מסיפורי הפרלמנט הירושלמי / שוקי בן-עמי

ספרו של שוקי בן-עמי הוא אחד הספרים המקוריים, היפים והמרתקים שתקראו בהנאה מרובה ועם המון חיוכים על הפנים, ולא תרצו להניח מהיד. בואו לקרוא כמה מהסיפורים מתוך הספר המרשים

מסיפורי הפרלמנט הירושלמי
שוקי בן-עמי
צילומים: ד"ר הנס יצחק לוירר ואחרים
הוצאת "עלי סיפור", 2007
פורמט אלבומי, 324 עמ'

טל': 02-6415779

 

"סיפורי הפרלמנט הירושלמי" הוא ספר ירושלמי שורשי ועסיסי, בפורמט אלבומי, המספר את סיפוריה של ירושלים, אותם סיפר בן-עמי במשך שנים למאזיני תוכנית הרדיו "הפרלמנט הירושלמי" של קול ישראל.

הספר כולל עשרות סיפורים שלוקטו מזקניה וזקנותיה של העיר, בהם משרטט בן-עמי את הדמויות המופלאות של ירושלים בדורות האחרונים. הוא מעורר לחיים את סימטאות ילדותו הקסומות, עם בתי האבן והחצרות, בורות המים והסורגים המסוגננים, צמחי הרוּטָה והגרניום.

בלקט סיפורים עשיר ומגוון מתעוררת לחיים את ירושלים של פעם. סיפוריו יונקים מנבכי 'היישוב הישן' וחושפים פן נפלא של הומור ירושלמי שנון וייחודי. שזורים בהם הומור ועצב, מיסטיקה ואהבה, נוסטלגיה ופלפול.

לאחר שסיים את כתיבת הספר, נכונה לו הפתעה כאשר גילה את אוסף צילומיו של ד"ר הנס לוירר, ירושלמי מופלא, שביקר בירושלים לראשונה ב-1934 וכעבור שנה קבע בה את ביתו. ד"ר לוירר תיעד וצילם את ירושלים, כדי להציג את התמונות לבני משפחתו בגרמניה.

התמונות הנפלאות לא פורסמו מעולם. נכדו, יהונתן לוירר, מי שהיה משנה למנכ"ל עיריית ירושלים, ראה את סיפוריו של בן-עמי ומייד נוצר ביניהם החיבור. כך, 40 שנה לאחר שד"ר לוירר נהרג בפתח החנות בה עבד, זכו צילומיו לשוב לחיים בספרו של שוקי. את הצילומים הנדירים מאוסף בית החולים "הדסה", ביניהם, המחזור הראשון של בית-הספר לאחיות והנחת היסודות לבית החולים בהר הצופים, תרמה מעבדת ביתמונה.


שוקי בן-עמי

שוקי בן-עמי הוא עיתונאי ויועץ תקשורת בעברו, הקשור עם הילידים בני שבט הלקוטה, מאז שנות העשרים לחייו. המפגש עם האנשים והתרבות האינדיאנית השפיע ושינה את כל אורחות חייו, עד כי הפך לחלק מעולמם, אימץ רבים מעקרונותיהם, אמונותיהם וטכסיהם.

כמי שגדל וחי בשכונות החרדיות של ירושלים לפני מלחמת ששת הימים, הוא חי כיום בשני עולמות – העולם היהודי והעולם האינדיאני. הוא מדבר יידיש ולקוטה באופן שוטף, הולך לבית הכנסת מפעם לפעם, בורח לשכונת 'מאה שערים' כדי "לנקות ראש", אבל מודה מידי יום לישויות הקדושות ומקיים טכסים שונים: צם, מתפלל לרוח הגדולה, מקטיר לה קטורת, מעלה עשן במקטרת, יוצא להתבודד בהרי ירושלים ואפילו מקריב קווצות שיער משערות ראשו. ככל שהיטיב להכיר את בני הלקוטה-סו, כך התגבשה בו הדעה כי יסודות אמונותיהם יונקים מאותם מקורות מהם יונקת היהדות והוא מוצא נקודות דמיון רבות בין שתי האמונות.

הסיפורים שמכונסים בספר ריתקו את שומעיהם, ורבים מהם ביקרו מאוחר יותר בירושלים כדי לחוות את קסמה ויופייה.
 
קהל היעד: חובבי סיפורים אותנטיים, טיולים במקומות היסטוריים מיוחדים ונוסטלגיה יהודית לגווניה.
 
דבר המבקר: אחד הספרים המקוריים, היפים והמרתקים שתקראו בהנאה מרובה ועם המון חיוכים על הפנים, ולא תרצו להניח מהיד. פשוט ספר נפלא.
 
ציטוט למזכרת: תקראו מספר סיפורים מרתקים מתוך הספר (באדיבות המו"ל):

 

אלמלא היה זה חזיר, זה היה גְלָאט כּושֶר…

הרב חיים ברלין היה אב בית הדין ורבה של מוסקבה. קודם לכן, עמד בראש ישיבת וולוז'ין הידועה, שנחשבה "אם הישיבות" במזרח אירופה במאה ה-19. עם תלמידי הישיבה, ששכנה בעיירה וולוז'ין שבבלארוס, נמנו גדולי ישראל, כמו הרב אברהם יצחק הכהן קוק, הרב אריה לוין, חיים נחמן ביאליק ואחרים.

הרב ברלין היה בנו של הרב נפתלי צבי יהודה ברלין, הנצי"ב, שעמד בראשות הישיבה ונחשב לאחד מגדולי התורה בדורו. הנצי"ב היה פעיל בתנועת 'חיבת ציון' ורחש אהדה רבה להתיישבות בארץ-ישראל. הוא עצמו לא זכה לעלות לארץ, אך שמו הונצח על אחד מרחובותיה של ירושלים, כמו גם קיבוץ עין הנצי"ב.

בניו, הרבנים חיים ברלין ומאיר בר אילן, עלו לארץ-ישראל והתגוררו בירושלים. גם שמותיהם הונצחו על רחובות מרכזיים בירושלים, כמו גם מושב בית מאיר בהרי ירושלים ואוניברסיטת בר אילן, שהונצחו על-שמו של הרב מאיר בר אילן.
 
בימים האפלים שאחרי המהפכה הבולשביקית, הצנזור של רוסיה היה ראובן חובֶרְס. באותם ימים, הצנזור היה כל-יכול. בהבל פיו, יכול היה להעלים אנשים עד עולם. חוברס היה יהודי במוצאו, אך לא סתם יהודי, הוא למד עם גדולי התורה בישיבת וולוז'ין ונחשב עילוי. הרב ברלין נמנה עם חבריו מאותם ימים.

למרות היותו הצנזור של רוסיה ולמרות התנתקותו המוחלטת מיהדותו, חוברס נהג להתכתב באופן קבוע עם הרב ברלין. לא אחת, גם נועץ בדעתו בעניינים מעניינים שונים.

תמהו על כך תלמידיו של הרב. "כיצד יכול גדול ישראל, להתכתב עם עריץ שפל, מומר 'להכעיס', אויב-אדם שידיו מגואלות בדם, כראובן חוברס?"

השיב להם הרב: "שאלתם שאלה קשה, שטרדה לא מעט את מחשבותיי. אוכל להשיב עליה רק בדרך משל, אולי כך, תתבהר לכם התשובה".
 
החל הרב ברלין לספר את משלו:

בוולוז'ין חיה אישה יהודייה, צנועה וישרה, צדקת של ממש, שחלתה במחלת כבד קשה ונדירה. הלכה האישה לטובים שברופאים, שהמליצו בפניה על תרופה אחת – שומן של חזיר.

באותם ימים, שומן החזיר שימש תרופה למחלות שונות. במקרים מסוימים, כמו מחלות כבד, היה צורך לבלוע אותו. במקרים אחרים, היו מורחים בו את מקום החולי. השימוש בחזיר לצורכי ריפוי הרתיע יהודים רבים, עד שהעדיפו למות ולא להשתמש בו.

גם אישה זו נרתעה מהשימוש בחזיר. "מוטב לי למות", אמרה, "אך שומן של חזיר, לעולם לא ייכנס לפי".
הלכו בני משפחתה להיוועץ בדעתו של הנצי"ב, אביו של הרב חיים ברלין. שמע הנצי"ב את בני המשפחה, שמע את האישה ודבריה חלחלו עמוק ללבו.

"איך אוכל חזיר?" שאלה האישה, "חנה ושבעת בניה מסרו נפשם על קידוש השם, כדי להימנע מאכילת חזיר, ואילו אני, אוכל מבשר פיגולים זה, רק כדי לרפא את מחלתי?"

הנהן הנצי"ב בראשו והשיב לאישה: "נכונים דבריך, בתי. אך אין דומה מקרה אחד למשנהו. תורתנו הקדושה אסרה אמנם על אכילת חזיר, אך במקרה שלך, מדובר ברפואה. הרופאים סבורים, שאם לא תאכלי את שומן החזיר, את עלולה למות. כך תעברי על הציווי 'ונשמרתם מאוד לנפשותיכם', שעולה בערכו עשרות מונים על אכילת חזיר".

נעצבה האישה על ליבה. היא הרי איננה רוצה להציל את נפשה מעבירה אחת, אך בו בזמן לעבור עבירה גדולה ממנה.

הציע הנצי"ב לשלוח אותה לרופא יהודי, איש ישר והגון, שדעתו מקובלת עליו. על פי פסיקתו תנהג האישה. נענתה האישה להצעה בחיוב.

הרופא היהודי בדק, התייעץ עם אחדים מעמיתיו והגיע גם הוא למסקנה, שרק שומן חזיר עשוי להציל את האישה ממחלתה.

"אם כך", פסק הנצי"ב, "אין לך ברירה, בתי. עליך לאכול את השומן, בבחינת פיקוח-נפש".

"ומהיכן יביאו את שומן החזיר?" שאלה האישה.

הנצי"ב לא ידע להשיב, "מהיכן שמביאים שומן חזירים", ענה סתמית.

"ומי ישחט את החזיר?" שאלה האישה.

"מה זאת אומרת מי ישחט?" תמה הנצי"ב, "מי ששוחט את כל החזירים…"

"רבי", אמרה האישה בחלחלה, "שאני אוכל חזיר שגוי שחט…? מה אני, איכרה גויה…?"

"ומה אעשה לך, בתי?" שאל הנצי"ב בחוסר אונים.

"אוכל, רק אם שוחט יהודי ישחט את החזיר!" השיבה האישה נחרצות, "אחרת, אני מעדיפה למות ולא אוכל חזיר משחיטה של גוי…"
 
ראה הנצי"ב שהאישה נחושה בדעתה ומצב בריאותה הלך והחמיר מרגע לרגע, ביקש שיביאו בפניו את השוחט.
"קח חלף, סכין שחיטה, שלא תשתמש בו שוב לעולם, קיים בו מצוות 'פיקוח נפש' ושחט לאישה חזיר, כדי שתרפא ממחלתה", ציווה הנצי"ב על השוחט.
 
הלכו בני המשפחה וקנו חזיר אצל אחד הגויים. נטל השוחט את הסכין ושחט.

לאחר השחיטה ביקשה האישה, שיבדקו את ריאותיו של החזיר, כדי שתהייה בטוחה שהשחיטה הייתה גלאט-כושר…

הוציא השוחט את הריאות, הניח אותן בגיגית מלאה מים והחל למשש את חלקן החיצוני, כדי לבדוק את "כשרותן". על אחת הריאות נמצא כתם קל, אך לא הייתה זו "סירְכַא", שהיא מין הידבקות, ולא "בצבוץ", הבא כתוצאה מנקב. הריאה הייתה חלקה למשעי, אך היה עליה כתם קטן, שבשחיטה רגילה לא היה אפילו מעורר ספקות. 

ההבדל הדק בין "כשר" לבין "כשר גלאט" או "כשר חלק", הוא העובדה שהריאה נמצאה חלקה, בלי "סִרְכות" או הידבקויות. במקרה הזה, היה רק כתם קטן, שבקושי ניתן היה לראותו, אך הריאות היו חלקות לחלוטין.

האישה, שהבחינה כי השוחט מתבונן שוב בכתם, התעקשה שישאל בעצתו של רב…

נטל השוחט את הגיגית עם המים ובה ריאותיו של החזיר השחוט, כשבעקבותיו משתרכים האישה ובני משפחתה. כל "הפמליה" הלכה לבקש את פסיקתו של הנצי"ב.

התבונן בהם הנצי"ב, אחר כך התבונן בריאותיו של החזיר ושתק.

הכל המתינו למוצא פיו.

לאחר שתיקה ממושכת אמר: "רבותיי, אלמלא היה זה חזיר, הייתי קובע, שזה גלאט-כושר…"
 
"עכשיו, תלמידיי", סיים הרב ברלין את סיפורו, "אלמלא היה זה חוברס…"

נִסים ונפלאות

הצדיק הירושלמי רֶבּ אריה לוין, היה ידוע כמחולל נסים, בבחינת "צדיק גוזר והקדוש ברוך הוא מקיים". יום אחד, פנתה אליו אישה עקרה ובבכי תמרורים התחננה שיתפלל עבורה, כדי שתזכה ביוצא-חלציים.

ביום הכיפורים של אותה שנה, שעה שספרי גורל נפתחים בשמים, עמד רֶבּ אריה שקוע בתפילותיו והתחנן בפני בורא עולם, שיברך את האישה בפרי בטן, זרעא חי וקיימא. במוצאי היום הקדוש, לאחר קידוש הלבנה, פנה רֶבּ אריה לשניים מהמתפללים וביקשם בהכנעה, להתלוות אליו לדקות אחדות לבית-הכנסת.
השניים התלוו אליו ברצון.

כשנכנסו פנימה, ניגש רֶבּ אריה לארון הקודש, נשק בקדושה לפרוכת הקטיפה ופתח את דלתות הארון.

"אנו, שלושה יהודים, מכריזים בזה על עצמנו, כבית-דין של מטה", קרא רֶבּ אריה ברטט. "אנו גוזרים בזה, על פלונית בת פלונית, שתיפקד השנה ביוצא חלציים… ומכיוון שכך גזרנו כאן, אנו בטוחים וסמוכים, כי בית-דין של מעלה יסייע בידינו, שאשר גזרנו – הוא שיתקיים".

ואכן, לא יצאה השנה ונפקדה האישה בבן זכר. 
 

אל תגעו במשיחי…

רבי שלום מזרחי שרעבי, הרש"ש, ראש ישיבת המקובלים "בית אל", היה זה שקבע, כי המקובלים יערכו מדי לילה, את תיקון חצות בכותל המערבי. כל לילה בחצות, היה הולך אל הכותל, עורך את התיקון, בוכה וזועק עד עלות השחר. זעקותיו היו כה רמות, עד שהערבים שהתגוררו בסמוך, החליטו להיפטר ממנו ואף שכרו רוצחים שיחסלוהו בדרכו.

לילה אחד, כשהרב עשה את דרכו אל הכותל, הגיחו הרוצחים ממחבואם, כשסכינים שלופות בידיהם. הם רק קרבו אליו ומייד קפאו על מקומם, בלא שיוכלו להניע איבר מאיבריהם.

רבי שלום הגיע לכותל, זעק כהרגלו, והשכנים הערביים לא הבינו כיצד נותר בחיים. לאחר שסיים את התיקון, חזר אל הישיבה והחל את תפילת השחר.

השכנים הערביים יצאו לחפש את הרוצחים ומצאו אותם מרותקים למקומם כפסלים דוממים. כל ניסיונותיהם להעירם עלו בתוהו. לבסוף, הלכו לישיבת "בית אל", להתחנן בפני הרב שישיב את רוחם. רק לאחר שביקשו מחילה והתחייבו שלעולם לא יזיקו ליהודי העיר, הסכים להתפלל לבריאותם ורוחם שבה אליהם. חיש מהר נודע הסיפור בכל העיר, ומאז, נתקדש שמו בכל הארץ.
 
רבי שלום מזרחי שרעבי, נולד בצנעא שבתימן, ב- 1720, ונפטר בירושלים ב- 1777. הוא נחשב לגדול המקובלים מאז האר"י, שאת דבריו פירש בספר "פירוש השמ"ש", ראשי תיבות שמו, "שלום מזרחי שרעבי". כבר באותם ימים, ראו בו אחדים מהמקובלים בישיבה, את גלגולו של האר"י.
 
בגיל צעיר עלה הרב לארץ ישראל, לאחר שעשה את דרכו ברגל מתימן. סיפרו, כי בצנעא עירו, היה רוכל בבשמים והיה נער יפה תואר. אישה מוסלמית, מאחת המשפחות החשובות בעיר, התאהבה במראהו וניסתה לפתותו. הנער הצעיר נמלט דרך אחד החלונות וקפץ מהקומה השלישית. בו ביום עזב את צנעא, נדד לבצרה ולבגדד, משם נדד לחאלב שבסוריה, בה התפרנס מעבודה כעגלון אצל עשיר חאלבי.

בהגיעו לירושלים, החל לעבוד כשמש בית-הכנסת בישיבת המקובלים "בית אל". ראש הישיבה, הרב גדליה חיון, גילה מייד את גדולתו של השמש, שלימים נשא לאישה את חנה, בתו של ראש הישיבה. לאחר פטירתו של הרב חיון, נתמנה הרש"ש לעמוד בראש הישיבה.

הוא היה ראש לחבורת רבנים ומקובלים, שנקראה "חברת אהבת שלום", עמה נמנו החיד"א, רבי חיים דֶלרוזה והרב יום טוב אֶלגזי.

הרש"ש חיבר את הספרים "נהר שלום", "פירוש השמ"ש", "רחובות הנהר", "אמת ושלום" ואת סידור התפילות בסדר ייחודי, שנקרא בשמו, "סידור הרש"ש".

בכתביו, השווה את הנשמה לקרניים שמקורם בשמש. כשם שאין לקרני השמש מציאות עצמית משלהם, אלא זו שהם מקבלים מהשמש, כך הנשמה, היא אור רוחני, חסרת מציאות עצמית משלה, שכל קיומה הוא האור המגיע מהבורא, נכנס בגופו של האדם ומחיה את הגוף.

הוא התמקד בחקר מהות האדם, נשמתו וחלקיה, תפקידו בעולם, והדרך בה נשמתו תתעלה ותתגבר על תופעות רוחניות ונפשיות.

לשיטתו, האור הרוחני בגופו של האדם, מוסתר בזוהמת הנחש הקדמוני – כוח רוחני רע, שנוצר בשל חטאו של האדם הראשון ומאפיל על אורות הנשמה. כוח זה, איננו מניח לנשמה לפעול במלוא יכולתה ועוצמתה. 

אמר החכם:
 
אם חשבת – אל תאמר,
אם אמרת – אל תכתוב,
אם כתבת – אל תדפיס,
אם הדפסת – אל תפרסם,
אם פרסמת – אל תפיץ…
 
אבל…
אם חשבת ואמרת,
כתבת והדפסת,
פרסמת והפצת,
אל תבוא בטענות לאיש
ואל תופתע מהתוצאות…

כל הזכויות שמורות למחבר ול"עלי סיפור" – הפקת ספרי איכות

(התמונות שבפוסט זה – לא לקוחות מתוך הספר)

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה פרק מובחר מספר חדש. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s