8 ספרי הגות מומלצים לקריאת חורף

1. מאיר בוזגלו, "עד נכון היום", סדרת שברי לוחות (בעריכת עמית עסיס), הוצאת בית ראובן מס, ירושלים, תשס"ז-2007, 73 עמודים

"לקרוא את החומש, ושעה אחר כך לקרוא את קפקא.
החומש מניח את הרצון של המצווה לחיות. מנקודת
מבטו של משה, קפקא הוא אדם מבולבל".
פרגמנט י"ג
 
מאיר בוזגלו, בני של הפייטן רבי דוד בוזגלו, המרצה בחוג לפילוסופיה באוניברסיטה העברית, בקובץ פרגמנטים בעלי קול חדש ותוכן הגותי יפה, מדויק ומשובב נפש.

לקריאה נוספת, ראו:

ביקורת של דרור בורנשטיין על הספר, ב"הארץ, ספרים", חלק א

ביקורת של דרור בורנשטיין על הספר, ב"הארץ, ספרים", חלק ב

 

2. רבקה מרים, "פתקים", סדרת שברי לוחות (בעריכת עמית עסיס), צילומים: נריה מס, הוצאת בית ראובן מס, ירושלים, תשס"ז-2007, 119 עמודים

"לפעמים באים אלי דברי-הימים, ויש שנדמה לי שלהתייעץ איתי הם באים. האם סופיותי שלי מאפשרת לאינסופיותם לנוח לצִדי? איני יודעת.

"מולי הם מתיישבים, על-יד השולחן, אך עם השעות המתמשכות הם קרבים ונצמדים בביישנות לחיקי. על אף מִשכָם הרב יש בהם משהו רך וחשוף, כבילד. הם מתבוננים בַּסביב בכבוד ובשמץ של כניעה, כמו סוס ברוכבו. וכמו בסוס הנתון תחת אוכף יש גם בהם אצילות מרוסנת, הם השולט והנשלט כאחד.

"לפעמים באים אלי דברי-הימים ואני, שנזקקת כל-כך לתמיכה, מוצאת עצמי מנענעת אותם בין ידַי ושרה לפניהם את ניסיונותי" (עמ' 16).

 

רבקה מרים, משוררת וסופרת ילדים, פונה בספר זה לסגנון הבעה חדש וייחודי.

נריה מס, בוגרת מכללת אמונה לעיצוב גרפי, בסדרת צילומים הממחישים את אלהים בפרטים הקטנים.
 

3. פרופ' רבקה שכטר, "האדם בורא את עולמו", ספרא – בית הוצאה לאור של איגוד כללי של סופרים בישראל, 2007, 288 עמודים

מן ההקדמה: "ההשקפה שאנו מוצאים בפרק א' בספר בראשית, במשל עץ הדעת, ובעשרת הדיברות, היא קוטבית להשקפה היוונית הקלאסית. לפי ההשקפה היוונית הקלאסית העולם הוא נצחי, אין הוא נברא. שנית,לפי ההשקפה היוונית הקלאסית הפררוגטיבה לברוא, ליצור, היא בלעדית לאלים. האדם יכול רק לחקות דברים קיימים. השקפה כזאת אנו מוצאים אצל אריסטו… שהסתמך על אפלטון…

"להשקפות עולם, לפילוסופיות, יש היגיון לפיו דברים מסתברים מהנחות יסוד. אם היוונים האמינו שהעולם נצחי, ברור שאין מקום בהשקפה כזאת לבריאה, ליצירה. ואם בכל זאץ האדם יוצר דברים מצויים בטבע, ההסבר לכך הוא שהוא מחקה. הוא חקיין. השקפתו של אריסטו היא מכאנית לגמרי…

"בהקשר של השקפה מכאנית כזאת, או של השקפה המניחה שהעולם הוא נצחי ואזי אין צורך ליצור, המושג 'רצון חופשי' אינו קיים. היוונים הקלאסיים לא הכירו מושג זה. לא היה להם צורך בו מבחינה אידיאולוגית, אף עלפי שמבחינה פרגמאטית הם לבטח עשו בו שימוש.

"ברור שהמושג 'רצון חופשי' קיים ק בהקשר של יצירה. אלו שאינם מקבלים את השפה ככלי יצירה, מתכחשים למושג זה, ובצדק… רק התנ"ך, אשר הניח בריאת עולם יש מאין, הניח גם קיום 'רצון חופשי'. אלהים בורא עולם מתוך רצון חופשי. האדם היוצר את עולמו בדומה לאלהים, זקוק אף הוא לרצון חופשי. בכלל, כדי שיוכל להגביל את תאוותיו כפי שהוא מצווה בעשרת הדיברות, הוא זקוק לרצון חופשי, לאחריות".
 
בספרה החדש של אחת ההוגות היותר רציניות בישראל ממשיך להתנהל דיון פורה בשאלה האם עדיף אדם לשוני אחראי יותר על עולמו או נסיגה לשלב קודם בהתפתחות באבולוציה, אדם כוחני והורס עולם. כפי שכבר ביררה בשני ספריה הקודמים – "קוסמולוגיה ושפה" ו"בראשית היה הדבר – האמנם?" – שכטר רואה את השפה כמותר האדם, כבסיס לערכיו ולמוסדותיו החברתיים, וכעוגן שעליו ניתן להשתית אחריות מוסרית וחזון של התפתחות והשתכללות אנושית. מנקודת המוצא הזו משתלשלת חלוקה דיכוטומית מקורית ומאתגרת של תולדות הדתות והרעיונות.

בייחוד מודגשת בספר הזה העובדה שהמוסר האנושי הוא לשוני, פרי של משא ומתן בין בני אדם. בכך חולקת שכטר על עמנואל קאנט, שראה את המוסר כא-פריורי, ולכן בז למוסר התנ"כי הלשוני.

פרופ' רבקה שכטר פירסמה עד כה מספר ספרי הגות: "מיסטיקה וקיומיות", "האדם הא-ל", "אויב קוסמי", "אושוויץ כממלכת פאוסט – במות לקורבנות אדם" (הוצ' עכשיו, 1986), "עולם נגלה", "השורשים התיאולוגיים של הרייך השלישי" ו"קוסמולוגיה ושפה" (אוניברסיטה משודרת). כמו כן פרסמה דרמה עיונית בשם "מפיסטו צחק הה, הה" (כרמל, 1998), ורק לאחרונה הופיע לאור ספרה "בראשית היה הדבר, האומנם?" (בהוצ' כרמל, 2005). רשימות מחקריות מפרי עטה מתפרסמות תכופות במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" ובכתבי עת שונים בארץ ובעולם. זהו תענוג אינטלקטואלי צרוף ומתמיד להיחשף לניתוחיה ההגותיים וההיסטוריים.

שכטר הצטרפה לאחרונה לבלוגיה ב"רשימות" וברכותי אליה על כך.

4. שחר פלד, "מגרסת הזהויות", פרדס הוצאה לאור, תשס"ז-2007, 264 עמודים

 

"ככל שההשתקפות של בבואתנו נראית לנו צלולה יותר – כך גואים הפרדוקסים הכרוכים בהשתברות האינסופית במראה. האם תוכל תרבות המבוססת על ניתוץ של מיתוסים לנתץ את מיתוס הניתוץ? האם תוכל תרבות השונאת את הדיכוי להפסיק את הדיכוי שמביאה עימה שנאת הדיכוי? היוכל 'אני' המודע לשרירותיות הגדרתו העצמית לחזור ולמצוא את הקריטריון הסמוי, את הנקודה הארכימדית החוץ-זהותית שעל פיה הוחלט שמדובר בשרירות?
"ספר זה מנסה לתפוס את הקצוות החלקלקים של החוטים השזורים בשולי הזהות כפי שזו מתעצבת בתרבות, לצפות בענן החלקיקים המתאבך על רקע השמים ומתווה את המהות, ולהציע לו הגדרה תהליכית כלשהי, נוסחה. לא נוסחה של יחסים בין אובייקטים, אלא נוסחה המתארת מגמות של שינוי, של התהוות" (עמ' 11).
 

שחר פלד, מתרגם ועורך אקדמי, עבודת המחקר שלו הובילה לכתיבת הספר, שלטענת המו"ל, ארכה שבע שנים וכוללת סקירת ספרות רחבת היקף ומחקר שדה באוניברסיטת בר-אילן
 

5. ישי מנוחין וירמיהו יובל (עורכים), "האם הסובלנות תנצח? חינוך מוסרי בעולם מגוון", הוצאת מכון שפינוזה ומאגנס האוניברסיטה העברית בירושלים, תשס"ה, 276 עמודים

 

"הרב-קוליות שבמקרא הטביעה את חותמה על היצירה התרבותית של היהודים מאז ומעולם", מאפיין במאמרו בספר פרופ' (אמריטוס) משה גרינברג מהחוג למקרא באוניברסיטה העברית (חתן פרס ישראל למקרא ב-1995). "סגנון המשנה, התלמוד, המדרש ופרשנותם הוא רב-שיחי. אך בהבדל מן המקרא, בספרות הבתר-מקראית התכונה הזאת מודעת, מוצהרת, מנומקת ומוצדקת. במסה זו אפרש את ההנמקה וההצדקה, ואציע שיש לנו היום מה ללמוד בהלכות מדינה מיחס קדמונינו לריבוי הקוליות של המקרא, אשר רק מקרוב באנו להכירה, וטרם עיצבנו דרך פירוש עכשווית שתפיק ממנה את העושר הטמון בה" (עמ' 231).
 
הוגי דעות מתחומים שונים מבררים באסופת מאמרים זו סוגיות של חינוך מוסרי הניצבות כאתגר בפני חברות מגוונות ורב-תרבותיות. נדונה בהם, בין היתר, שאלת הסובלנות, מקורותיה ואחיזתה בדתות השונות ומקומה בתנאי זמננו. בין הכותבים: דוד הד, זאב הרווי, ריינר פורסט, מרתה ק' נוסבאום ואחרים. 
 

6. קארל יאספרס, "שאלת האשמה", סדרת ספרי מופת פילוסופיים (בעריכת יעקב גולומב ודוד בנקיר; מגרמנית: יעקב גוטשלק ודפנה עמית), הוצאת מאגנס האוניברסיטה העברית בשיתוף עם "יד ושם" בירושלים, תשס"ו-2006, 185 עמודים

בזמן שחוסר הנחת מהמודרניות הוליך את מרטין היידגר הישר לזרועותיו של היטלר, נותר הפילוסוף והפסיכיאטר הגרמני קארל יאספרס אויב מושבע של הנאציזם. רעייתו, גרטרוד, היתה יהודייה. סירובו להיפרד ממנה הוביל לפיטוריו מהאוניברסיטה ב-1937, וגרם לאיסור על פרסום ספריו. שניהם תיכננו התאבדות משותפת במקרה שהנאצים יחליטו ללכוד אותם. הם חיו חיי בידוד ופחד, והכיבוש האמריקאי היה להם הצלה. לאחר המלחמה פרע יאספרס את חובו לאמריקאים במלואו, הן בסיועו בשיקום האוניברסיטאות הגרמניות והן בכתיבת "שאלת האשמה".

במרכז טענותיו של יאספרס עומדת ההבחנה בין סוגים שונים של אשמה: פלילית, פוליטית, מוסרית ומטפיזית:

"א. אשמה פלילית: פשעים שעיקרם במעשים שאפשר להוכיחם באופן אובייקטיבי,  המפרים חוקים חד-משמעיים. הערכאה היא בית המשפט, המגדיר בהליכים פורמליים בצורה תקפה את העובדות ומיישם לגביהן את החוקים.

"ב. אשמה פוליטית: עיקרה במעשיהם של המדינאים ושל אזרחי המדינה, שבגינם עליי לשאת בתוצאות מעשי המדינה שלשלטונה אני כפוף ושבאמצעות סדריה נקבעת הווייתי (נאמנות פוליטית). לכל אדם יש חלק באחריות לאופן שבו הוא נשלט. הערכאה היא כוחו ורצונו של המנצח, במדיניות הפנים כבמדיניות החוץ. ההצלחה מכריעה. את מיתון השרירות והכוח משיגים על ידי חכמה מדינית הנותנת דעתה על תוצאות אפשריות נוספות ועל ידי הכרה בנורמות מקובלות, הקרויות החוק הטבעי והחוק הבינלאומי.

"ג. אשמה מוסרית: אני נושא תמיד באחריות מוסרית למעשים שאני עושה כפרט; הדבר נכון לכל מעשה ממעשיי, גם למעשים פוליטיים וצבאיים. לעולם אין תוקף לאמירה 'פקודה היא פקודה' כפשוטה. כשם שפשעים נשארים פשעים גם אם נעשו בפקודה (אם כי מידת הסכנה, הסחיטה והטרור משמשות כנסיבות מקלות), כך כל מעשה נשאר כפוף גם לשיפוט מוסרי. הערכאה היא המצפון האישי וזיקתי לידיד ולקרוב, לאוהב ולחבר המתעניין בנפשי.

"ד. אשמה מטפיזית: יש סולידריות בין בני אדם כבני אדם, המשתפת כל אדם באחריות לכל עוולה ואי-צדק בעולם, ובמיוחד לפשעים הנעשים בנוכחותו או בידיעתו. כשאיני עושה את כל מה שאני יכול לעשות כדי למנעם, הריני שותף לאשמה. אם לא חירפתי נפשי כדי למנוע את רציחתם של אחרים אלא עמדתי מנגד, אחוש אשם באופן שאינו נתפס בצורה הולמת מבחינה משפטית, פוליטית ומוסרית. העובדה שעודני חי לאחר שדבר כזה התרחש נתלית בי כאשמה בל תימחה…

"אולם הדבר אינו מתרחש מתוך סולידריות בקרב כל בני האדם, בקרב אזרחי המדינה, אפילו לא בקרב קבוצות קטנות, אלא נשאר מוגבל לקשר האנושי ההדוק ביותר, ועובדה זו הופכת אשמה זו לאשמת כולנו. הערכאה היא אלהים עצמו" (עמ' 57-58).
 
הספר שלפנינו כולל בין היתר את הטקסט "שאלת האשמה" שנכתב לאחר מלחמת העולם השנייה, שלושה מהמכתבים שהחליף עם חנה ארנדט שבהם היא מתרעמת על התעלמותו מ"העמדה היהודית" ביחס לסוגיות שבהן עסק, עם עורך השבועון הגרמני "דר שפיגל", ותגובתו לדיון בפרלמנט הגרמני על התיישנות פשעי הנאצים. החיבור מלווה במבואות מאת דוד הנקיר, ברל לנג והנס זנר.

ספרו הקודם והנשכח של קארל יאספרס בעברית, "מבוא אל הפילוסופיה", תורגם מגרמנית על ידי ד"ר זאב שילֹה, והופיע בהוצאת ספריית שילה, חולון, 1991 (מהדורה שנייה), 110 עמודים.  
 

7. פרופ' זאב צחור, "עיצוב הישראליות", בהוצאת עם עובד והמכללה האקדמית ספיר, עורך: אלי שאלתיאל, תשס"ז / 2007, 197 עמודים

"ב-1972 הוזמן דוד בן גוריון לפגישה עם הסטודנטים באוניברסיטת באר שבע, העתידה להיקרא על שמו. באותם ימים נחשפה סדרה של מעשי שחיתות בצמרת הממשל, ואחד הסטודנטים פסק בפגישה שהחברה הישראלית מתפוררת.
"בן גוריון בן השמונים ושש הגיב בתקיפות ואמר שהחברה הישראלית איננה יכולה להתפורר משום שהיא טרם קמה. מן העם היהודי הישן נולדת כאן חברה חדשה, אמר; בניית חברה היא תהליך הדורש זמן. כמה זמן? שאל מישהו מן הסטודנטים. עוד דור, העריך בן גוריון. חלפו מאז ימי דור ויותר. האם החברה הישראלית כבר קיימת?".
 
פרופ' זאב צחור, נשיא המכללה האקדמית ספיר, תושב הנגב, איש סגל המחלקה להיסטוריה באוניברסיטת בן-גוריון. כתב והוציא לאור שמונה ספרים, עשרות מאמרים אקדמיים ומאות טורים בעיתונות היומית (בהמשך אשתדל לפרסם כאן מן ההקדמה המעניינת של הספר).
 

8. פרופ' פיליפ וקסלר, "החברה המיסטית: חזון חברתי מתפתח", (מאנגלית: יעל ענבר), הוצאת כרמל, ירושלים, תשס"ח / 2007, 221 עמודים

"השערתי, או השלכתי, היא שהשינוי התרבותי לכיוון דרכים של מחשבה והוויה בעולם שכינינו בדרך שגרה 'מיסטי' וכיום אנו מכנים באופן שגרתי 'רוחני', הוא בולט כל-כך, עד שיש לנו מחויבות אנליטית לקחת אותו ברצינות. לקיחת 'החברה המיסטית' המתפתחת 'ברצינות', משמעותה לא רק לנתח את התופעה או לקבוע את סיבותיה, אלא גם לראות את השפעתה, כיצד היא משפיעה על הקטגוריות של הניתוח שאנו, המומחים, לוקחים כמובנות מאליהן, כשמורת הטבע של הידע השמור ליודעי ח"ן.

(…)

"המצב המיסטי הוא החלופה המנוגדת לחוויית הניכור. בניגוד לבלבול, להתמעטות הקתקסיס (האנרגיה המושקעת ביצירת הקשר בין בני אדם) ולהפחתת הרגישות, אשר לטענתי מאפיינים הן את המודרניות והן את הפוסט-מודרניות, דפוסי החיים המתפתחים בחברה המיסטית מאופיינים באיחוד במקום בפירוד; במערכתיות הוליסטית במקום בהתמחות פונקציונלית; בשחרור רגשות שתמיד היו עצורים במקום בחישובים קרים ותועלתניים; באמונה במקום בספקנות; ובאושר במקום באבל, שאותו חגגה הפוסט-מודרניות באופנה השחורה ששלטה בה ובספרות המקברית שלה.

"המרכיב המיסטי ביותר הוא החזון המחודש של הקשר האנושי-קוסמי או הקשר הישיר לאלוהות, שהוא הצורה הטרנסצנדנטאלית המוקצנת עד מוחלטות של היחסים האישיים בחברה: הקשר בין האני לאתה האלהי. זוהי ליבתה הרוחנית והחווייתית של חזרת הקדושה – ההתקדשות-מחדש – בארגון המשמעות בקודים התרבותיים. אף-על-פי ששינוי זה השפיע על תקשורת ההמונים, אם לא נוצל על-ידה, בדיווחיה על מלאכים, רוחות, נסים, תפילות, אקסטזה רוחנית וחוויות מיסטיות עממיות שכיחות ('כמעט מחצית – ארבעים ושלושה אחוזים מכל תושבי אמריקה וארבעים ושמונה אחוזים מכל תושבי בריטניה – חוו חוויות מיסטיות פעם אחת או יותר'; פורמן 1998, עמ' 3), המשיך העולם האקדמי שעסק במדעי החברה לישון שינה עמוקה במגדל השן שלו ולנהל דיונים מייגעים על אודות התרבות הפוסט-מודרנית או על אודות הפוליטיקה של המעמד, הגזע והזהות המגדרית".
 
פרופ' פיליפ וקסלר, תיאורטיקן ביקורתי בעל רקע בפסיכולוגיה חברתית ועניין רב ברוחניות, בודק בספרו את תחיית הרוחניות הבאה לידי ביטוי בחברה ובחינוך. וראו ראיון עם המחבר ב-Ynet.

 

קריאה מחכימה ומהנה,

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה קורא סדרתי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

0 תגובות על 8 ספרי הגות מומלצים לקריאת חורף

  1. ענת פרי הגיב:

    אהבתי את הבחירה שגם משקפת את רוח התקופה – מלקחי השואה ועד רעיונות "העידן החדש".

  2. רבקה הגיב:

    תודה אורי על הברכות, באחור.
    רבקה שכטר