עיני ה'אח הגדול' ישגיחו על מחשבי העובדים?

המומחים למשפטים ותקשורת חלוקים בשאלת ההשפעה והחשיבות של ההסכם הקיבוצי שהושג לאחרונה בין הסתדרות העובדים והמעסיקים, ומאפשר למעביד לחדור לתיבת הדואר האלקטרוני של העובד. על דבר אחד כולם מסכימים: היום יש מודעות גדולה יותר לזהירות מעיסוק בעניינים פרטיים במחשב במקום העבודה

שבוע לאחר שבין יו"ר ההסתדרות, עופר עיני, לבין ראש לשכת התיאום של הארגונים הכלכליים, שרגא ברוש, נחתם הסכם קיבוצי חסר תקדים – הוא כבר הפך לשנוי במחלוקת בקרב מומחים בעלי שם בתחום דיני העבודה והתקשורת.

ההסכם מאפשר לראשונה למעבידים לחדור לתיבת הדואר האלקטרוני של עובדיהם בנסיבות מסוימות. מדובר בסוגיה בעלת חשיבות ציבורית מהמעלה הראשונה, שככל שהדוא"ל העסקי זמין ונפוץ יותר היא נוגעת כמעט לכל המצוי כיום בשוק העבודה. על פי ההסכם, המעסיק רשאי לחדור לתיבת הדואר שסופקה לעובד במקום העבודה בלי לבקש את הסכמתו לכך, כל עוד התקיימו "נסיבות שמקימות למעסיק סביר סיבה להניח בתום לב כי העובד עושה במחשב שימוש בלתי חוקי או שימוש החושף את המעסיק לתביעות צד שלישי או שימוש שיש בו כדי לפגוע בכסף". אם התקיים כלל זה, המעסיק רשאי לבצע פעולות לבדיקת שימוש העובד במחשב, באינטרנט או בדואר אלקטרוני, "והכול במידה ראויה וסבירה בפרק זמן סביר ותוך צמידות למטרה", כלשון ההסכם.

המעסיק יוכל להיכנס אפילו לתוך תיבת הדואר הפרטית של העובד שמקום העבודה לא סיפק לו, ואף לעיין בקבצים האישיים במחשבו. אך במקרה זה, המעסיק יחויב לקבל את הסכמתו של העובד, ובדיקה כזו תיעשה רק אם מתעורר חשד שנעשה שימוש המנוגד לחוק או שיש בו כדי לפגוע בעסק. אף שהדבר מותנה בהסכמת העובד, לטענת המומחים מדובר במצב בעייתי ביותר עבור העובד, שכן פלישה לפרטיות בהסכמה במקרה של דוא"ל פרטי עלולה להביא למצב שבו העובד ירצה לשמור על מקום העבודה שלו ולא יסרב לתת את הסכמתו לפלישה זו.

ההסכם מגביל לראשונה גם את יכולתו של העובד לשלוח דואר אלקטרוני פרטי בזמן עבודתו: "העובד ישתמש במחשב לצורכי עבודתו ורשאי בהתאם להסכם זה בהיקף מידתי ובזמן סביר להשתמש בו גם לצורך פעולות אישיות שלו, שחל עליהן עיקרון צנעת הפרט ושאינם קשורות לעבודתו".

"סופה של הפרטיות"

הולדת ההסכם נעוצה בעצם העובדה ששאלת זכאותו של עובד לפרטיות של הודעות אלקטרוניות פרטיות הנשלחות מהתיבה שלו בעבודה לא מוסדרת בחוק. בתי הדין לעבודה נאלצים לגבש בעצמם את הכללים המנחים בסוגיה מהמקרים המתגלגלים לפתחם, אך מהמקרים הבודדים שנדונו בפניהם לאחרונה טרם יצאה הלכה מנחה. להיפך, בשני פסקי הדין המרכזיים בסוגיה הגיעו בתי הדין השונים, בנצרת ובתל אביב, להלכות סותרות.

גם היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, הגיש לאחרונה את עמדתו בסוגיה, שעלתה במקרה של טלי איסקוב-ענבר בבית הדין לעבודה בתל אביב. מעמדת מזוז משתמע שכל עוד אין הסכמה מפורשת של העובד לעיון בדוא"ל שלו במקום עבודתו – למעסיק אין רשות לעיין ולשלוף מידע מתיבת הדוא"ל. בכך עירער מזוז על החלטת ביניים של בית הדין לעבודה בתל אביב, שקבעה כי יש למעסיק זכות לעיין בדואר אלקטרוני שנכתב בידי העובד.

"בהסכם הקיבוצי הזה יש מעבר מזכותו לפרטיות של האדם הבודד להגן על פרטיותו למרחב הציבורי", סבור עו"ד ד"ר יובל קרניאל, מרצה לתקשורת במרכז הבינתחומי הרצליה. "המעורבות של הסכם קיבוצי לקבול את גבולות הפרטיות במידה רבה מסמלת את סופה של הפרטיות, שכן הפרט קובע לעצמו את הגבולות.

התערבותם של הארגונים החברתיים, של המעסיקים והעובדים, היא חלק מתהליך הרמיסה של הפרטיות. זהו חלק מהתהליך המתרחש בעידן הטכנולוגי ושהיא תוצאה כמעט הכרחית של המציאות הווירטואלית של האינטרנט שנותנת לנו אשליה של פרטיות: אנו יושבים בחדר עם מחשב ופתאום המרחב הטכנולוגי-גלובלי, שאיננו שולטים בו, חודרים אליו גורמים זרים כמעביד, ספקי הגלישה והממשלה. זהו חלק מאובדן של פרטיות שיש בעולם הטכנולוגי החדש ברשתות החברתיות והדוא"ל.

הניסיון של הסתדרות העובדים, שתחילתו דווקא להגן על הפרטיות של העובד נראה בעיני ד"ר קרניאל שלא ישא פרי, למרות הרצון הטוב. "נקודת המוצא בהסכם הקיבוצי שנחתם היא כוחו של המעסיק, יכולתו ואולי אפילו זכותו הקניינית של המעסיק לשלוט במחשבים שלנו. יש גם מוסכמה שהיות והמעביד נתן לנו מחשב בכמה אלפי שקלים לעבוד עליו, הוא כבר קנה בכך את המרחב הווירטואלי שלנו, למרות שהמחשב עצמו הוא רק שער בכניסה לספקים ולרשתות התקשורת. בכך המעסיק כאילו קנה את הזמן שלנו ואת החוויה והשליטה הפרטית שלנו בעולם הווירטואלי ברשת. וכאן יש מקום לקביעת איזונים, כמו איזה כללים המעביד יכול לקבוע ועד כמה הם סבירים".

בנקודת המחלוקת הזאת בין העובדים למעסיקים נראה שצפויים עוד מאבקים רבים, שבסופו של דבר יגיעו לפתחו של בג"ץ כשאר תפוחי אדמה לוהטים. וגם אז, ספק אם תהיה הכרעה חד-משמעית שתצביע על איזון הולם לבעייתיות שבדבר. ד"ר קרניאל סבור שההסכם הקיבוצי לא יצליח להסיר את העמימות השוררת כיום בתחום הפרוץ הזה. "מדובר בעמימות כלל עולמית בנוגע לשאלות החדשות על משפט וטכנולוגיה. האפשרות שיש להציע מעקבים ולשלוט בתכנים ולחדור לפרטיותנו באמצעים טכנולוגיים הופכת לאיזושהי שאיפה וטענת זכות של המעסיקים ואף של המדינה".

צעד שעשוי להוות יתרון

כך או כך, המסר מכל התהליכים האלה, שעליו מצביע ד"ר קרניאל כלקח טוב לכולנו, הוא ש"כל עובד יהיה מודע לכך שהפרטיות שלו בעצם הסתיימה וכל מה שהוא כותב היום, בין אם זה באימייל הפרטי ובין אם זה ברשת החברתית ובכל מקום אחר בעולמות האינטרנטיים הפתוחים – תמיד יש איזה 'אח גדול' שעינו צופיה, בין אם זה המעביד, בית משפט או המדינה שיכולים להיחשף לדברים. הפרטיות, שבמובן העמוק שלה היא מתחם אינטימי ופרטי שאיש לא יכול להיכנס אליו, בעצם כבר נעלמה".

מאידך, ד"ר אמיר פז-פוקס מהקריה האקדמית אונו, מומחה לדיני עבודה, מברך על ההסכם וטוען כי באיזון הכולל, עדיין לא מדובר במעקב בעיני 'האח הגדול'. הייתי אמנם מעדיף הסדר שיגן יותר על פרטיות העובדים, אך בהסדרי הסכמה מתוך פשרה עם המעסיקים, ההסכם מובן. האינטרסים שהמעבידים מבקשים להגן עליהם הם למשל, מניעת תחרות מתוך הארגון בארגון עצמו או הברחה של לקוחות".

לדבריו, "במצב שבו בשוק העובדה הדברים נקבעים מראש בניגוד למצב המדכא שמעסיקים טובים יותר עושים טובים יותר ומעסיקים גרועים יותר עושים מעשים חמורים יותר, יש יתרון מסוים שמגיעים להסדר ב'הסכם קיבוצי' בשילוב ידיים בין העובדים למעסיקים. מדובר בהתייחסות חשובה מבחינה מנגנונית ביחסי עבודה. אמנם ברמה המהותית יש בעייתיות בכך שהמעסיק יוכל לחדור למיילים הפרטיים של עובדיו, אולם יש יתרון בכך שהדבר צריך להיות בהסכמת העובד. לאחר חתימת ההסכם, יש עובדים שההסכם מרע את מצבם ויש עובדים שחושבים שהוא מרע את מצבם, כמו במקרה של איסקוב-ענבר, שלא חשבה לרגע שהמעסיק שלה יחדור למיילים ששלחה ממקום עבודתה".

אך קרניאל ופז-פוקס מסכימים ביניהם בדבר היתרון של ההסכם הקיבוצי: "כעת העובדים מודעים מראש כי עליהם להיזהר לשלוח אימיילים פרטיים מקום העבודה", מסביר ד"ר פז-פוקס. "העובדה שצריך ליידע את העובד מראש מצד המעסיק, גם היא יתרון. אמנם לא מדובר במצב אידיאלי מבחינת העובדים והמעסיקים, אך זו טבעה של פשרה לעשות סדר במצב שהיה גרוע יותר". באופן עקרוני, ד"ר פז-פוקס מצדד בהסכמים הקיבוצים על פני חקיקה ופסיקה. "הם עדיפים על פני מצב כאוטי קיים שבו המעבידים והעובדים הולכים ראש בראש בבתי הדין לעבודה".

"הסכם של הבנות כתוצאה ממחדל חקיקתי"

גם פרופ' אריה רייך, דיקאן הפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן, סבור שהסכם ההבנות שנחתם בין העובדים למעסיקים הוא תופעה ייחודית במינה ברמה הבינלאומית, בעוד שבדרך כלל הסכמים כאלה נוגעים לתנאי שכר. לדעתו, "יש בהסכם הקיבוצי איזון מבורך והוא בוודאי טוב יותר בהשוואה למצב שקדם לו בפסיקה. הגיעו כאן להבנות הדדיות כתוצאה ממחדל חקיקתי, כי אין הסדרה מסודרת ומפורטת של העניין הזה בניגוד לציפיות מהמחוקק להסדירו, ומחדל של פסיקת בתי המשפט, שלא מודעים לחוק המחשבים הקובע כי חדירה למחשב שלא כדין היא עבירה פלילית. בחוק יש הליך המחייב צו אישור מבית המשפט כדי לחדור למחשבו של אדם פרטי. בתי הדין לעבודה שדנו בעניינה של איסקוב-ענבר קבעו שהחוק הזה לא חל במקרה זה. לדעתי מדובר בטעות, מפני שהשופטים חשבו כנראה שבגלל שהמחשב שייך למעביד, אין כאן חדירה למחשב. אך מדובר בהבנה לא נכונה של החוק, כי כשמדברים על חדירה למחשב לא מדובר בעניין של בעלות כי אם בפרטיות, בשאלה מי משתמש במחשב ולא למי הוא שייך. אם נתת לעובד תיבת דואר אלקטרוני אין זה אומר שהיא שלך, אלא שהיא עניין פרטי שלו והזכות לפרטיות מעוגנת בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, ומדובר בעיקרון חוקתי שהוא אחד מזכויות האדם בישראל.

"כך שחוק המחשבים הוא בהחלט רלוואנטי לפרשה. ואם אתה חודר שלא כדין, הרי בוודאי שזו עבירה על החוק. כעת נותר לדון בשאלה מתי זה נחשב 'חדירה כדין' ומתי לא. בהסכמה או שלא בהסכמת העובד. מהם הנסיבות שבהם מוצדקת החדירה וכולי. ברור שאם עושים את זה ממניעים אישיים ברור שהחדירה איננה כדין. במרה הזה הם טוענים שעשו זאת כדי להתגונן במשפט. אבל זה הדיון שהיה צריך לעשות בפסק דינה של איסקוב-ענבר, שאיננו מוצאים אותו שם".

פרופ' רייך הנחה לאחרונה עבודת דוקטורט של שרון גולדנברג שעסק בדיוק בשאלה הזאת. בדוקטורט מראה גולדנברג כיצד ניתן לפעול בפרשה הטעונה על פי החוק להגנת הפרטיות, המפרט רשימת חריגים לגבי השאלה מתי מוצדקת הפגיעה בפרטיות, שאיננה מוחלטת ויש לה איזונים. גולדנברג מציע לייבא את כל רשימת החריגים הזאת לחוק המחשבים, ואז נדע מתי זו 'חדירה כדין' ומתי לא.

"אפשר היה להגיע בפסיקה לדיון רציני בשאלה הזאת, אך בתי הדין לעבודה לא עשו זאת", מסביר פרופ' רייך. לדעתו, גם המחוקק יכול לעשות עבודה יותר ברורה ומפורטת. ו"כשאלה לא ממלאים את תפקידם נאמנה, ההסתדרות והמעסיקים מגיעים להסכמה שיש לברך עליה".

הוא מציע לחברי הכנסת לבחון את ההסכם הקיבוצי ברזולוציות הקטנות, כמו למשל, "באילו תנאים מותר למעסיק לחדור לתיבת הדואר של העובד בהסכמתו? האם מספיק שהוא חושב כי מותר לו או שצריך להיות לכך בסיס יותר מבוסס במציאות. העובדה שעל המעסיק לחדור בנוכחות העובד היא חשובה, משום שמונעת מהמעסיק לומר שחשב לנכון לחדור לתיבה. על המחוקק לבחון האם ההסכם מדבר על המצבים השונים, להיות יותר ופחות זהיר, וליצור חקיקה משלו שתחול על כולם".

הבעיה עם ההסכם שהוא לא חל על כל הסיטואציות שמאוד קרובות ליחסי עובד-מעביד. למשל, סטודנט באוניברסיטה המקבל ממנה תיבת דואר אלקטרונית – איננו עובד של האוניברסיטה ומכאן שההסכם הקיבוצי לא חל עליו, אך הבעיה קיימת לגביו. "האם לסגל האוניברסיטה מותר להיכנס לתיבות הדואר של הסטודנטים לבדוק מה כתבו? ברור שלא", מסביר פרופ' רייך.

פורסם בשינויים בעיתון "מקור ראשון", 2 ביוני 2008

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה משפט שדה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s