זהות במלכודת

הבקשה של קבוצת אזרחים מבית המשפט להכיר בלאום הישראלי כדחייה בשתי ידיים של זהותם היהודית נובעת מאותו עולם של "זהות מסוכסכת עם עצמה"

הרב שלמה קרליבך, זמר שירי נשמה שהקדיש שנות חיים לשיחות עם סטודנטים בקמפוסים, אמר פעם: "אנחנו מגיעים לשיחה בנושא הדת, ואני שואל את הצעירים מהי דתם. אם מישהו עונה, 'אני קתולי', אני יודע שהוא קתולי. אם מישהו אומר, 'אני פרוטסטנטי', אני יודע שהוא פרוטסטנטי. אבל אם מישהו משיב, 'אני סתם בן אדם', ברור לי שהוא יהודי".

הבקשה של קבוצת אזרחים מבית המשפט המחוזי בירושלים להכיר בלאום הישראלי כדחייה בשתי ידיים של זהותם היהודית, נובעת מאותו עולם של "זהות מסוכסכת עם עצמה" שעליו מדבר קרליבך. "ישראלי" נשמע להם מונח אזרחי וחילוני, בעוד ש"יהודי", לשיטתם, זו הגדרה אתנו-דתית.

יוזם העתירה הוא הבלשן פרופ' עוזי אורנן, הרשום במרשם האוכלוסין על פי הצהרתו כ"עברי", בגלל שבעבר ראה עצמו כעברי עד לפסיקת בג"ץ כי למונחים 'עברי' ו'יהודי' משמעות זהה, והקים לפני כעשור את עמותת "אני ישראלי". בעמותה חברים ח"כ לשעבר שולמית אלוני, העיתונאי אורי אבנרי, המחזאי יהושע סובול, המזרחן פרופ' יהושע פורת, הפילוסוף פרופ' יוסף אגסי ורעייתו יהודית בובר-אגסי (בתו של מרטין בובר ז"ל), ואחרים שהצטרפו לבקשה הזאת מבית המשפט.

יהודי או ישראלי

הטעות האופטית של הקבוצה הזאת היא שדו-ערכיות לא יכולה להיות משענת לזהות. היא יוצרת מתח שאותו מפרקים בסופו של דבר, אולי דורות לאחר מכן, ילדים המתרחקים ומפסיקים להיות יהודים, וזה מה שמתרחש כיום בתפוצות בשצף-קצב. וגם בישראל קצב החילון רחוק מלהיות טבעי.

אין ספק שמדובר כאן בשיריים של משקעי הפרעה עמוקה ופיצולי אישיות, שלא סולקו עדיין מרגבי הגלות הארוכה, שדבקו בנפש היהודית. ומכאן שצדק השופט נעם סולברג באבחנה שלו בפרשה כי "אדם אינו יכול להשתייך לשני לאומים. אם יוכר לאום ישראלי, יצטרכו בני הלאום היהודי בישראל לבחור בין שניים: האם הם ישראלים, ואז לא יהיו יהודים; או שיהיו יהודים, ואז לא יוכלו להיות ישראלים".

כזכור, השופט סולברג כתב בשבוע שעבר בפסק דינו, המשתרע לאורך 26 עמודים, ש"לקביעה  כי קיים לאום ישראלי, ישנן השלכות מרחיקות לכת והרות גורל על דמותה של המדינה, על אופייה ועל עתידה. דעת לנבון נקל, כי אין צורך לנקוט עמדה בשאלה האם המדינה היא הבית הלאומי של העם היהודי, או שהיא מדינתם של כל אזרחיה, על מנת להשתכנע כי מדובר בנושא הנוגע לשורש הקיום של הישות הריבונית היהודית בארץ ישראל, נושא אשר מעסיק את הציבור על רבדיו וגווניו, בעיון, בדיון ובחיי המעשה".

"אף שהמבקשים באים בטענה של מימוש זכויות אדם ברמה האישית ושל מציאות עובדתית סובייקטיבית", הדגיש השופט סולברג, "הרי שלהצהרה בדבר קיום לאום ישראלי ישנן השלכות כבדות משקל על זהותה של מדינת ישראל; בעיני עצמה, בעיני אזרחיה ותושביה, בעיני העם היהודי בתפוצות, ובעיני אומות העולם… הצהרה כמבוקש, צפויה להפר את האיזון העדין שבין מרכיביה הלאומיים והתרבותיים של המדינה, המושתתים על זהויות לאומיות יהודיות ושאינן יהודיות, לבין האופן שבו באים לידי ביטוי המרכיבים הדתיים. ודוק: אדם אינו יכול להשתייך לשני לאומים. אם יוּכּר לאום ישראלי, יצטרכו בני הלאום היהודי בישראל לבחור בין שניים: האם הם ישראלים, ואז לא יהיו יהודים; או שיהיו יהודים, ואז לא יוכלו להיות ישראלים".

"עקב אכילס של הבקשה הנדונה כאן הוא שאין בנמצא, מבחינת החוק והמשפט, לאום ישראלי", קבע השופט סולברג. "הלכה למעשה מבקשים המבקשים לברוא בריאה שכזו, יש מאיִן. והדבר מעבר לכוחותיו של בית המשפט".

תווית אזרחית מול זהות לאומית

לנטייה לאמץ לאום ישראלי במקום לאום יהודי יש אפוא תוצאה אבסורדית. בין השאר בגלל שהציונות היא התנועה הלאומית של הלאום היהודי, שהקימה את "מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי", ככתוב במגילת העצמאות. זו מהותה ותכליתה של המדינה, ובית משפט ישראלי שיפנה עורף לציונות, כלומר ללאומיות היהודית, כמוהו כגולם שקם על יוצרו.

מה גם שהקריאה לקיומו של לאום ישראלי, שיתבסס על האזרחות, לאום של כל אזרחי ישראל – חוטאת לאמת. אילו היהודים והערבים בישראל היו רואים עצמם בני אותו לאום, מובן ששמו הנכון היה "לאום ישראלי". אך כשגם היהודים וגם הערבים מסכימים שאלו שני לאומים, כשהערבים מכריזים בגאווה שהם מיעוט לאומי ילידי – ברור שאם מגדירים את הרוב כלאום ישראלי, משתמע מכך שבני הלאום השני אינם ישראלים. לכן מוטב להשאיר את המונח "ישראלי" כתווית אזרחית, החלה ברמה העקרונית על כל אזרחי המדינה.

ואילו תווית של זהות לאומית, זה כבר משהו אחר. לא בכדי מדינת ישראל הוגדרה כמדינת היהודים ולא כמדינת הישראלים. אין לאום ישראלי. יש לאום יהודי. והלאום הזה פזור בכל רחבי תבל, על שלל עדותיו ולשונותיו. אינך פחות יהודי אם אינך ישראלי, וגם היהודים החיים בישראל אינם "עם" במובן הביולוגי-האתני. יש בקרבנו לא מעט יהודים על פי ההלכה מצד אימם בלבד, וכמובן גרי צדק.

ההשתייכות המהפכנית לאומה

מדינת הלאום היהודית המודרנית מגשימה בכך את הרעיון הלאומי שהתגלה לראשונה בתנ"ך וזוקק במשך אלפיים שנות גלות. גזעים, עמים, שבטים, ציביליזציות, לשונות, ממלכות – כל אלה התקיימו, כמסופר בספר בראשית, משחר ההיסטוריה. אך לא כאומה.

השתייכות לאומה היא השתייכות תודעתית לקהילייה שזיכרון וייעוד משותפים – מכוננים את האומה. ההתהוות של העם היהודי נוצרה בתהליך היסטורי התפתחותי, שבו העם היהודי הוא צירוף של דת, לאום ואזרחות של חבל ארץ – ארץ ישראל. עם ישראל הוא לאום בשעה שיצא מזרעם של אברהם, יצחק ויעקב מבחינה גנאולוגית. עם ישראל הוא דת כתוצאה מקבלת התורה במעמד המכונן בהר סיני. ועם ישראל הוא אזרח של ארץ ישראל, כתוצאה מהתכה וריתוך בין הדת היהודית ללאום היהודי. כלומר, אברהם שלו הובטחה הארץ ומעמד הר סיני שחלק מהמצוות שניתנו בעקבותיו – תלויות בארץ.

ההשתייכות לאומה היא אפשרות מהפכנית שהוצעה בתנ"ך, והיא שעיצבה לימים את אירופה המודרנית. הרעיון הלאומי לא נולד בהתפרצות הלאומיות האירופית במאה ה-19 בצורה מטריאליסטית, כטענת כמה מן ההיסטוריונים. שכן, עד אז העדיפו האירופים להגדיר את עצמם על פי קטגוריות על-לאומיות (כנתינים של אימפריות, כקתולים, כפרוטסטנטים) או תת-לאומיות (כנתינים של נסיכויות, כתושבי חבלי ארץ), והם העדיפו זאת בשל אלף ואחת סיבות טובות וגרועות. אבל כמארחי היהודים וכחניכי התנ"ך מאז התנצרותה של אירופה, הם הכירו את הרעיון הלאומי ואת גילומו המוחשי, והגיבו עליו תמיד במילים וברדיפות.

ואם באירופה הנאורה הכירו בחשיבות רעיון הלאום היהודי על פני הלאום הישראלי (בדמותו הצרפתי, האנגלי וכיו"ב) בהשפעת ספר הספרים, מה לכם מתיפייפים?

פורסם בשינויים בעמוד הדעות של העיתון 'מקור ראשון', 30.07.08

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה טחנות הצדק. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

0 תגובות על זהות במלכודת

  1. ענת פרי הגיב:

    מצחיק שדוקא באירופה המושג "ישראל" שימש במשך מאות שנים כמלה נרדפת ל"עם היהודי".

    בספרים מדעיים מן המאה התשע עשרה ותחילת העשרים מופיע המושג "ישראל" לצד צרפת, איטליה, בריטניה, ככינוי לעם היהודי.

    גם בשפות האירופיות "יהודי", "ישראלי" ו"עברי" מופיעים כמלים נרדפות כמעט בכל השפות האירופיות. לדעתי הבחירה בשם ישראל למדינת ישראל, ולא בשם "ציון" למשל, נובע מהמסורת האירופית הזו. עד היום בצרפתית ובגרמנית נקראת הקהילה היהודית לסירוגין "קהילה יהודית" וקהילה "ישראלית", והכוונה בדיוק לאותה קהילה.

    ברור שזה בעייתי לגבי אזרחים ערבים או בני לאומים אחרים, שבקבלם אזרחות של מדינת ישראל אינם רוצים להצטרף לעם היהודי.

    אבל לגבי היהודים אין שום בסיס לשוני או תרבותי או היסטורי להבחנה בין יהודי לישראלי.

    השופט אינו צודק כשהוא אומר שאין לאום ישראלי. יש לאום ישראלי שהוא מלה נרדפת ללאום היהודי, שהוא מלה נרדפת ללאום העברי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s