיסטוריונית פרופ' אניטה שפירא במסה "התנ"ך והזהות הישראלית", "היה התנ"ך הטקסט מעצב הזהות הראשון במעלה בחברה היהודית המתגבשת בארץ ישראל". זאת, עד לשנות השבעים של המאה הקודמת ש"אז חל פיחות במעמד התנ"ך בתרבות העברית". את הסיבות לכך היא מייחסת למלחמת ששת הימים והמפגש עם הארץ ש"הרס את הרומנטיקה של המקרא". גורם נוסף לא פחות חשוב מבחינתה נעוץ בכך שהתנ"ך אומץ כטקסט לאומי מכונן בראשית המאה העשרים ואיבד את מעמדו בחברה הישראלית בעשורים האחרונים, "משנוכס על ידי היהדות האמונית". הניכור הישראלי כלפי התנ"ך נובע לדעתה מ"הניכוס של המקרא על ידי הלאומנות הדתית". משום כך "ההתעניינות של מי שאינם דתיים בו הלכה ופחתה והוגבלה בעיקר לקבוצות גיל בוגרות, שהכירו את המקרא בטרם נאסר מחדש ברצועות של תפילין".[1]

 

שער הספר

 (שבהוצאת מאגנס)

אולם היהדות שייכת לכל היהודים. אם יש עליה מונופול של הדתיים, אין הוא נובע מכך שהדתיים שדדו אותה. מאז ומתמיד עסקו הדתיים בלימוד היהדות, והם המשיכו בכך גם כאשר החילונים הדירו את רגליהם ממנה.[2] סביר גם להניח שההתנתקות מן התנ"ך היא אחד הביטויים להתנתקות מן הארץ ומהאידיאלים של הציונות. חשבון נפש אמיתי היה מביא למסקנה שעצם הרעיון של חזרה למקורות, תוך דילוג על אלפיים שנות יצירה יהודית בגולה, הוא מעשה נואל.[3]

ולא זו אלא אף זו, התזה של שפירא לא מעוגנת בנתונים מהשטח. לדברי צבי אהרונסון, מבית הספר לחינוך של בר-אילן שנמנה בעבר עם הצוות שהכין את תוכנית הלימודים הראשונה בתנ"ך לבתי הספר הממלכתיים-דתיים, לפני איחוד הזרמים לזרם ממלכתי וממלכתי-דתי למדו בזרם העובדים רק כ-10 אחוז מהזמן תנ"ך; לעומת 16 אחוז בזרם הכללי ו-23 אחוז בזרם המזרחי. לאחר הנהגת החינוך הממלכתי, נקבע כי בממלכתי הכללי ילמדו 15 אחוז תנ"ך בממוצע מזמן הלימוד ובזרם הממלכתי-דתי 24 אחוז – 95 שעות לשנה מול 160 שעות.[4]

ממחקר חדש על מצוקות הוראת המקרא בבתי הספר בישראל, ניתן ללמוד שמעולם לא הצליחו להביא את התלמידים לאהבת התנ"ך. גם לא בתקופת הזוהר שמתארת פרופ' אניטה שפירא. בעלת המחקר היא פרופ' יאירה אמית מהחוג למקרא ובי"ס לחינוך באוניברסיטת תל אביב. "הזהות הישראלית המתגבשת", כותבת אמית, "כללה את היחס למקרא כרכיב משמעותי". היחס הוליד מיתוס "לפיו כולם אהבו ללמוד מקרא, מיתוס שבימינו הפך לנוסטלגיה פתטית".

מעיון בדבריהם של העוסקים בהוראת התנ"ך מראשית המאה ה-20, כותבת אמית, עולה כי כבר אז לא אהבו ללמוד תנ"ך. היא מצטטת מאמר של בן-ציון מוסינזון, מורה לתנ"ך בגימנסיה הרצליה, משנת 1910, המגיע למסקנה כי המסגרת החינוכית של הציונות החילונית לא הצליחה לקרב את הנער לתנ"ך. "מוסינזון נאלץ להודות שהלימוד ב'חדר' (המסורתי) קירב את התנ"ך ללב התלמידים יותר מאשר הלימוד בזמנו".

תכנית הלימודים שהוכנה ב-1954 בעקבות חוק החינוך הממלכתי מגדירה את מטרות לימוד התנ"ך: "להקנות לילדים אהבה וכבוד לספר ואת הרצון להגות בו תמיד". אבל כבר באותה שנה הגדיר מנהל 'תיכון חדש', מאיר בלוך, את מצב לימוד התנ"ך כמשבר מתמשך וכי כל המטרות שהוצבו בלימוד התנ"ך לא הושגו. התנ"ך הפך למקצוע שנלמד כדי לעבור בחינה "וששמחים שמתפטרים ממנו".[5]

הסופרת דבורה בארון (1887-1956) תיארה את המצב העגום בקטע ספרותי המאשש את המחקר של פרופ' אמית: "…הביאה להם ברכה מן המטבח עדשים מבושלים בעגבניות, מרק ריחני ומרהיב בצבעו האדמוני… 'הלעיטני נא מן האדום האדום הזה', אמר. 'ברכה, היכן זה כתוב?'. 'ה, הלעיטני נא' – קראה ברכה – 'בסיפורי המקרא'.

"והשניים ליד השולחן החליפו מבט רב משמעות ביניהם. על הקיצוצים שנעשו בספר התנ"ך דיברו כבר לא אחת. שוב אין מעתה בשביל הילד הישראלי לא חומש ולא פרשה כי אם רק סיפורי המקרא סתם…".[6]

זכות הראשוניות של הציונות?

בעקבות המסה הזאת של שפירא, המבקר יצחק לאור זיכה את הציונות בראשוניות שאינה זכאית לה: "עד ראשית הציונות לא נכרך (התנ"ך) בספר אחד, אלא אצל הנוצרים".[7] ואולם התנ"ך (שם מקובל לפחות מהמאה העשירית) העברי המלא בלי פירושים, נדפס בספר אחד כבר בשנת 1488 בדפוס היהודי של משפחת שונצינו באיטליה, ובמאות הבאות נכרך – ולא רק אצל הנוצרים – בספר אחד לא מעט פעמים: בנאפולי בשנת 1491/2, בברישה בשנת 1495, בפזרו בשנים 17-1511. במאה השבע-עשרה הדפיס אותו מנשה בן ישראל באמסטרדם ואחריו יוסף עטיאש. ובידי פרופ' אלכסנדר רופא נמצא תנ"ך מלא, דפוס פיסא משנת 1803. זהו המשך למסורת עתיקה: "הכתר" מארם-צובא הוא תנ"ך מלא בלי פירושים בצורת מצחף (קודקס) וזמנו מן המאה העשירית לסה"נ.[8]

בסיכומו של דבר, צודקת חוקרת מקרא פרופ' יאירה אמית, בהגדרת המקרא כ"תשתית להתפתחות התרבות היהודית; הוא המכנה המשותף של כל עם ישראל לדורותיו. חברה שחרדה לעתידה אינה מוותרת על עברה ועל המיתוסים המעצבים שלה, שהם יסוד בבניית הזהות של כל המשתייך אליה".[9]


[1] אניטה שפירא, התנ"ך והזהות הישראלית, ירושלים: מאגנס, תשס"ו, עמ' 27.

[2] כפי שעמד על כך אורי הייטנר, במאמרו הידלדלותה של הרוח בארץ, כתב העת "ארץ אחרת", גיליון מס' 35, תשרי-כסלו תשס"ז, אוקטובר-נובמבר 2006, עמ' 48-50.

[3] כפי שעמד על כך זאב גלילי, המתנחלים גנבו לנו גם את התנ"ך, שבועון "מקור ראשון", 12.1.2006.

[4] הנתונים בשמו של ד"ר צבי אהרונסון מובאים בידי זאב גלילי, דיוקן, שבועון "מקור ראשון", 2.2.06.

[5] פרופ' יאירה אמית, ידיעה קודמת לאהבה, בתוך: "שורש הדברים – עיון מחודש בשאלות עם וחברה", (בעריכת: רוביק רוזנטל, ראה אור לכבודו של יאיר צבן ביובלו), ירושלים: הוצ' כתר, 2005, עמ' 287-296.

[6] דבורה בארון, הגולים, תל אביב: עם עובד, 1970.

[7] יצחק לאור, שמשון חיגר בשתי רגליו היה, מוסף תרבות וספרות של "הארץ", 20.1.06.

[8] כמפורט בתגובותיהם של אלכסנדר רופא ויעקב שביט על מאמרו של לאור, המשך למסורת עתיקה, תרבות וספרות, 27.1.06.

[9] פרופ' יאירה אמית, ידיעה קודמת לאהבה, בתוך: "שורש הדברים – עיון מחודש בשאלות עם וחברה", (בעריכת: רוביק רוזנטל, ראה אור לכבודו של יאיר צבן ביובלו), ירושלים: הוצ' כתר, 2005, עמ' 295.

 

 לקריאה נוספת, ראו מאמריי בנושא:

 

1. ספר הספרים האבוד (מעריב)

 

2. התנ"ך ונפלאות העברית

 

3. ביקורת המקרא? ההר הוליד עכבר

 

ומאמרו של הסופר והפובליציסט אהוד בן-עזר שפורסם בלעדית ברשת בבלוג זה:

 

התנ"ך – לב התרבות והספרות העברית?

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה התנ\"ך האבוד. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

0 תגובות על ומהן סיבות הכישלון הישראלי באהבת התנ"ך?

  1. דני בלוך הגיב:

    1. פרופסור יאירה אמית לא קיבלה עדיין את פרס ישראל. היא, בלא ספק, ראויה לו.
    2. כדי להבין את השפעת התנ"ך על הנוער החילוני צריך לבחון את השפעתו לאורך זמן, ואין חשיבות לסטטיסטיקה כמה זמן נלמד התנ"ך פה או שם. דבר עם כל מי שלמד בבתי ספר חילוניים בארץ עד שנות ה-70 ותראה עד כמה השפיע התנ"ך על העברית שלהם, על עולם הערכים והמושגים ואהבת הארץ.
    לעומתם, מי שלמד מאוחר יותר חסר את העושר הלשוני והערכי שנובע מלימוד התנ"ך. מי שבמשרד החינוך קיצץ באכזריות בלימוד התנ"ך בחינוך הממלכתי גרם עוול רב לנושא ולחברה הישראלית.
    3. שנים רבות כאשר בקול ישראל היה גל אחד או שניים הינו מאזינים כל יום לפרקי היום בתנ"ך עם שיחת פרשנות קצרה. השידור היה לרוב לפני החדשות. בבוקר היו השידורים נפתחים ב"שיר של יום". היום התנ"ך הושלך בקרן זווית ברשת שידורים לדתיים ובבוקר כדי לצאת ידי חובה מושמעת קריאת שמע ואין לא שיר של יום לא פרק תנ"ך ולא פרשנות כלשהי.

  2. אורי הגיב:

    1. הערתך נכונה. התבלבלתי עם פרופ' שרה יפת. הטעות תוקנה.

  3. סלחו לי אם אפגע כשאומר, אבל טעות שלמה נפלה במאמר זה.
    תסכימו איתי כשאומר שהיהדות התורנית לא היא פגעה ברצון למידת התנ"ך,
    אלא ערכייה הכושלים של הפוליטקה הישראלית לפרוטרוט.
    יחד עם זאת, נורא קשה לי לעכל תחושה חילונית של ניכור מהדת, סלחו לי, זהו אני.
    אשמח לעורר תשומת לב בנושא, שוב תודה.