חמץ בפסח מעיב על יהדותנו?

גרסה תמציתית של עמדתי בפרשת החמצת חוק החמץ פורסמה הבוקר (10.4.08) ב-Ynet, בזירה מול שר התשתיות (לשעבר) יוסי פריצקי

שופטת בית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים, תמר בר-אשר צבן, פסקה בשבוע שעבר כי מסעדות, פיצריות ומכולות אינן "מקום פומבי" אלא "עסק סגור", ולכן מותר למכור בהן חמץ בפסח. חוק "חג המצות" קובע ש"לא יציג בעל עסק בפומבי מוצר חמץ למכירה או לצריכה", אך אינו מגדיר מהו "מקום פומבי". השופטת נדרשה להגדרה בחוק העונשין, לפיו מדובר ב"מקום ציבורי, כשאדם יכול לראות את המעשה מכל מקום שהוא", או "מקום שאינו ציבורי, ובלבד שאדם המצוי במקום ציבורי יכול לראות את המעשה". מכאן הסיקה השופטת שמכולת, מסעדה ופיצרייה אינן בגדר מקום פומבי.

 

פסק הדין – המאיים לחולל משבר קואליציוני בעצם הפגיעה בצביונו של חג הפסח ובסמליו, ומאיים על מעמדו הרגיש של הסטטוס-קוו בין דתיים לחילונים – ניתן בעקבות דיון ראשון מסוגו בעניינם של ארבעה בתי-אוכל ירושלמיים שהוגשו נגדם כתבי אישום בגלל מכירת חמץ בפסח שעבר חרף האיסור בחוק. הגם שפסיקת בית המשפט המקומי אינה תקדים שיפוטי המחייב בתי משפט אחרים, סביר להניח שבעקבותיו בפסח 2008 יוצג החמץ ברחבי ישראל כפי שלא הוצג בפסח מראשית המדינה בדיוק לפני 60 שנה.

 

ניתן להראות עד כמה הפרשנות הצרה של השופטת להגדרת "פומבי" רחוקה לחלוטין מתכלית החוק ומהשכל הישר. נשאל לרגע מה ייעשה אדם שרוצה להיכנס לסופרמרקט כדי לקנות דברי חלב וביצים ואינו רוצה להיתקל בחמץ? אך נניח לחוסר ההיגיון של הפסיקה התקדימית ונבחן את מטרת החוק, שהרי יש לפרש את הוראות החוקים לפי תכליתם והגיונם. תכלית הוראת חוק החמץ היא כמובן התחשבות ברגשותיו של השומר על מצוות "בל ייראה" חמץ בפסח, והחלטת השופטת לא תואמת תכלית זו.

 

קו ישר נמתח מפסיקת בג"ץ שפסלה חוקי עזר לממכר חזיר והתירה את מכירתו באזורי התעשייה בערים כמו אשדוד וטבריה, לבין ההידרדרות במדרון החלקלק של בתי המשפט בכל הנוגע לביטול החוקים המעניקים מעט צביון יהודי לפרהסיה של ישראל, כמו איסור הצגת חמץ בפומבי, סגירת מסעדות ובתי קולנוע בתשעה באב וביום השואה, איסור גידול חזיר, ועוד. הצעד הבא יביא כנראה להסדרת תחבורה ציבורית ומסחר חופשי בשבתות ובחגי ישראל.

 

מימוש אופייה של המדינה כמדינה יהודית ודמוקרטית, כנקבע במגילת העצמאות ובחוקי היסוד, היא סוגיה חשובה לדיון בפרשה. במדינה יהודית יש שמירה על מאפיינים יהודיים מסוימים, כשהמחוקק מקפיד שלא לכפות על הציבור הכללי הלכות דתיות כמות-שהן. מהשופט חיים כהן המנוח, הלוחם הבולט בזמנו בכפייה הדתית, למדנו שיש בכך למחוקק כמה מניעים: להפגין את חילוניות החוק, שלא לשים עצמו פוסק הלכות דתיות, וכדי לקיים את עיקרון "חופש הדת". כלומר, מסביר כהן בספרו "המשפט" (עמ' 11-12), גם אם תמלא אחר הוראות החוק, עדיין לא שמרת מצווה דתית. אמנם שבת ומועדי ישראל הם ימי המנוחה הרשמיים ליהודים, אבל בין יום המנוחה הרשמי לבין שמירת השבת כהלכתה אין ולא כלום. לא זו בלבד שחוקי המדינה מאפשרים לכל אדם לחלל את השבת כראות עיניו, אין גם דמיון בין שבת של חולין שבחוקי המדינה לבין שבת קודש שבחוקי היהדות.

 

או למשל חוק החזיר, הקובע איסור לגדל, להחזיק ולנחור חזירים. מטרתו היא אמנם דתית-לאומית, אולם איסור התורה חל על אכילת החזיר (ויקרא יא, ח), שלא נאסרה בחוק המדינה המאפשר לאדם לאכול בשר לבן כאוות נפשו. מה שהמחוקק אוסר הוא גידול חזיר, הגם שידע על האיסור ההלכתי לאכול מבשר החזיר ולא אסרו בחוק. כך גם בחוק האוסר חמץ בפסח: איסור התורה הוא על אכילת חמץ ועל "הימצא החמץ בביתכם" (שמות יב, טו). והחוק בישראל אוסר רק הצגת חמץ למכירה בפרהסיה, ומבחינת החוק יכול אדם לאכול ולהחזיק חמץ בפסח ככל שירצה.

 

מאחר וחוק איסור מכירת חמץ בפסח, כמו גם חוק החזיר וחוק שעות עבודה ומנוחה בשבת, נעדרים מטרה דתית – אינם כפייה של "חקיקה דתית", אלא חוקים שנועדו לשמר את הציבוריות הישראלית כציבוריות יהודית. היה זה דוד בן-גוריון, שבניגוד לפוליטיקאים אחרים לא הסכים לחבוש כיפה באירועים דתיים, שהבין את חשיבות הפרהסיה היהודית – לא למען המסורת היהודית, אלא למען מדינת היהודים השואפת להיות יהודית. לכן גם התעקש על שילוב הדת במדינה. מאותה סיבה גם ברל כצנלסון הורה לנשות שכונת בורוכוב החילונית בגבעתיים: "אתן לא תולות כביסה בשבת ברחוב".

 

חשוב לזכור כי חוק המצות (איסורי חמץ) מ-1986 הוא ביטוי של זהותנו הדתית, ולא פחות מזה – של זהותנו הלאומית. לחוק האוסר הצגה פומבית של מוצרי חמץ יש היבט דתי-הלכתי בצד היבט לאומי-תרבותי. הדברים שעניינם רשות הרבים של ההוויה הלאומית והתרבותית של עם ישראל, שלובים בהוויה היהודית היומיומית, ואי-אפשר לנתקם זה מזה.

 

זכותו המלאה של כל אזרח במדינה להחליט מה יכניס לצלחתו ומה לא. זכותו לאגור לחמים ופיתות בפריזר שבביתו. ועם זאת, חובתו של עם לחיות על-פי תרבותו הלאומית לרבדיה כפי שעוצבה במהלך הדורות, שכן מסורת תרבותית של עם הולכת ומתעצבת במשך דורות רבים, ולא בדור אחד. זו מהותה של תרבות לאומית.

 

דמותה של מדינת ישראל כמדינה יהודית מושתתת על התודעה ההיסטורית המשותפת, על שותפות הגורל ועל ערכים תרבותיים לאומיים. תשתית זו כוללת אימוץ של סמלים לאומיים, מחד, ודחייה של סמלים אנטי-לאומיים, מאידך. איסור אכילת החמץ והימצאותו בימי הפסח הוא אתוס יהודי-לאומי בעל משמעות בעיני העם היהודי בכללותו, ושורשיו שתולים בימיו הקדומים ביותר. אותו האתוס היהודי של אבותינו בנוגע לאי-הצגתו בפרהסיה ולאי-אכילתו של החמץ ושיתוף הפעולה במטרה לשמר את אורח החיים היהודי ואת חיי הרוח היהודיים במשך מאות שנים של נדודים ורדיפות – אותו האתוס הוא חלק חשוב במארג של אתוס קולקטיבי אחד להתגדר בו ואמת-מידה אחת להישען עליה במדינת היהודים כיום.

 

המדינה היהודית מקיימת את האתוס היהודי, והוא מתבטא בין השאר בסמליה היהודיים ובחגיה הרשמיים שעל-פי הלוח העברי. ההיתר המשפטי להצגת חמץ בפסח ברשות הרבים של ישראל הוא ויתור על אחד הסמלים המקיימים את האתוס של המדינה היהודית, ואי-אפשר שלא להסיק מכך כי פומביות מכירת החמץ שנוצרה בשנים האחרונות, מסכנת את קיומה של ישראל כמדינת יהודית.

 

יודגש שעל-פי הסקרים, רוב מיוחס של הציבור היהודי בישראל הוא מסורתי ושומר כשרות, גם אם אינו מקפיד בקלה כבחמורה. אוכלי החמץ בישראל הם מיעוט. סקר של "מכון גוטמן" משנת 2000 העלה שרק קצת יותר משליש מהיהודים (37%) אוכלים חמץ בפסח. סקר שערכה ב-2005 ד"ר מינה צמח מ"מכון דחף", מגלה שרק כרבע מהיהודים (24%) אוכלים חמץ בפסח. צמח המופתעת ערכה מדגם חוזר, שהעלה את אותה התוצאה. סקר נוסף, שערכה השנה חברת "מרקט ווטש" מצביע על 69% מהישראלים המקפידים שלא לאכול חמץ בכל ימי חג הפסח. סביר להניח כי מדובר בשינוי מגמה, שרק מצביעה עד כמה הפסיקה התקדימית בפרשה מנותקת מהמציאות הישראלית.

————–

לקריאה נוספת, ראו:

* אורי לופוליאנסקי, "אל יחמיצו את החמץ", מעריב, 17.4.2008

* עו"ד צביה גרוס, "הפסיקה החמיצה את תכלית החוק", הארץ, 7.4.2008

* יאיר שלג, "מלחם בפסח לאנדרטת גולדשטיין", הארץ, 7.4.2008

* אורי פז, "שאלות למזוז", מקור ראשון, 16.4.08

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה חגי ומועדי ישראל. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

0 תגובות על חמץ בפסח מעיב על יהדותנו?

  1. שרית הגיב:

    ברשתות הסופרים מכוסים המדפים בהם יש חמץ ביריעה כלשהי. על כן מי שלא רוצה לשזוף עיניו בחמץ לא חייב לעשות כן. מי שכן, כמו שעושים בפועל כבר שנים רבות, יכול לקנות חמץ בסופרמרקט.
    מה גם שבתי האוכל נגדן הוגשה התביעה בירושלים משרתים קהל לקוחות חילוני בלבד, מעולם לא היו כשרים ותמיד פתוחים בשבת. קהל דתי וחרדי לא נכנס אליהן ביום-יום, מדוע שייכנס אליהן דווקא בחג הפסח וייאלץ לראות דברי חמץ?
    במה נפגעים רגשות אדם דתי בכך שמוכרים חמץ במקום בו כף רגלו לא תדרוך מעולם? האין זו רדיפה?

    הנה תגלית מרעישה – לא רק לדתיים יש רגשות.

    לגבי הסקרים השונים: אני מעוניינת לדעת מהי ההגדרה למסורתי ומי ערך את הסקר/ים בנושא. קל מאוד להרחיק את הרף בו אדם נחשב למסורתי בעיני מי שעורך את הסקר, אך נשאלת השאלה אם אותו אדם מגדיר עצמו כמסורתי.
    בין מכרי גם דתיים ועדיין מתוך סה"כ האנשים שאני מכירה הרוב לא שומרים על כשרות. אני לא חיה לי בבועה תל אביבית-שמאלנית (ההקצנה הסטריאוטיפית במכוון).

    דבר אחרון, על הסטטוס קוו מנסים לשמור עוד מקום המדינה. ניתן באותה מידה לאמור כי חקיקת החוק בשנות ה-80 היוותה סטייה ממנו, ולא התיקון שמנסים לבצע כעת. זהו סילוף של האמת.

  2. חייש הגיב:

    לענות על שאלה בסיסית – כיצד מכירת חמץ במסעדות פוגעת במשהו, מלבד בניסיון הדתי להשליט על כלל האוכלוסיה (שחלקה אינו יהודי, מה לעשות? גם הערבים ושאר מיעוטים אתניים החיים בתוכינו זכאים לאכול) כל מיני חוקים מתחום חופש הפרט.

    החמץ, אסור לו שימצא בחזקתו של מי שמעוניין לשמור על קדושת החג. איסור בל יראה אינו תופס על חמץ זרים. אילו יהודי דתי היה מזדמן לכפר ערבי גדוש חמץ, לא היה נאלץ לאטום את עיניו. לגוי מותר להחזיק חמץ בפסח ואין פה משום בל יראה ובל ימצא.

    היות וההלכה אינה אוסרת על הימצאותו של חמץ בעולם, אלא רק בחזקת היהודי, והיות וישנם יהודים שלא מאמינים בתקפות הלכה זו, האיסור החוקי חל אך ורק על חמץ המוחזק בפומבי. בחלון ראווה, נגיד, זה באמת לא לעניין. אבל מה ההבדל בין חמץ המוחזק בבית עסק פרטי לבין חמץ המוחזק בפריזר פרטי?

    יותר מכל, מקוממת התפיסה ההיסטורית של העם היהודי כשומר מצוות אדוק. כאילו מסורתית, כולם קיימו מצוות כל הזמן וחשוב לשמור על האתוס הלאומי. קריאה זריזה בתנ"ך מעלה כי רוב היהודים (במרחק דורות ספורים ממי שלכאורה קיבלו את התורה ישירות מהבוס) היו עובדי אלילים לתאבון.

    חג שמח.

  3. דני בלוך הגיב:

    בילדותי ובצעירותי לא היו חוקי חמץ ולא ניתן היה להשיג חמץ בפסח אלא במקומות מעטים. ריבוי המקומות שבהם ניתן להשיג חמץ הוא ריאקציה להתגברות ניסיונות הכפיה הדתית ושום חוק לא ישנה את המצב, אלא להיפך.
    אין חוק האוסר לנסוע בכלי רכב פרטיים ביום כיפור וכמעט אין איש הנוסע ביום כיפור. ברגע שהטפשים בין הח"כים הדתיים ינסו לחוקק חוק שכזה יתחילו כל החילוניים לנהוג ביום כיפור.

  4. אברהם הגיב:

    יצא לי לקרוא את הדיון בכנסת על הצעת החוק משנות השמונים. בקריאה הראשונה מסביר חבר הכנסת שאקי, יוזם החוק, שהוא *לא* מתכוון למנוע מחילוניים לקנות לחם, אלא רק רוצה שהם לא יציגו לחם ברחוב, וש*אין* לו כוונה לפגוע בזוכיותיהם של החילוניים, לאכול, לקנות או למכור לחם. בקריאה השניה שואל חבר הכנסת שריד אם זה חוק להצגה בלבד, ונענה שכן (מה שגורר את השאלה שלו, אם לא מדובר על צנזורה). בקיצור, מי שחוקק את החוק לא התכוון למנוע מכירת מצות אלא רק על הצגתן בפומבי, ועובדה שבעשרים השנים שעברו מאז חנויות המשיכו למכור מצות ולא להציגן, ואף אחד לא נשפט על זה. זאת ריאקציה מאוחרת יותר של ראש עריית ירושלים, בניגוד מוחלט לרוח החוק וכוונת המחוקק המפורשת.

  5. עומר שומרוני הגיב:

    אתם אשכרה לא מבינים כמה אתם משניאים את עצמכם עם כל העניין הזה. המינימום שדתי אינטליגנט יכול לעשות זה להבין שלא כולם כמוהו, ולא לנסות לספר לי סיפורי סבתא על אתוס של העם היהודי לדורותיו. לא רוצה חמץ? לא צריך. אבל אל תנסה לחנך אותי או לכפות עלי מה לאכול.

  6. ענת פרי הגיב:

    אין שום קשר בין ריבוי הלחם בפסח לכפייה דתית, כמו שאין קשר בין מכירת פרי ים וסושי בישראל לכפייה דתית.

    הריבוי של מזון לא כשר בישראל קשור להתעשרות ולחברת השפע ולריבוי הנסיעות לחו"ל של ישראלים שרוצים ליהנות מכל מה שיש בחו"ל, וגם לערכים של נהנתנות ופינוק.

    הוריי בכלל לא הלכו למסעדות כי זה נראה להם בילוי בורגני ובזבזני שלא מתאים להם, ובטח שלא היה איכפת להם מה מוכרים שם בפסח.

  7. שרית הגיב:

    בעיני אחרים זה בסה"כ האוכל שהם אוכלים.

    במה אוכל שאינו לרוחך הוא פינוק?

  8. ענת פרי הגיב:

    זה לא קשור לרוחי או לא לרוחי. ישראל של היום היא מדינה הרבה יותר עשירה ומפונקת, ומסעדות גורמה הן חלק מזה, וגם היללות על הסבל שנגרם משבוע בלי לחם הן חלק מזה.

    בשנות החמישים והששים אנשים התביישו להתלונן על רעב ממש, כל שכן לדבר על הסבל שנגרם משבוע של אכילת מצות.

    רוב אזרחי ישראל, לפחות לפי הסטטיסטיקה, אוכלים עוף קפוא, הרבה יותר משרימפס, ויותר מודאגים מהיכולת לממן את סל המזון המשפחתי ולא מהיכולת לקבל במסעדות גורמה חמץ בפסח.

    כל ההתמרמרות על הכשרת מסעדות בפסח שייכת למעמד חברתי גבוה ומבוסס, וזה אחד הדברים שעושה אותה כל כך לא נעימה לאוזניים של הרבה אנשים ששמחים אם יש להם די אוכל בבית.

  9. דני בלוך הגיב:

    את מערבבת מין בשאינו מינו . אין שום קשר בין הדברים. עשירי הארץ נמצאים בפסח בחו"ל או על היאכטה ומי שאולי סובל הוא מי שמחפש את האוכל הזול – חומוס, פלאפל, פיצה. אבל לא זו השאלה. הבעייה האמיתית – האם עלינו לכפות אורח חיים דתי או מסורתי באמצעות חקיקה או באמצעות השפעה בדרכי נועם. לכך אין לך תשובה.

  10. ענת פרי הגיב:

    והאם עלינו לכפות על אנשים להתאבל בערב יום הזיכרון?

    זו לא שאלה דתית אלא שאלה של מוסכמות ושל פשרות שמחייבים חיים משותפים: עקרונית אין הבדל בין התערבות של חקיקה כדי לקבוע חופשה בימי הפסח לבין התערבות כדי לאסור או להתיר מכירת חמץ.

    עובדה היא שהסירוב של חרדים לעמוד בצפירה ביום הזיכרון מרגיזה אנשים רבים, ובצדק, כי זאת גסות רוח.

    כדי לקיים חיים סבירים כל אחד צריך קצת לוותר ולהשתדל לא להתגרות דוקא אם אין מדובר במשהו מאד משמעותי.

    ובהחלט יש חשיבות למסורות דתיות, כי הן חלק מהתרבות, כפי שיש חשיבות למסורות לאומיות לא דתיות, כמו יום העצמאות ויום הזיכרון.

    וגם ההתדיינות בכנסת על חקיקה היא סוג של משא ומתן חברתי שמחפש את המכנה המשותף הגדול ביותר.

    למשא ומתן כזה צריך לבוא מתוך גישה גמישה, וכשאנשים מתארים את העדר הלחם במסעדות בפסח במונחים של אסון לאומי, שלא יתפלאו שגם מהצד השני מתארים את נוכחות הלחם כאסון לאומי.

    הרי שאלת החמץ במסעדות היא רק דוגמה לתאות ההתנצחות לשמה, שבה כל תלי התלים של טיעונים מסתירים בעצם שנאה ורצון לפגוע לשמם.

    וכמו בהתנצחות האומללה בין היהודים לפלשתינים מי יותר מסכן ומי יותר סובל מהשני – זה לא ממש עוזר לשפר את החיים.

  11. שרית הגיב:

    מדוע פיצה (לא מזון עשירים בדיוק) הנמכרת בפיצרייה ללא הכשר שחרדים לא נכנסים אליה אף פעם צריכה להפריע להם?

    דווקא כאן הוא המקום לפשרנות מצד שומרי המצוות. התביעה שהגישה עיריית ירושלים היא ההתגרות.

  12. רמי הגיב:

    יש ציבור גדול של עובדים שמפריע להם מכירת החמץ, וביטול האיסור יאלץ אותם להתעסק עם חמץ בניגוד לאמונתם (ללא קשר לרציונליות של אותה אמונה).

  13. ירושלמי הגיב:

    אני מסכים עקרונית עם פרשנותה המקלה לחוק של השופטת בר-אשר צבן (אגב, מדובר באישה, דתייה ומרוקאית, למי שזה מעניין אותו). עם זאת עלי להסתייג מהטענה של תומכים ומתנגדים כאלו ואחרים לפסיקה כאילו מדובר במסעדות גורמה (כך ענת פרי) בשכונות יוקרה ירושלמיות מרוחקות מחרדים (כך כמה תומכים).
    כתושב האזור ממש, מעיד אני שלא כך הדבר. מדובר בבתי קפה ומסעדות עממיים בהחלט, במרכז העיר, לא רחוק ממאה שערים, וממש בדרך מהשכונה החרדית לגן העצמאות – אתר נופש שמשרת בירושלים פונקציות זהות לאלו של אחיו התל אביבי (וטוב שכך, שלא יובן אחרת).
    בקיצור, חרדי שהולך בפסח לגן העצמאות ורואה חמץ, מה הועילו חכמים בתקנתם?

  14. ירושלמי הגיב:

    אני מסכים עקרונית עם פרשנותה המקלה לחוק של השופטת בר-אשר צבן (אגב, מדובר באישה, דתייה ומרוקאית, למי שזה מעניין אותו). עם זאת עלי להסתייג מהטענה של תומכים ומתנגדים כאלו ואחרים לפסיקה כאילו מדובר במסעדות גורמה (כך ענת פרי) בשכונות יוקרה ירושלמיות מרוחקות מחרדים (כך כמה תומכים).
    כתושב האזור ממש, מעיד אני שלא כך הדבר. מדובר בבתי קפה ומסעדות עממיים בהחלט, במרכז העיר, לא רחוק ממאה שערים, וממש בדרך מהשכונה החרדית לגן העצמאות – אתר נופש שמשרת בירושלים פונקציות זהות לאלו של אחיו התל אביבי (וטוב שכך, שלא יובן אחרת).
    בקיצור, חרדי שהולך בפסח לגן העצמאות ורואה חמץ, מה הועילו חכמים בתקנתם?

  15. תא הגיב:

    לא לגמרי הוגנת, שכן ההתמרמרות על אי-עמידה של חרדים ביום הזיכרון קשורה למה שנעשה ברחוב, כלומר ברשות הרבים באמת, כלומר מה שחילוני לא יכול להימנע מלראותו.
    למה הדבר דומה? לבעל עסק חילוני שיפתח דוכן פתוח באמצע המדרחוב בחוה"מ פסח ויציע בו לחם למכירה, או שיגדוש את חלום הראווה שלו בלחם. לא אותו הדבר.

    עוד לא שמעתי על חילוני שנכנס בכוונה בזמן הצפירה לבית מדרש חרדי או לכל מקום אחר שמשרת רק חרדים, והתמרמר אחר כך בקולי קולות ו/או בתקשורת על כך שבתוך בית המדרש הזה החרדים לא עומדים בצפירה וזכה לתשואות.

  16. עמנואל הגיב:

    הפרת הסטאטוס קוו היתה דווקא בחקיקת החוק הזה ב 1986.

    והפרה נוספת היתה בהגשת כתבי האישום האלה השנה. דווקא השופטת שאתה מתלונן שהיא מפירה את הסטטוס קוו פעלה לצמצם את הפגיעה בו.

    (וסליחה שאני מתעקש לבלבל אותך עם עובדות)

  17. גולדבלט משה הגיב:

    מרוב עיסוק בשאלת הכפיה הדתית, שלמעשה לא קיימת, למעט בנושאים הידועים[אישות ,נישואין וכיו"ב] אנו לא עונים על השאלה החשובה והיא מהו הצביון היהודי החיובי שאנו מעונינים בו. מהי תרבות יהודית- חילונית והאם יש לה קשר לתרבותו הדתית של העם
    דומני שרבים כבר מבינים שעמידה איתנה נגד כפייה דתית אין מאחוריה תוכן חיובי כלשהו. זו הסיבה להיעלמות שינוי ולמצבה של מרצ שלכאורה הייתה חייבת להרוויח מהיעלמות שינוי
    בוויכוח פריצקי -פז ליבי נוטה הרבה יותרלאורי פז בצד תחושה של החמצה אישית על היעדר הכרות מעמיקה יותר עם המקורות היהודיים

  18. גולדבלט משה הגיב:

    מרוב עיסוק בשאלת הכפיה הדתית, שלמעשה לא קיימת, למעט בנושאים הידועים[אישות ,נישואין וכיו"ב] אנו לא עונים על השאלה החשובה והיא מהו הצביון היהודי החיובי שאנו מעונינים בו. מהי תרבות יהודית- חילונית והאם יש לה קשר לתרבותו הדתית של העם
    דומני שרבים כבר מבינים שעמידה איתנה נגד כפייה דתית אין מאחוריה תוכן חיובי כלשהו. זו הסיבה להיעלמות שינוי ולמצבה של מרצ שלכאורה הייתה חייבת להרוויח מהיעלמות שינוי
    בוויכוח פריצקי -פז ליבי נוטה הרבה יותרלאורי פז בצד תחושה של החמצה אישית על היעדר הכרות מעמיקה יותר עם המקורות היהודיים

  19. יוסף הגיב:

    כאדם המגדיר את עצמו חרדי, חי על פי חז"ל, אני חייב לומר שחז"ל כבר הצהירו אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה. עד כמה שכלל ישראל ערבים זה לזה, הייתי מצפה שנהי'ה יותר ערבים מלשון מתיקות זה לזה. זה שחייב בעודו את יצרו לאכול חמץ בפסח, חבל לי עליו אבל לא אמנע ממנו האפשרות. אין כל קדושה למדינת ישראל ולכן ספר חוקיה לא מייצג אלא את האושיות הציונית ולא כלל ישראל. אם האושיות הציונית קצה נפשה בחוק איסור מכירת חמץ, נאה ויאה לה. לעם ישראל יש כבר חוקה, חוקת התורה. הא-ל איננו זקוק לשוטרים כדי לכפות את שמירת המצוות. אומלל הוא זה שמרחיק את עצמו משמירת התורה. מאושר הוא השומר תורה ומצוות. חייו ברורים ומסודרים. שום איזם אינו הופך את הנהגותיו. לכן, כמה שהחוק ה"ישראלי" של בתי משפט של בשר ודם , מנוכרים יותר לתורה ומצוותיה, כך יש יותר סיכוי שהנקודה היהודית אשר בוערת אי שם בקרב נשמת כל יהודי, תגלה את אור האמת ותשוב לצור מחצבהת

  20. אהרון הגיב:

    אילו היינו מדינה מתוקנת, שיש בה הפרדת דת ממדינה, לא היינו עדים לאנומליה שבה בית משפט מתעסק עם סוגיות דתיות. חבל שלא מומש חזונו של הרצל, לפיו מקומה של הדת בבתי הכנסת ולא ברשות הרבים.

    אגב, אני מודיע בזאת שכשאני נכנס לסופרמרקט בפסח ונאלץ לראות את המחזה המביש של כיסוי מדפי החמץ בניילונים, בעוד המצות גלויות לעין, זה פוגע ברגשותי לא פחות מכפי שצפייה בחמץ פוגעת (אם היא אכן פוגעת) ברגשותיו של שומר מצוות. (למרבה השמחה, בדרך כלל יש בניילונים הללו חורים שדרכם אפשר לשלוף את מוצרי החמץ ולהגיע איתם אל הקופה, מול עיניהם הנדהמות של עובדי הסופרמרקט. למרבה המזל, לא מוחקים עדיין את מחירי המוצרים הללו ממחשבי הקופות…)

  21. תל אביבית הגיב:

    בתל אביב, בסופרמרקטים בהם ניסיתי בשנה שעברה לקנות חמץ (בקבוק זכוכית ובו חומץ תפוחים) סרבו בכל תוקף למכרו לי.

    איפה אתם חיים?