כך סבור גורם משפטי בכיר נוסף מוועדת שמגר, שהמליצה בשעתו לא לפצל את התפקיד. לעמדה שותפים בכירים במערכת המשפט, אבל בעיקר את קול המתנגדים שומעים ברמה
אתמול פורסמה רשמית הצעת שר המשפטים, פרופ' דניאל פרידמן, להפרדת תפקיד היועץ המשפטי לממשלה – בין תפקידו כיועץ לממשלה לבין תפקידו כראש התביעה הכללית. ביום רביעי הקרוב יתקיים באוניברסיטה העברית (מכון סאקר) ערב עיון שיעסוק בנושא הטעון בהשתתפות שר המשפטים, השופט בעליון אליקים רובינשטיין, היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז, אנשי אקדמיה כמו שלמה אבינרי, ברק מדינה, סטיב גולדשטיין ואחרים, חברי הכנסת גדעון סער, מנחם בן ששון ומיכאל איתן. "מסמר הערב" היא פרופ' רות גביזון, לשעבר חברת ועדת שמגר שדנה בנושא.
היועץ מזוז ושופטי בית המשפט העליון בדימוס מביעים לאחרונה התנגדות נחרצת לרפורמה המוצעת. התנגדותם נשענת על המלצות הוועדה בראשות נשיא בית המשפט העליון בדימוס מאיר שמגר ב-1997, שהמליצה לטענתם שלא לפצל בין התפקידים בנימוק ששילוב הסמכויות מקנה ליועץ את כוחו. בוועדה כיהנו לצד משפטנים בכירים גם שלושה שרי משפטים במשך תקופה ארוכה. היא התכנסה במשך שנה ושמעה תמיכות והסתייגויות מפי מפשטנים ומומחים במדע המדינה.
אך מרבית המתנגדים תמהו אתמול לשמוע כי לפחות שניים מחברי ועדת שמגר מביעים תמיכה מסוימת בהצעה החדשה של השר פרידמן. כבר במסיבת העיתונאים שקיים, הציג פרידמן מכתב משר המשפטים לשעבר, משה נסים, שישב בשעתו בוועדת שמגר, ושינה דעתו בשל "עוצמת היתר המופלגת" שבידי היועץ המשפטי.
"הסוגיות שמעלה הצעת שר המשפטים בנוגע לתפקידו של היועץ המשפטי לממשלה הן סוגיות כבדות משקל שבהחלט ראוי לבחון אותן מחדש", אמר ל'מקור ראשון' גורם משפטי בכיר שהשתתף בוועדת שמגר, שלדבריו "לעמדה הזאת שותפים רוב האנשים הבכירים במערכת המשפט היום".
כבר עם היכנסו לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה, אמר מני מזוז כי הבעיה של יועץ משפטי כתובע של העומדים בראש הממשלה היא בעיה מבנית רצינית שצריך לחשוב עליה מחדש. ואילו כיום סבור היועץ מזוז כי "גם אם מבקשים לשוב ולשקול את הנושא, לא יהיה זה נכון ליזום שינוי בעניין ללא בחינה נוספת של ועדה ציבורית מקצועית, שהמלצותיה יונחו בפני הרשויות הפוליטיות, הממשלה והכנסת".
ועדת שמגר הוקמה על רקע פרשת בר און חברון. סדרת אירועים שהתרחשו בתחילת 1997, ובמהלכם הועלו חשדות נגד בכירים בישראל, ובהם ראש הממשלה בנימין נתניהו ומפלגת ש"ס, כי היו מעורבים בקנוניה למינוי יועץ משפטי לממשלה. החשדות שהועלו היו שלכאורה הסכימה סיעת ש"ס לתמוך בהסגת צה"ל מחברון בתמורה למינוי רוני בר און כיועץ משפטי לממשלה, שהבטיח עסקת טיעון מקלה לשר הפנים אריה דרעי במשפטו.
פרקליטת המדינה, עדנה ארבל, שלימים מונתה לשופטת בבית המשפט העליון, תמכה אז חד-משמעית בהפרדת תפקיד היועץ המשפטי לממשלה – בין תפקידו כיועץ לממשלה לתפקידו כראש התביעה הכללית. משפטנים מאוד מרכזיים תמכו אז ברעיון חלוקת התפקידים של היועמ"ש ופרקליט המדינה לאחר שבדקו אותו באופן ענייני, כמו הפרופסורים גד ברזילי, אריאל בנדור, אמנון רובינשטיין, זאב סגל, יעקב נאמן, מרדכי קרמניצר ואחרים. כך שלא מדובר בעוד רעיון מיוחד או חדש של השר פרידמן. ואילו כיום, נראה לאותו גורם בוועדת שמגר, כי המערכת המשפטית מלאה ברעש ולא בגלל סיבות ענייניות.
לדבריו, "הבעיות מאוד חשובות ומורכבות, והמצב כיום אינו תקין. בהחלט נכון לחשוב מחדש. גם ועדת שמגר לא אמרה דברים פשוטים בעניין הזה, ויש ללמוד את דבריה המורכבים בעיון רב. אבל העמדה שאומרת ש'אסור לגעת ביועץ המשפטי, נקודה' – היא עמדה שלא מתמודדת עם המורכבות של התפקיד בכלל והתהליכים שיתבררו בזמן הקרוב".
מה השתנה מאז ועדת שמגר ועד היום בעשור האחרון? "התהליך שהחל בפרשת האי היווני והתהליך של מה שקורה עכשיו הוא מצב בלתי נסבל שבו אדם אחד צריך למלא את התפקיד של היועץ המשפטי לממשלה, שאמור ליהנות מאמון אישי ומקצועי של ראש הממשלה ובמקביל להיות היועץ שלו, הנציג שלו והמייצג שלו ובעת ובעונה אחת הוא גם זה שאחראי בשורה התחתונה על ההחלטה האם להעמידו לדין. זהו מצב לא בריא, ומה שאנחנו רואים מול עינינו בזמן האחרון צריך להפחיד דווקא את אלה שרוצים לבער את השחיתות ושלטון חוק. זה לא מצב טוב לשלטון החוק וזה לא מצב טוב למאבק בשחיתות. אין זה נכון לומר שמה שאנחנו רואים לנגד עינינו עכשיו – זהו שיא של המאבק בשחיתות. מה שאנחנו רואים עכשיו זה מערכת שלא משכילה לטפל במורכבות של התפקידים השונים המוטלים על המערכת המשפטית שלה".
לדברי הגורם הבכיר, "מבלי שעיינתי בהצעה שהכין עו"ד דן אבי-יצחק לשר פרידמן, ובלי לתמוך בנאמר בה, ברור לכל מי שעורך מחקר השוואתי בין המצב בעולם ורואה את ההיסטוריה של הנושאים האלה, כי המצב אצלנו הוא לפחות כזה שמצדיק בדיקה יסודית מחדש".
פורסם בשינויים בעיתון "מקור ראשון", כ"ה בתמוז תשס"ח, 28 ביולי 2008
לקריאה נוספת, ראו הראיונות שערכתי עם:
(נגד ההצעה): פרופ' יצחק זמיר, "תפקיד אחד עם שני פנים", מקור ראשון, 28 ביולי 2008
(בעד ההצעה): פרופ' אמנון רובינשטיין, "גם תובע וגם מייעץ?", מקור ראשון, 28 ביולי 2008
פאזל 
למה הגורם (או הגורמת) הבכיר אינו מזדהה?
שמא יבולע לו/ה? האם באמת אינך מתאר לעצמך את תגובותיהם ביריות נשק אוטומטי של המתנגדים, היורים בצרורות מבלי שטרחו לקרוא כלל את הצעת החוק הארוכה?
טול למשל את הרשימה הבאה של עו"ד יורי גאי-רון, ראש לשכת עורכי הדין (!), שלשום בגלובס:
http://www.globes.co.il/news/a….le.aspx?did=1000368843&fid=845
מהטיעון הראשון שלו אתה מיד מבין מהסב-טקסט שהאיש לא טרח כלל לקרוא על מה שהוא כותב ולמה שהוא מתנגד. אחרת, היה מבין היטב שזו בושה לאינטליגנציה שלו וזלזול מצידו באינטליגנציה של שמנה וסלתה של החברה הכלכלית-המשפטית של קוראי גלובס – לבוא ולטעון שבתוך מספר ימים השר פרידמן גיבש הצעת חוק המשתרעת לאורך כשמונים עמודים מנומקים.
שלא לדבר על שאר הטיעונים במאמר זה, שכולם מסתובבים מסביב להצעה ללא התייחסות רצינית לתוכן שלה. האיש שמע צלצול של פעמון ולא יודע מאיפה הוא בא, אבל רץ להגיב ולהתנגד לכך בתוקף. פשוט בושה וחרפה לאינטליגנציה.
אז מה צריך הגורם הזה לשחק לידיהם? הלא הם מומחים בלהשמיץ ולהגיב לגופו של אדם ולהתעלם במפגיע מגופו של עניין. זה כבר הפך אצלם לטבע מולד. כך בכל אופן, התרשמתי ממאחורי הקלעים של דבריו.
http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000368843&fid=845
לי משום מה נראה שהבעייה של אותו גורם היא להסביר את המהפך בעמדתו, שהרי למעשה דבר לא השתנה בין אז להיום.
אבל האמת היא במקום אחר, שמגר בזמנו הכתיב את הקו בכוח סמכותו ויוקרתו הציבורית, ואותו גורם לא העז להציג עמדה נוגדת.
ויותר מכך, כיוון שאותו גורם לא העז להביא עמדה נוגדת, הוא גם לא ניסח לעצמו עמדה כזו באותו זמן (כי בשביל מה להתאמץ אם ממילא זה לא יובא לוועדה?).
כי ככה זה בחיים.
לתשומת ליבך, שאלתי את הגורם מה השתנה מאז ועדת שמגר ועד היום בעשור האחרון, והתשובה מובאת בפסקה השנייה מהסוף. התשובה הזאת דווקא משביעת רצון בעיני.
שאלה דומה שאלתי גם את פרופ' רובינשטיין, שהשיב בהצגת דוגמא משלו מפרשת רפול:
http://www.makor1.co.il/makor/Article.faces?articleId=33008&channel=1&subchannel=5
ואגב, כלל לא בטוח ש"אותו גורם לא העז להציג עמדה נוגדת" כנגד עמדת שמגר. שכן, שורה מכובדת של משפטנים סברו אז הפוך מהחלטת ועדת שמגר. וככה זה בחיים: כשאתה לא לבד – קל לך יותר להציג עמדה לא פופולרית.
התהליך הזה החל שנים רבות לפני האי היווני.
זה החל בתקופת היועמ"ש אהרן ברק, שהעיף את רבין רק מכוח איום שהוא עומד להגיש נגדו כתב אישום.
אנשים היום עושים נוסטלגיה שיקרית מהעניין ומספרים שרבין הסתלק מרצונו.
לא היה ולא נברא. רבין עשה שמיניות באוויר כדי לשכנע את ברק שלא יגיש נגדו כתב אישום, וברק לא השתכנע והחליט כן להגיש, ורק אז רבין הלך (לאחר שרבין הלך החליט ברק להסתפק בהטלת כופר עליו (בסך 15,000 לירות), ולא להגיש נגדו כתב אישום, וזאת בנימוק שרבין העניש עצמו מספיק בעצם התפטרותו. גם העובדה הזו מראה את עוצמתו של היועמ"ש כבר אז, שמשחק עם הסמכות שלו להגיש כתב אישום, כשבהמשך מחליט שהוא לא מגיש – כאשר מבחינת עובדות העבירה שרבין עבר דבר לא השתנה).
הראשון (ולפי שעה האחרון) שהעיף ראש ממשלה מתפקידו היה אהרון ברק.
ב-1978 הצעתי במאמר ב"דבר" לפצל את תפקיד היועץ המשפטי לממשלה ודעתי לא השתנתה. הבעיה היא שהצעת פרידמן לא נועדה לפצל אלא להחליש כדי להמשיך בתהליך ההריסה של מערכת שלטון החוק במדינה. הנושא בהחלט ראוי לבדיקה מעמיקה אבל אין לקבל החלטה כה משמעותית בחיפזון ולחץ. הועדה בראשות דן אבי יצחק שמינה פרידמן לא היתה ועדה ציבורית אלא ועדה פנימית-חשאית. הנושא ראוי לדיון אבל בוועדה ציבורית שתקיף את כל זרמי המחשבה בנושא. העובדה שכמה משפטנים אנונימיים שינו את דעתם אינה מעלה ואינה מורידה.
ביחס לרבין-קראתי בביוגרפיה שכתב יוסי גולדשטיין כי רבין כבר החליט למעשה לפני פרשת חשבון הדולרים שלא יתמודד והפרה סיפקה לו תירוץ נח. רבין העריך כי מפלגת העבודה תנחל מפלה ולא רצה להיות מזוהה עמה.
אם התזה נכונה אין קשר בין נמאמציו של רבין להיחלץ מכתב אישום לשאלת פרישתו.
באשר לטענות החיפזון והמחטף. לא יהיה מחטף ולא תתקבל הצעה כזו בחיפזון וכולם ,לרבות ראש לשכת עורכי הדין מוזמנים לקרוא ולהגיב תגובה שקולה ולהימנע מאוטומטיזם
גם בשביל לשכתב את ההיסטוריה צריך לדעת היסטוריה:
בדצמבר 76 מחליטים על בחירות מוקדמות.
בעקבות ההחלטה על הבחירות המוקדמות מתקיימת במפלגת העבודה התמודדות, (בפברואר 77 – שלושה חדשים לפני הבחירות), בין רבין ופרס על ראשות המפלגה ורבין זוכה (ורק בעקבות חשיפת הדולרים, כחודש לפני הבחירות, הוא הודיע בנאום משודר שהוא פורש).
אם רבין התכוון לפרוש, כיצד זה שהתמודד מול פרס על ראשות המפלגה זמן כה קצר לפני הבחירות?
ויתרה מכך,
פרשת הדולרים נחשפה ב- 15 מרץ 76, כלומר כחודש אחד בלבד לאחר שרבין גבר על פרס בהתמודדות על ראשות המפלגה.
מתי אם כן גמלה אצל רבין ההחלטה לפרוש (כביכול, ללא קשר לדולרים)? בחודש הזה שבין נצחונו על פרס לבין מועד חשיפת הדולרים?
הייתכן שרבין התמודד וניצח את פרס – רק כדי להכריז כעבור שבועות בודדים שהוא פורש (כביכול, ללא קשר לדולרים)?
בקיצור, תזה מפוקפקת שלא שווה את הנייר שעליו היא כתובה.
תיקון,
פרשת הדולרים נחשפה כמובן ב-77 ולא ב-76
לעניין זה אני מפנה לספרו של גולדשטיין רבין 312-313 . אין לי אפשרות לבחון את התזה שרבין החליט להתפטר בסוף מרץ בגלל הערכתו על כשלון צפוי בבחירות ולא בגלל פרשת חשבון הדולרים.
לפי סדר הזמנים אז ב7 לאפריל 1997 הודיע ברק לרבין כי יפטור אותו בכופר ורק יעמיד את אשתו לדין.
אם הוא החליט להתפטר – בשביל מה להתמודד בפברואר נגד פרס?
הרי ההתמודדות במפלגת העבודה היתה לרגל ולקראת הבחירות הכלליות.
מה ההיגיון להתמודד נגד פרס – אם לא מתכוונים לעמוד בראש המפלגה בבחירות הכלליות שלושה חדשים לאחר מכן?
אשר להחלטת ברק לגבי רבין,
היא ניתנה רק לאחר שרבין הודיע בטלוויזיה על התפטרותו (ב-7 אפריל, יום חמישי בלילה, בתום משחק הכדורסל של מכבי ת"א). ברק נימק את ההחלטה להטיל עליו כופר במקום כתב אישום בכך שרבין בהתפטרותו כבר נענש מספיק (לעניין זה – ספרו של יחיאל גוטמן נ' היועץ המשפטי לממשלה, עמ' 23. גוטמן, אגב, היה באותם ימים דובר משרד המשפטים והיה קרוב לברק).
גם לא הגיוני שרבין מצא בפרשת הדולרים רק תרוץ להתפטר מבחינה זו שהדבר היה כבר סמוך מאד לבחירות (שהיו ב-17 מאי), וזה ממש לא היה אחראי מצידו כלפי המפלגה להתפטר שבועות בודדים לפני הבחירות – מה גם שכאמור הוא זכה במועמדות שבועות ספורים לפני כן.
ואולי בשביל להוסיף רקע:
גוטמן מספר בספרו שלפני פרשת הדולרים בחן רבין אפשרות וקיים התייעצויות עם שרים נוספים לפטר את ברק בגלל התנהלותו בפרשת אברהם עופר.
פתאום פרצה פרשת הדולרים והגלגל התהפך.
תיקון:
שם ספרו של גוטמן:
"היועץ המשפטי נגד הממשלה" (הספר פורסם ב- 81 אבל הוא רלוונטי מאד דווקא בימים אלה בהקשר להצעה לפצל את היועמ"ש).