שלושה ספרים חדשים מספרים סיפורים אנושיים מחכימים

חסדי הלב השבור
שרי מנדל
(מאנגלית: אמירה ברוק)
עריכה: עליזה רז-מלצר
הוצאת טובי, תשס"ז
טלפון: 02-6330516
195 עמ'

 

בבוקר קיצי ב-2001 החליטו שני נערים בני 13 ו-14 לצאת לטייל בוואדי סמוך לביתם, במקום ללכת לבית הספר. הטיול התמים הסתיים בטרגדיה איומה: גופותיהם של קובי מנדל ויוסף איש-רן נמצאו בתוך מערה בלב הוואדי ועליהן סימנים של התעללות קשה.
הרצח על רקע לאומני, שהסעיר את העולם באכזריותו, הוא אסונן הפרטי של שתי משפחות. איך מתמודדת משפחה עם אובדן ילד בנסיבות מזעזעות כל כך? איך מתעוררת אמא לתוך עולם שכבר אינו מכיל את הבן שלה? ואיך מצליחים לחזור לשגרת היומיום של החיים שהוא היה פעם חלק מהם?
שרי מנדל, אמו של קובי, מתעדת בספר הזה את השנה הראשונה שלאחר מות בנה. בכנות, באומץ וללא רחמים, היא משתפת את הקורא בשלבים הבלתי-אפשריים של תהליך האבל, תוך שהיא מנסה למצוא היגיון במבוכים החשוכים של הצער והכאב, בהקשר היהודי-ישראלי ובמישור האישי והפרטי שלה.
היו לה כל הסיבות בעולם לשקוע במצולות היגון והזעם. היא יכולה היתה להשתמש במוות של בנה כדי ללבות את אש הקונפליקט, אך במקום זה היא מגישה לנו ביוגרפיה מעניינת, שכתובה כפואמה סיפורית המתעדת את המעבר מצער ואבל לאהבה, חמלה ונתינה.
משפחת מנדל גמרה אומר לא לתת לחייהם להיות נשלטים על ידי השנאה, וכדי לשמר את רוחו של בנם, הקימו שרי ובעלה סט את קרן קובי מנדל המציעה סדנאות וקבוצות תמיכה וריפוי לאמהות שכולות, לאלמנות ולכל המשפחה השכולה. הקרן מקיימת מדי קיץ ובחופשות בתי הספר, קייטנות לכ-500 ילדים ממשפחות נפגעות טרור.
המחברת היא עיתונאית וסופרת, ילידת ניו יורק. אוחזת בתואר ראשון מאוניברסיטת קורנל ובתואר שני בכתיבה יוצרת מאוניברסיטת קולורדו סטייט. לימדה כתיבה יוצרת באוניברסיטת מרילנד ובפן סטייט. זה ספרה השני, שהופיעה לראשונה באנגלית ב-2003, נמכר במספר מהדורות וב-2004  זכה בפרס היוקרתי
National Jewish Book Awards. הספר גם זכה לביקורות מהללות של אהרן  אפלפלד, נעמי רגן, מיכאל אורן, יוסי קליין-הלוי ואחרים. קדם לו ב-1999 הספר "כותבי השואה" –facts on file , וכתבות בעיתונים כמו: "הג'רוזלם פוסט", "הניו יורק פוסט", "הפורוורד", ו"וושינגטון ג'וויש וויק". ב-1996 עלתה לישראל והיא מתגוררת בתקוע עם משפחתה.

 

שרי מנדל

קהל היעד: לחובבי זיכרונות אנושיים מרגשים
 
דבר המבקר: הכתיבה ייחודית, מלאת חן וחסרת התחנחנות. הפקת הספר מושקעת וראויה לשבח.
 
ציטוט למזכרת: "אני לא אכנע לייאוש או לכעס. עיתונאים שואלים אותי אם אני לא כועסת. בוודאי שאני כועסת, אך לא לשם אתעל את האנרגיות שלי, ולא הכעס הוא מה שיעזור לי לקום בבוקר. בשבילי, הרוצחים הם סוכני רשע שטופי מוח, חסרי אנושיות וכל יסוד של הגינות או חמלה. חייהם הם הקללה שלהם. הייתי רוצה שהם ייתפסו, ולא היה מפריע לי לו הוציאה אותם המדינה להורג. אבל בשבילי, אנשים אכזריים כל כך הם כבר מתים. הגמרא אומרת שהרשעים מתים בחייהם והצדיקים חיים גם במותם.
"התחלתי להבין שהדרך הטובה ביותר לכבד את זכרו של קובי תהיה להחזיק את רוחו בחיים. אם אכנע לכעס ולשנאה, אהפוך בעצמי לאחד מן השונאים, לטפיל המתקיים מפחד ושנאה. אם אחיה במטרה לנקום, הם ניצחו אותי והשמידו אותי, ואני לא אניח לשנאה לקרוע אותי מן העולם ולשרוף את משפחתי. לא אתן לשנאה לשרוף אותי עד אפר" (עמ' 83).
 

אלכס – אמנות החיים
מתוך מכתביו, יומניו וציוריו של אלכס זינגר
מאנגלית: לילי שטרן
הקדמה: סר מרטין גילברט
הקדמה: אלוף (מיל.) עוזי דיין
הוצאת ראובן מס, ירושלים, 2007

טלפון: 02-6277863
272 עמ', כולל מפתח ומונחון

אלכס זינגר נולד בניו-יורק וגדל ברחוב שקט לצד יער ונחל שזרם מאחורי בית הוריו. אלכס ושלושת אחיו שחו באגם שבמעלה הגבעה, גידלו צבי בר, טיפלו בארנבים והכינו כמויות זעירות של סירופ מעצי המייפל. אלכס, בעל המזג הטוב, שידר שמחה לכל סובביו. בגיל ארבע או חמש החל לצייר.
ההורים, סוזן ומקס, לא השתייכו לבית כנסת ולא קיימו כל קשר עם הקהילה היהודית, ובניהם לא למדו לימודי יהדות. עם זאת, התקרבות בניהם הגדולים לגיל בר מצווה עוררה אותם לשאוף לכך שבניהם ידעו יותר על יהדותם וגרמה להם לעשות צעד יוצא דופן והרה גורל – נסיעה לשנת שבתון בישראל.
בקיץ 73', ערב מלחמת יום הכיפורים, הגיעו הזינגרים לירושלים. בתום השנה, התחושה שלא רוו מספיק מהווייתה, שפתה ונופיה של הארץ, גרמה להם להאריך את שהותם לארבע שנים מלאות. בשנים אלה למד אלכס בבית ספר ממלכתי בירושלים, ולאחר מכן יצא עם אחיו הגדול שאול ללמוד ולעבוד בקיבוץ כיסופים, עד שנת 77' שבה חזרה המשפחה לארה"ב.
לאחר סיום התיכון התקבל אלכס לתכנית למצטיינים באוניברסיטת קורנל היוקרתית, שאפשרה לו לבנות תכנית לימודים עצמאית מנושאים שעניינו אותו. הוא בחר בין השאר בלימודי יהדות, לימודים רוסיים וכלכלה. את חופשות הקיץ העדיף אלכס לבלות במחנה של אוניברסיטת ברנדייס היהודית. החוויות שספג שם נתנו שם לתחושות שקיננו בו – "תיקון עולם" – והכניסו אותן להקשר של חזון היהדות. הוא החל לחשוב על משמעותן של המסורת היהודית ומצוות היהדות לחיים המודרניים, ועל אופן שילובן של אלה בחייו שלו.
במהלך שנת לימודים בבית הספר לכלכלה בלונדון הספיק אלכס לבקר אצל משפחות מסורבי עלייה ברוסיה, וכן באיטליה, ספרד ויוון, תוך שהוא חוקר את חיי היהודים שם בעבר ובהווה. בכל מסעותיו הקפיד אלכס לשלוח מכתבים רבים למשפחתו ולידידיו, ולהעלות את מחשבותיו, במילים ובציורים, על דפי יומנו.
את מסעותיו בקהילות היהודיות באירופה הפך אלכס לנושא התזה שלו, וקרא לה "מכתבים מהתפוצות". תוך כדי כתיבת התזה שאל את עצמו אלכס שאלות רבות הנוגעות לעתידו כיהודי, למקום בו ירצה לחיות ולתרומה בעלת הערך שיוכל לשאת עבור העם היהודי. ההחלטה נפלה – הוא החליט לעלות לישראל ולהתגייס לשירות צבאי.
בשלהי 1984 עלה אלכס לישראל והתגורר בחדרון קטן בשכונת בקעה בירושלים ובקיבוץ עין צורים, לסירוגין. כמה שבועות לאחר עלייתו, בגיל 22, התגייס לצה"ל והתנדב לצנחנים. את מכלול תחושותיו ורגשותיו, הקשיים הפיזיים והמנטליים, הגאווה על הישגים, הבדידות והגעגועים, כמו גם את מחשבותיו על ציונות, הגשמה, הקרבה, פוליטיקה עולמית ויחסים בין-אישיים – העלה אלכס על הכתב, בשלושה יומנים ומאות מכתבים שכתב. בפנקס רישומים קטן שנשא עמו תמיד, צייר אלכס ללא הרף את כל אשר ראה.
על אף הקשיים, וגילו המבוגר יחסית, בחר אלכס להאריך בשנה את שירותו ולצאת לקורס קציני חי"ר. באביב 1987 היה למפקד מחלקה בחטיבת גבעתי. באלול באותה שנה נחת אלכס עם מחלקתו ברצועת הביטחון שבדרום לבנון במטרה לארוב למחבלים בדרכם לישראל, ונקלע למארב נגדי. במהלך הקרב נורה אלכס ונהרג ביום הולדתו ה-25. במכתב שכתב לידיד ומעולם לא סיים, הוא כותב: "מחרתיים אני אהיה בן 25. זה גיל טוב – שיא החיים".
לאחר נפילתו של אלכס בקרב, החליטה משפחתו שהדרך הטובה ביותר להנציח את זכרו ולהעניק השראה לצעירים המתמודדים עם אותן שאלות שעימן התמודד בחייו היא לאסוף את כתביו ולהוציאם כספר. הספר
Alex – Building a Life
יצא לאור באנגלית ב-1996. 11 שנים לאחר מכן יוצא לאור הספר בתרגום לעברית.
 
קהל יעד: ישראלים צעירים – חיילים בשירות סדיר, משוחררים וסטודנטים – העומדים בצומת דרכים ומתלבטים בזהותם היהודית.
 
דבר המבקר: במכתביו וקטעי יומניו מתגלה אלכס כצעיר מבריק, סקרן וחקרן, מצחיק, אופטימי וחדור אמונה. טרוד מאוד בשאלות ה'גדולות' ובמיקומו הראוי בהגשמת האידיאלים שבהם האמין.
 
ציטוט למזכרת: "מטרתי בעלייה לישראל היא לשלב את החיפוש אחר דרך שבאמצעותה היהדות תהיה מקור שמחה במקום עול, עם הרצון לקחת חלק בהתפתחות של ישראל כמדינה וכסמל, ועם ההרגשה שזו חובתו של כל יהודי לעזור לעמו".
 
* 'פרויקט אלכס זינגר' מספק חומרים חינוכיים המתבססים על הספר, כולל סרטון וידאו קצר, מדריך למחנך לשימוש בספר ועוד. כדאי מאוד לבקר באתר (אנגלית ועברית):
www.alexsinger.org

* מקורה של סקירה תמציתית זו מבוססת על מאמרו הנרחב על הספר, של ידידי שמואל פאוסט במוסף "שבת" של "מקור ראשון"
 

קמתי ונפלתי וקמתי שוב
גרשון אקשטיין
הוצאת הכוון – שירותים כלכליים, תשס"ז
טלפון: 09-430854
318 עמ' כולל מפתח

 

בישראל מדווחים מדי שנה כ-15 אלף מקרים של אירוע מוחי. שני שלישים מהם מעל גיל 65 – 3,000 מהם נפטרים ו-3,000 לוקים באירוע מוחי חוזר במהלך השנה שלאחר האירוע. כ-20% מהלוקים באירוע מוחי נפטרים בתוך שלושה חודשים. מהנותרים כ-35% מבריאים, כ-20% נזקקים לטיפול מוסדי וכ-45% נותרים פגועים ברמות שונות, מהם 50% נכים קשים ו-75% נותרים מוגבלים.

סא"ל במיל' גרשון אקשטיין לא נכלל למזלו בסטטיסטיקה של הנפטרים או הנכים הקשים, והחליט לספר את חוויותיו האישיות והתהליכים שעברו עליו, החל מהתרחשות האירוע, האשפוז, הטיפולים, תהליכי השיקום והניסיון המעשי הרחב שרכש לאורך התקופה הזאת, עד לחזרתו לחיי שיגרה כמעט מלאים אך שונים.
מטרת הספר איננה רק לספר עוד סיפור אנושי חם שיונח על המדף. לדברי המחבר, ספרו "ישמש כמדריך מקיף לנפגעי אירוע מוחי וגם לבני משפחותיהם המטפלים ביקירם בעת האירוע, בתהליך השיקום ולאחריו, על מנת לעודד את הנפגעים ולטעת בהם תקווה. הספר יביא לציבור הקוראים את ההסברים והמונחים המקצועיים הקשורים לאירוע מוחי בפשטות, על מנת שגם אדם מן היישוב יבין את לשון הרופאים. הספר יביא את מרב התשובות לשאלות המעסיקות את הנפגע ומשפחתו, ולהכינם לקראת הצפוי להם מבחינה ארגונית, נפשית ושמירת זכויותיהם.

בספר משולבים גם סיפורים אישיים של נפגעי אירוע מוחי נוספים שהביאו מניסיונם, השונה משל המחבר. הספר מיוחד בכך שמשולבים בו גם סיפורם של המטפלים השונים מנקודת מבטם, ושיחות וראיונות שנערכו עמם.
הספר מוכיח כי אירוע מוחי הוא לא סוף פסוק – יש תקווה. ניתן להתמודד וגם לנצח, כל עוד הפגיעה מאפשרת זאת, ויש רצון ונחישות.
סא"ל במיל' גרשטיין (66) הוא פובליציסט ומתנדב שידו רב לו במגוון רחב של תחומים.
 


גרשון אקשטיין

קהל היעד: חולים ובני משפחותיהם, רופאים ומטפלים, אחיות ומשקמים, ושאר מתעניינים.
 
דבר המבקר: הספר כתוב בצורה בהירה ומתומצתת, ואין כמוהו מורה נבוכים ואוצר בלום לעידוד החולים ולשיקומם המיטבי.
 
ציטוט למזכרת: "ב-18 בדצמבר 2005, במהלך כתיבת פרק זה, ראש הממשלה, אריק שרון, לקה באירוע מוחי. כל המדינה הייתה כמרקחה וציפתה דרוכה לתוצאות האשפוז והבדיקות בבית חולים הדסה בירושלים. הבנתי שהוא עבר אירוע מוחי קל, ואפילו התלוצץ עם רופאיו, כפי שכולם ראו בכלי התקשורת. חשתי הזדהות עמו. הנה גם ראש הממשלה עובר את מה שאני עברתי. ההזדהות עברה לקנאה כששרון יצא מבית החולים לאחר 40 שעות אשפוז בלבד, וכבר ניהל ביד רמה ישיבת ממשלה. שאלתי את עצמי בעצב מסוים מהול בקנאה: 'מה אריק שרון קיבל בבית חולים שאני לא קיבלתי? אני שאושפזתי וטולטלתי בין שני בתי חולים כדי לקבל תרופה מסוימת, שעברתי תהליך אשפוז ושיקום בבית חולים לוינשטיין במשך כמה חודשים – למה לי זה לקח הרבה זמן?'.

"אך לאחר שראש הממשלה קיבל את האירוע המוחי השני והחמור ב-4.1.06 ועד כתיבת שורות אלו הוא נמצא כמה חודשים בתרדמת ובסכנת חיים – נעצבתי עבורו והפסקתי לקנא ואני מחזיק אצבעות להחלמתו. לאחר חמישה חודשים העבירו אותו לבית חולים שיבא שבתל השומר. חלק מהמומחים טענו שאין קיצורי דרך. הוא היה צריך לקבל טיפול ככל אדם ולא היה צריך להוציאו מבית חולים כל כך מהר. עם כל העצב הזה, שמחתי על שעברתי תהליכי החלמה ושיקום ארוכים ומבוקרים וחזרתי לתפקד" (עמ' 139).

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה קורא סדרתי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על שלושה ספרים חדשים מספרים סיפורים אנושיים מחכימים

  1. רינית הגיב:

    רוצים אתר טוב של אירוע מוחי ומאמרים על פרקינסון?
    http://www.hometherapy.co.il
    זה האתר המומלץ ביותר בתחום!

  2. בריגיט שורבה הגיב:

    תודה על הפרסומים החשובים. אני בעצמי כותבת ספר על בני שנהרג לפני 4 שנים. אני מחפש מו"ל וגם את את הטלפון של הגב' שרי מנדל כדי לבקש את אישורה לצטט בספרי מספר משפטים יפים שהיא כתבה. תודה לכל מי שיכול לעזור!

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s