על ראש החוקר בוער הכובע

החתירה הכי קשה תחת מערכת המשפט נעשית מתוך מערכת אכיפת החוק – המשטרה והפרקליטות, שבמשך שנים ארוכות מדליפות כל הזמן חומרים פליליים לתקשורת

אם יש על מה לתת לתרבות הפוליטית של ישראל את הציון הכי נמוך, 'התנהגות טעונת תיקון', כפי שהיו כותבים פעם לילד בתעודת השליש, הרי זה בפרט כאשר חבר כנסת משקר בעליל ויכול להמשיך בתפקידו, או בכלל כאשר נבחרי ציבור שותקים בחקירות משטרה.

נבחרי ציבור חבים תשובה לשולחיהם ולא יכולים לשמור על זכות השתיקה בחקירות שכרוכות בפעילותם הציבורית. הם רשאים לגמרי לשמור על זכות השתיקה בחקירות משטרה שעוסקות בענייניהם הפרטיים. אולם ברור לכולנו למה למשל מזכירת ראש הממשלה שולה זקן מתעקשת לשתוק בכל חקירותיה עד היום. בין השאר בגלל שהמשטרה והפרקליטות מדליפות לתקשורת במהירות את הנאמר להן בחקירות על ידי אנשי ציבור ומפורסמים.

לכן על פרקליטו של איש ציבור לייעץ לו לשמור על זכות השתיקה, חרף העמדה העקרונית שאינו יכול לשמור על זכות השתיקה וחב תשובה לשולחיו. בנסיבות הקיימות בישראל 2008, מומלץ לנבחרי ציבור לשתוק בחקירותיהם במשטרה, משום שאם הם "יזמרו בחקירה" – מיד תוכני החקירה שלהם יופיעו שחור על גבי לבן ואדום על דפי העיתונות המצהיבה של ישראל.

האם אין בייעוץ לנבחרי ציבור לשמירה על זכות השתיקה משום חתירה תחת רשויות אכיפת החוק? לא ולא. רשויות אכיפת החוק פוגעות בעצמן במו-ידיהן. בניגוד למה שנוטים לחשוב, מי שחותר תחת מערכת המשפט זה לא הפוליטיקאים. החתירה הכי קשה נעשית מתוך מערכת אכיפת החוק פנימה: מהמשטרה לפרקליטות, שבמשך שנים ארוכות מדליפות כל הזמן חומרים פליליים לתקשורת.

בהדלפות כאלה ישנה חתירה קשה תחת מעמדה התקין של הרשות השופטת במדינה, השואפת להיות דמוקרטית ונטולת נגע השחיתות. לאנשי ציבור הנחשדים בפלילים יש חזקת חפות עד להכרעת הדין במשפט. במקום זה, התקשורת בישראל הפכה להיות גוף שופט ומרשיע, מבלי לשכלל את שני הצדדים על כף המאזניים כשופט ניטרלי בבית המשפט. התקשורת משתפת פעולה עם המשטרה והמשטרה עם התקשורת, כחלק מיחסי הציבור של עצמה. מי יודע, אולי כדי לחפות על שורה ארוכה של מחדלי רשויות אכיפת החוק בשמירה על שלומם וביטחונם של אזרחי ישראל?

אסור להשלים עם המצב שבו כל אחד רואה בעצמו בית משפט. בוודאי לא כאשר מדובר באמצעי התקשורת, האמורים להיות 'כלב השמירה של הדמוקרטיה', בכפוף לחוק הסוביודיצה שמזמן הפך לאות מתה בספר החוקים. ישראל נתונה עכשיו בגל של חקירות. המקורות שמזינים את התקשורת מגוונים: עורכי הדין של הצדדים הם מקור שופע, אם כי בדרך כלל מוטה ומניפולטיבי. המשטרה, הפרקליטות ואישי הציבור עצמם תורמים משלהם.

ואיך שאלה פעם אילנה דיין בתוכניתה? "אחרי כל מה שפרסמנו עליו, יש לו בכלל סיכוי לצאת זכאי?!". עד שבא השופט העליון בדימוס מישאל חשין, והעיד על חבריו לכס המשפט: "השופט צריך להיות עשוי מפלדה בשביל לא להיות מושפע מהפרסומים בעיתונות". והשופטים הם בשר ודם, קרוצי חומר ורגש, המושפעים מציפיות סביבתם החברתית.

היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, בוחן בשבועות האחרונים את האפשרויות לקיום חקירה רשמית של מקור העברת חומרי החקירה החסויים של ראש הממשלה, אהוד אולמרט, ומקורביו לעיתונים "מעריב" ו"ידיעות אחרונות". אבל בלשכת מזוז עדיין מהססים לחקור ביעילות את פרשת ההדלפות, משום שלמעלה מ-90 איש נחשפו לחומרי החקירה.

ליועץ מזוז יש כעת הזדמנות פז להפסיק את תופעת נגע ההדלפות מתוך המשטרה בכלל והפרקליטות בפרט, שהוא ממונה עליה. ביכולתו לנער את האורוות בפרקליטות ובמשטרה המדליפות תדיר. עומדת בפניו הזדמנות היסטורית למגר אחת ולתמיד את ניהול ההליכים הפליליים על דפי העיתונות, בפרט כשלאחרונה ידענו עליית מדרגה חמורה ביותר בפרסום תמלילי החקירה על דפי העיתונים. ולא בשל צדקת אולמרט הדבר מתבקש חלילה, כי אם בשל התחושה הבסיסית ש'היום זה הוא – ומחר זה אנחנו'.

אך האם מזוז חושש נורא מהרגע שבו תתגלה לנגד עיני כולם ההפתעה הצפויה, שעל ראש החוקר בוער הכובע? ואם לא, הרי שזו סיבה טובה לפתוח בחקירת ההדלפות עכשיו, ולחשוף את המדליף התורן שמעלליו מאיימים על עריכת משפטי צדק בישראל.

פורסם בעמוד הדעות של העיתון 'מקור ראשון', 6.8.08

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה טחנות הצדק. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s