על תרומתם של ניצולי שואה בישראל וספרי שואה חדשים

אנחנו פה! – ניצולי השואה במדינת ישראל  בלה גוטרמן, אבנר שלו וחנה יבלונקה (עורכים) הוצאת יד ושם, 2008 305 עמ'

במלאות 60 שנה למדינת ישראל רואה אור אלבום המספר את סיפורם של ניצולי שואה שעלו ארצה, ומגולל את סיפור השתלבותם בחברה הישראלית, החותם העמוק שהטביעו בה והפיכתם מקבוצה שנאבקה על מקומה ביישוב לגיבורי תרבות של החברה הישראלית.

האלבום מביא את תרומתם החשובה למדינה בתחומים שונים: החברה, המדינה, הפוליטיקה, הביטחון, המשפט, הרפואה, המחקר, המדע, הספרות, התיאטרון, הקולנוע, האומנות, המחול, המוסיקה, העיצוב, הספורט, האופנה, ועוד. והוא כולל מאות תצלומים מ-60 שנות המדינה, קטעי זיכרונות, שירה ופרוזה שכתבו סופרים ומשוררים ויצירות אומנות של אמנים – כולם ניצולי שואה.

ובאמת, מהו חלקם של ניצולי השואה בהוויה ובתרבות הישראלית? המדפדף באלבום יופתע לגלות שרבים מהאנשים הבולטים בתחומי עשייה שונים הנתפשים כישראלים שורשיים הם בעצם ניצולי שואה.

את האלבום פותח רשימה מעניינת של הסופר אמיר גוטפרוינד, "לא שאלו אותי, אז לא סיפרתי". בין ניצולי השואה המופיעים באלבום נמצאים, השחקנים: ליאה קניג, מרים זוהר, יענקל'ה בן-סירא, שמוליק שילה; הסופרים: אהרן אפלפלד, אלונה פרנקל, רות בונדי, אורי אורלב, איתמר יעוז-קסט וצבי ינאי; הפרופסורים: זאב שטרנהל, צבי יעבץ, ישראל גוטמן, אניטה שפירא ויוסף גורני; האלופים: יוסי פלד, יאנוש בן-גל; הספורטאים: ראלף קליין ושאול לדני; המעצב:  דן רייזינגר (עיצב את סמלי צה"ל, אות הגבורה); המאייר: שמוליק כץ (ספרי חסמבה, דירה להשכיר), יהודית ארנון (מייסדת להקת המחול הקיבוצית); אישי ציבור: אהרן ברק, משה זנבר, יעקב גדיש (ממונה על התקציבים במשרד האוצר), נעמי שדמי (קצינת ח"ן ראשית ויו"ר עמותת "ארץ ישראל יפה") ועוד רבים נוספים.

את יציאת האלבום משיקה החל מהיום (28.4.08) ביד ושם, במעמד ראש הממשלה אהוד אולמרט, תערוכה חדשה בשם "כאן ביתי – ניצולי שואה בישראל", המביאה את סיפורם של הניצולים כחלק ממרקם הזהות הישראלית, בדרכי הביטוי השונות שבחרו (ציור, מוסיקה, צילום, כתיבה ועוד) והשפעתם על החברה הישראלית. הכניסה לתערוכה ללא תשלום ויוצגו בה דימויים רבים שבעיני הציבור כיום נתפסים כישראלים "שורשיים" לכל דבר, ויוצריהם בעצם ניצולי שואה. לדוגמא, הדמות הישראלית כל כך "שרוליק", שעוצבה על ידי דוש, ניצול שואה מהונגריה.

 

קהל יעד: חובבי אלבומים היסטוריים מכוננים.

 

דבר המבקר: לא יאומן כי יסופר. מי היה מאמין שכך התערו במדינת ישראל ניצולי השואה. האלבום מספר בעיקר את הפן האופטימי והתמים, מנקודת מבטם של הניצולים הנקלטים בכור ההיתוך הבן-גוריוני, כפי שהדבר בא לביטוי בדבריו של שמואל שילה: "מה שהיה חשוב לי, לא מה אעשה בארץ-ישראל, אלא מה אעשה בשביל ארץ-ישראל. התחושה שלי הייתה לא לקחת, אלא לתת" (מובא בעמ' 181 באלבום). אך מתעלם במפגיע מהיחס המחפיר של הממסד הישראלי-הציוני כלפיהם, כפי שמעיד על כך בעקיפין סיפורו המטלטל של אדם ברוך על קליטת נערים ניצולי שואה בקרב המשפחות החרדיות של "מאה שערים" הלא-ציונית (כמובא בעמ' 261 באלבום). ומה עם התובענה שהופנתה לעברם של הניצולים המעונים: "כצאן לטבח"? (למשל: ק' שבתאי, "כצאן לטבח?", הוצ' קשב, 1964 – מדוע אינו מצוטט כלל באלבום?). קשיי הקליטה מובלעים כאן בתוך ים האמונה התמימה והנרגשת של הניצולים, וחבל, כי החברה הישראלית מודעת היטב ליחס המשפיל שהיה מנגד לנחלתם של מרבית ניצולי השואה בכל שלבי קליטתם בארץ. יחד עם זאת, העלעול המרתק באלבום גורם להעריך אל נכון את קיומנו במרחב הים-תיכוני, מוקפים בציר הרשע האיסלמי ונחושים להתנגד לו באחדות פלאית חרף כל חילוקי הדעות הפוליטיות. (אגב, מיודענו העיתונאי והסופר צבי גיל, קולגה ברשימות, מצוטט כאן רבות כמי שעומד בראש הפרוייקט לתיעוד תרומת הניצולים למדינה).

 

ציטוט למזכרת: ישנם רבים מדי כאלה. בלית ברירה, אביא רק אחד מהם. "…היום, כשאנו, ניצולי השואה שהזיכרון צרוב בבשרנו, באים להעביר את לפיד שליחות הזכירה לדורות הבאים, אנו מעבירים עמו גם את המסר היהודי שהזיכרון צריך להוליך למעשה ולמחויבות מוסרית. הוא צריך להיות הבסיס לפעולה ומקור הכוח ליצירת עולם טוב יותר.

"לא תרצח – היא החובה המוסרית העליונה אשר הוטלה על האנושות בהר סיני. זיכרון הרצח של שישה מיליוני יהודים ועוד רבים אחרים בידי הנאצים ועוזריהם, מחייב אותנו בחובה שאין למעלה ממנה לצו 'לא תרצח'. החיים הם יצירת אלוה שבן אנוש לא יהין ליטול מזולתו, מאדם שנברא בצלם אלהים. כחלק מזיכרון השואה אנו קוראים לחתור ללא לאות לשמירה קפדנית על חיי אדם ולהימנע משפיכות דמים" (מתוך: "מנשר הניצולים" שנחתם ב'יד ושם' ב-11 באפריל 2002; לצפייה בצבי גיל מקריא את מנשר ניצולי השואה לחצו כאן).

 

להיות יהודי בברלין דניאל פרנקל (עורך) הוצאת יד ושם 108 עמ'

זהו אוסף מכתבים יחיד במינו שכתב הרמן זמטר, עיתונאי יהודי צעיר מברלין,  לנמענים שונים. זמטר היה מנהל מחלקת המודעות של העיתון היהודי האחרון שהמשיך להופיע בגרמניה הנאצית אחרי פרעות "ליל הבדולח" בנובמבר 1938. בעת שעלה ביחד עם רעייתו הטרייה לילי על רכבת הגירוש שיצאה מברלין לאושוויץ ב-12 במרס 1943, היה זמטר בן 33. ללילי זמטר עדיין לא מלאו 24 שנים.

זמטר הותיר אחריו 19 מכתבים. 14 מתוכם נשלחו לשתי נשים גרמניות שדאגו לשלוח לו מצרכי מזון בהיחבא – המבשלת שעבדה בבית משפחתו ובתה. המכתבים הועברו על ידי אנשים שונים וכך ניצלו מצנזורה.

קומץ המכתבים מהווה מסמך היסטורי יחיד במינו על הקהילה היהודית בברלין בצל הגירושים שנרשם בעת ההתרחשות עצמה. ההתכתבות איננה חושפת עובדות היסטוריות בלתי מוכרות – עובדות הידועות ממילא גם מתוך התיעוד הרשמי הנאצי – אך מאפשרת לקורא הצצה נדירה אל נקודת מבטו של מי שחווה את הרדיפות על בשרו: כיצד היה להיות יהודי בברלין בתקופת השואה? כיצד היה להיות משולל חופש תנועה, להיות מנוע מלבקר בגנים הציבוריים או לשאול ספרים בספריות ציבוריות? כיצד היה לחיות על הקצבות רעב מיוחדות שקוצצו והלכו משבוע לשבוע, לענוד את הטלאי הצהוב, לחזות בגירוש שכניך וידידיך ולהשתתף בהלוויות של מי שאיבדו עצמם לדעת מאימת הגירוש? ומעל לכל: מה ידעו היהודים בברלין על כוונות הרודפים הנאצים? באיזו מידה ידעו מהו גורלם של המגורשים למזרח? אילו מסקנות הסיקו מכך בנוגע לעצמם?

המכתבים, הרואים כאן אור לראשונה, מצטרפים לרשימה מצומצמת של מקורות על חיי היומיום של יהודי ברלין בתקופת הגירושים לגטאות ואתרי הרצח במזרח אירופה. את הספר פותח פרק מבוא, שבו מרחיב העורך לגבי משפחת זמטר, גורלו של הרמן עצמו, החיפוש אחר המכתבים ונמעניהם ולבסוף, גילוים של המכתבים. העורך גם עוסק בראשית התיישבותם של היהודים בברלין, השתלבותם המהירה בחיי העיר, שיעור היהודים באוכלוסיית ברלין, הידלדלות האוכלוסייה היהודית בברלין בעקבות נגישותיהם של הנאצים, ועוד.

 

קהל יעד: סטודנטים וחובבי היסטוריה יהודית-מודרנית באירופה (גרמניה).

 

דבר המבקר: מסמך היסטורי חשוב, המהווה עדות ממקור ראשון על מה שעבר על הקהילה היהודית בברלין הנאצית. המבוא הכללי והנרחב, כמו גם ההערות של העורך – מוסיפים הרבה להבנת הרקע ההיסטורי הכללי של המכתבים המתעדים.

 

ציטוט למזכרת: "ב-13 בדצמבר נלקחו בין השאר דייריו של הבית בפסטלוצישטרסה 15, וחויבתי ללכת לשם. כאשר נודע לי הדבר נתקפתי פחד מוות, שכן בבית הזה התגוררה ארוסתי. באתי לשם בשעה 10:30 בערב, ומכיוון שהיו שם אנשים רבים מאוד, העניין נמשך עד 08:00 בבוקר… לעולם לא אשכח את הלילה הזה. לארוסתי היה מזל משום שהיא לא שולחה מיד, אלא הגיעה למחנה באוגוסטשטרסה. משם יוצאים לעבודה, אבל חייבים להיות בחזרה בדיוק בזמן… הממונה עלי הסביר שאין מה לעשות, אוכל להירשם מרצון למשלוח, אך אין ודאות שנישלח באותו משלוח. כדי להיות בטוחים [שנישלח יחד] נרשמנו בחשאי לנישואים במשרד מרשם התושבים, למקרה שעוד יקרה נס. בינואר שאלתי את הסמל אשר עליו סיפרתי לך זה עתה, אם לא אוכל להשיג את שחרורה של ארוסתי באמצעות נישואים. 'לא, לשם כך ארוסתך זקוקה לאישור נישואים, ולא נותנים אישורים שכאלה'. לבסוף אמר בכל זאת שארשום לו את השמות. לאחר שבוע הזכרתי לו זאת, ואז הפנה אותי לסמל [הגסטפו] במחנה בגרוסה המבורגר שטרסה, אשר עמו הוא כבר שוחח על כך. כאשר באתי לשם בבוקר שאחרי כן, נאמר לי שארוסתי הובלה עם 130 אנשים אחרים מאוגוסטשטרסה לגרוסה המבורגר שטרסה למשלוח מיידי. ניגשתי מיד לאיש הגסטפו, ואז אירע נס גדול. בתוך רגעים מעטים שוחררה ארוסתי. בקושי היה אפשר לתפוס זאת. אילו היה לאיש מצב רוח רע, היה יכול לעצור מיד גם אותי. זה היה ב-26 בינואר. היינו רשומים ל-28 בינואר, כך שכעבור יומיים, ללא כל הכנה, יכולנו ללכת למרשם האוכלוסין. אם כן, עתה אני נשוי…" (עמ' 106-107).

 

גנבת הספרים מרקוס זוסאק תרגום: ורד טוכטרמן הוצאת אופוס, 2007 488 עמ'

רומן שעלילתו מתרחשת בתקופת מלחמת העולם השנייה. אוסטרלי צעיר בן 30, שסיפורי אימו הגרמנייה היוו את הבסיס לספר – כאשר המספר את הסיפור הוא מלאך המוות, המשמש רק כאמצעי להעברתו ולא כמטרה בפני עצמה.

זהו סיפורה של משפחה גרמנית מכפר קטן ליד מינכן, המורכבת מאב, אם וילדה מאומצת כבת 10 בשם ליזל. המשפחה נתונה בתקופת מלחמת העולם השנייה בין הפטיש לסדן: מצד אחד האווירה החברתית האלימה שסביבה מושכת לכיוון הנאצי, ואילו מצפונם ואופיים מושך לכיוון ההפוך, האנושי. כשלביתם ולחייהם נכנס יהודי הקשור לעברו של האב ומבקש מקלט, הדילמה הופכת ליומיומית וחסרת רחמים. הספר מטלטל ומעורר מחשבה, ראשית כי הוא אינו מציב את אסון היהודים בראש מעייניו.

קהל היעד: סטודנטים ואנשים חושבים חובבי סאגה של ספרות היסטורית.

דבר המבקר: זהו סיפור על גרמנים בגרמניה הנאצית, שלא היו מוכנים ללכת בזרם. יחד עם זאת, הוא אינו מפחית מאשמת האומה הגרמנית בזוועות, ואינו עושה הנחות לחברה הגרמנית, שרובה צעדה לאבדון אחרי חלילו של היטלר. ושנית, הוא כתוב באיכות נדירה. 30 עמודיו הראשונים של הספר אינם קלים לקריאה, הן מבחינת תוכנם והן בסגנונם הספרותי, ומהווים סוג של קריאת תגר כלפי הקורא, בבחינת "נראה אותך צולח אותנו כהוכחה שאתה ראוי לקריאת הספר כולו". למי שמצליח, מתגלה אחד מספרי השואה הטובים, המורכבים והחשובים שהודפסו בעברית בשנים האחרונות (כך לדברי אריאל שנבל ב"מקור ראשון").

ציטוט למזכרת: "אחרי שעה ניסתה ליזל גם לספר את האמת. 'לא ידענו מה נעשה אם תמות, מקס. לא -'

'את מתכוונת, איך להיפטר ממני?'

'אני מצטערת'.

'לא'. הוא לא נעלב. 'צדקתם'. הוא שיחק בחולשה בכדור. 'צדקתם שחשבתם ככה. במצבכם יהודי מת מסוכן ממש כמו יהודי חי, אם לא יותר'.

'גם חלמתי'. היא הסבירה זאת בפרוטרוט, חייל הצעצוע לפות בידה. היא עמדה להתנצל שוב כשמקס קטע אותה.

'ליזל'. הוא אילץ אותה להסתכל בו. 'אל תתנצלי בפניי לעולם. אני זה שצריך להתנצל בפנייך'…" (עמ' 297).