שיח השנאה / אנדרה גלוקסמן

הקדמה למהדורה העברית של הספר החדש "שיח השנאה", מאת אנדרה גלוקסמן (תירגם אבנר להב, הקדים דניס שרביט, 263 עמ', הוצאת כרמל, 2008)

לא מזמן שאל אותי אחד ממנהיגיו הבכירים של הוועד היהודי-אמריקאי, כשחיוך מעט ספקני שפוך על פניו: האם אתה סבור שישנה באמת אנטישמיות חדשה? הבינותי את הסתייגותו: אין בעובדה שהפרוטוקולים של זקני ציון הם רב-מכר בארצות המוסלמיות, או בדעה הנפוצה שלפיה ישנה קנוניה יהודית עולמית המאיימת על השלום הבינלאומי, דבר היכול להיחשב לחידוש; נדמה שהאנטישמיות הישנה מנצחת בכל רחבי תבל.

הספר הזה מציג תזה ברורה וחד-משמעית: אכן קיימת אנטישמיות חדשה, ולא זו בלבד שהיא איננה מבטלת את האנטישמיות הישנה אלא שהיא מחזקת אותה, מרעננת אותה, מעניקה לה רשעות חסרת תקדים ועצמה נפשית עולמית שאין שנייה לה. אחרת כיצד אפשר להסביר שמדינת ישראל, על שבעת מיליוני התושבים שלה, הפכה לסכנה הציבורית מספר אחת בעבור מיליארדים רבים של בני-אדם? בתוך אירופה חסרת אמונה שאינה מאמינה עוד באלוהים או בשטן, והמתהדרת ברציונליות, באסיה שבה היהודי הוא זן נדיר, על-פי רוב בלתי מוכר, או באמריקה הלטינית ובאפריקה (להוציא את רואנדה שלאחר רצח-העם) – בכל מקום דעת הקהל אחידה ומצביעה על תל-אביב ועל ירושלים כעל הנַפָּץ העיקרי של מלחמת עולם העלולה לפוצץ את היקום. המאה העשרים ואחת מתרפקת על פזמון החוזר ונשנה בכל מקום: כל עוד ישנו סכסוך במזרח התיכון, שוכנת האנושות על פי תהום. משתיפתר "השאלה הפלסטינית", יירד שלום כבמטה קסם על פני הכאוס הכלל-עולמי – כולם מפויסים סוף-סוף, מערביים ואנטי-מערביים, טרוריסטים ללא גבולות וקרבנות אזרחיים, כולם ילכו לרעות יחדיו כמו הזאב והכבש. נדירים הם האישים החוסכים לעצמם נבואה שכזאת, החדורה כולה כוונות סוריאליסטיות טובות.

היהודים, בהיותם נרגנים וטרדנים בלתי נלאים, לא חדלו מלהפריע לקונסנזוס השולט הממוסד. רומא האלילית הופתעה מעם קטן ומלומד שעמידותו הצבאית, ואף יותר מכך התרבותית, שִׂרטטה לקיסרות גבולות בלתי עבירים שבישרו את שקיעתה. אחר-כך נתקלה אירופה הנוצרית ב"כופרים" הנאורים, שקיומם העמיד בספק את צדקתה הנצחית ואילץ אותה לבסוף להמציא את הבחינה החופשית ההומניסטית של הכתבים המקודשים ביותר. בעידן מדינות הלאום היו היהודים, מבלי משים, התגלמותה של אירופה שאינה מגבילה את תנועתם החופשית של טובין, רעיונות ורגשות, ובשל כך הוקעו כמנודים וחסרי מולדת על-ידי כל התנועות הלאומיות. היום, בעידן הגלובליזציה, הם שוב ממלאים את תפקיד הכופרים בעל-כורחם, לעתים קרובות מבלי שיהיו בעצמם מודעים לכך.
המאה העשרים ואחת מעלה על נס, לא בלי יהירות תמימה, את קץ האידיאולוגיות. אכן, הנאציזם אינו מזין עוד אלא דחפים מחתרתיים. המרקסיזם מפרפר, פשיטת הרגל המוחלטת של המצעים והמשטרים הקומוניסטיים מחסלת את חזון העתיד האוניברסלי של הקומוניזם; הוא רק מספק מלאי של גידופים נגד הקפיטליזם, נגד המערב ונגד הגלובליזציה, לצורך מחאות שונות ומשונות, שהעדרן של פרספקטיבות אמינות דן אותן לניהיליזם. באשר לאסלאמיזם, חלומו לחזור לתחילת תקופת ההִגְ'רָה[1]  מצביע היטב על כך שאינו מבין דבר בעולם המודרני, ועל הרצון לפוצץ אותו, פשוטו כמשמעו. אנו חווים את קץ הסיפורים הגדולים ה"מסבירים" את ההיסטוריה האנושית כולה, בנוסח הפילוסופיה הגרמנית השיטתית של המאה התשע-עשרה. האידיאולוגיות השולטות שלנו גסות יותר, פחות למדניות, אך מטעות וכוזבות באותה המידה.
מכוח איזה ליקוי מחשבתי יש מי שמאמין באמונה שלמה שגורל העולם עתיד להיחרץ בירושלים? מנין באה הפיכתה של ישראל הקטנה לאויב שטני של המין האנושי? מאז 1947 מאיימים על שטחה הזעיר בפלישה ובהחרבה. הארסנל הצבאי שלה נותר בסך הכול צנוע בהשוואה לכוחה של ארה"ב, של רוסיה או של סין עם בת טיפוחיה הצפון-קוריאנית, ואף של צרפת או של בריטניה. מכוח איזה ליקוי מחשבתי נוסף יש מי שהשתכנע שגורל העולם ייחרץ בפיסת שטח קטנטנה, בין פלסטינים לישראלים? באיזו זכות יש מי שמעלה את המחיר תוך כדי לקיחת הסיכון לאימותה של נבואה שמגשימה את עצמה, בהתירה לאש להבעיר קרובים ורחוקים עד מימושה הסופי של האפוקליפסה? מדוע קהילת הארצות המתורבתות משלימה עם העובדה שמדינה אחת – איראן – מתכננת בפומבי "למחוק מעל המפה" מדינה אחרת המוכרת על-ידי האו"ם? האם לא הצדיק הארגון העולמי, ללא היסוס, מלחמה נגד סדאם חוסיין כדי להציל את כווית? מה הופך את קיומה של כווית, בעיני דעת קהל הססנית, לראוי יותר מקיומה של מדינת ישראל? אנו מדשדשים באידיאולוגיה בשעה שנדמה היה כי השתחררנו ממנה באופן סופי!
הכול יודעים שמאז ה-11 בספטמבר 2001 נכנסנו לעידן הטרוריזם חסר הגבולות, שסמלו העליון הוא הפצצה האנושית – הרצחנית וההתאבדותית. המצאה מבעיתה במיוחד, שאיננה כלל ייחודית לאסלאם: הנמרים הטַמילים מטפחים את הנשק הזה בשל סיבות אתניות-דתיות שטעמן עמן, והנטייה לרצח-התאבדות רודפת לא מעט מוחות בכל קצות תבל. אחרי ככלות הכול, כבר הפלנגות של פרנקו, הנאמנות למלך כריסטוּס, שאגו לפני שבעים וחמש שנה Muerte!"  "Viva la ["יחי המוות!"]. כדי להפוך אזרח פשוט לפצצה אנושית, הכרחי ומספיק לשכנע אותו שהוא עומד מול השטן, שטן כה שטני עד אשר מוטב למות עמו מאשר להניח לו לחיות. לא האהבה, לא התקווה ולא האמונה הן המניעות את הרצח ההתאבדותי מבחינה אידיאולוגית, כי אם השנאה.
נחזור על שאלתו של שיילוק: למה כל-כך הרבה שנאה? בשל לאומנות קיצונית חייתית? בשל קנאות דתית המסתתרת תחת האמתלה של אנטי-קולוניאליזם? ההתלהבות מן הפלסטינים חורגת מן המניעים הקלאסיים הללו. היא מוצאת חן בעיניו של שמאל פוסט-מרקסיסטי שאיבד את הפרולטר הפרומתאי שלו ומוצא באורח נס את צלם הפדאיין ללא חת. היא מזינה את חוסר המעש של הקמפוסים. היא מסעירה את הטרקלינים ואת מערכות העיתונים.
מגפה שכזאת, תזזיתית וממוסדת, איננה כה חסרת תקדים. רוסיה הצארית התלהבה בשלהי המאה התשע-עשרה מן הסרבים, נגד הטורקים, ובן רגע שכחה את הרעב הגדול שזה עתה קטל את האיכרים הרוסים למאות אלפיהם. טולסטוי הנזעם התקומם נגד ה"טירוף הסרבי":

"כל מה שעשו המעמדות האמידים כדי להרוג את אויבם הטבע, השעמום, נעשה עכשיו לטובת הסרבים. בראשם באו כל אלה שעבדו בעיתונות. […] אחר-כך באו הנכשלים, המתוסכלים […]. להפיץ במודע את השקר ולהסתיר את האמת נחשב לטעם פוליטי טוב, אם נחוץ היה הדבר להתלהבות הכללית […]. נשים עטורות פרווֹת צובָּל ולבושות שמלות-שובל הלכו לסחוט כסף מן האיכרים והסכום שנאסף היה נמוך ממחירו של השובל […]".

הבוז שהפגין טולסטוי כלפי המלחמתיות של הנשמות הרוסיות הטובות בנות זמנו – הפרק האחרון של אנה קרנינה – עומעם מעט על-ידי המו"ל המפוחד שלו. אולם טולסטוי נגע בתהום: שני עשורים מאוחר יותר, הטרוריסטים הסרבו-רוסים של "היד השחורה" רצחו בסרייבו את הארכידוכס של אוסטריה, ובכך הציתו את מלחמת העולם הראשונה. הקדחת הטרקלינית הובילה למלחמת השׁוּחות ולמיליוני מתים. נעמיק בשאלה.
מדוע נהנה הטרוריזם הרצחני וחסר-ההבחנה של ה"פצצות" הפלסטיניות, בעיני דעת הקהל, ממעמד מועדף באופן מחפיר כל כך? מדוע הוא זוכה לכל-כך הרבה הבנה, כל-כך הרבה חנופות מוצהרות? בשל טוב-לב אנטי-קולוניאליסטי? בשל הפחד מפני זעם של האסלאם? שום דבר מן הסוג הזה לא ניכר בפעולה למען הלוחמים הצ'צ'נים, מוסלמים אף הם, שנטבחו באין מפריע, על נשיהם וטפם, על-ידי הצבא הרוסי. חריג עולמי מזה עשרות שנים: הפלסטינים יכולים לפוצץ אוטובוסים מלאים ומסעדות דחוסות, הם יכולים לשלוח את ילדיהם לקרב ואפילו להרוג אלה את אלה, אך תדמיתם עטורת התהילה לא תיפגע. נדמה שחמלתם של בעלי המצפון מובטחת להם אחת ולתמיד. הפלסטינים אינם צריכים להפגין דימוי מלאכי או להציע עתיד של סובלנות ודמוקרטיה, איש אינו מבקש מהם כל-כך הרבה. כדי להצדיק אותם קבל עם ועולם, די להצביע על אויבם: זה שדוחף לפשע הקדמון, בקיצור – היהודי המלוכלך.
האהדה האוניברסלית שממנה נהנה הלוחם הפלסטיני נמצאת ביחס הפוך לדחייה המקיפה את הישראלי בפרט ואת היהודי בכלל, המוקצים כמי שמפריעים לשלום. הספר הנוכחי מנסה לפרק את הדינמיקה הקרנבלית הדוחפת להזיה את המוחות בני זמננו. השערת ההתחלה שלו: השקר מתחיל בהעלאה הכוזבת על נס של שלום כללי וסופי.

הפציפיסטים אינם היחידים הסבורים שתור הזהב נמצא בהישג יד. אחרי נפילתה של חומת ברלין, קוּדש קץ המלחמה הקרה כ"קץ ההיסטוריה". כלומר דעיכת העלילה הטרגית שהאנושות נטלה על עצמה מאז הפרהיסטוריה. הבשורה הגיאופוליטית הטובה, המופצת באופן תמים או ציני על-ידי הרשויות האזרחיות והדתיות, חיממה את הלבבות, אף על פי שהעובדות סתרו אותה. בשעה שוושינגטון, פריז וברלין שרו את "הסדר העולמי החדש", בוצע רצח העם השלישי של המאה העשרים, תחת עינן הפקוחה הפעם של המצלמות: עשרת אלפים בני טוטסי בותרו מדי יום ביומו, במשך שלושה חודשים ארוכים. לנוכח האדישות העולמית והשותפות שבשתיקה הכללית.

מדוע מחמיץ השלום את הפגישות הנקבעות לו? אל תחפשו, הדוגמה הגרועה באה מירושלים, שבה רצון רע וכופר מתגרה בבשורת החדשה הטובה. היהודי אינו רק הוכחה לגבי העבר, אלא גם לגבי ההווה ולגבי הסערות העתידות לבוא. הלאה היהודי, שמעיד, בעל כורחו, שההיסטוריה האנושית היתה ועודנה טרגית! הלאה הציפור המבשרת רע, שלא מניחה לנו לישון בשקט! התבערה שהיא מציתה במזרח התיכון אוסרת על האנושות להגיע לנצח וליהנות משלום תמידי! שומרי שְנתֵנו משליטים סדר בראשינו, הם מטפחים את הלשון הממורקת ואת הרגשות הטובים, אולם תרדמת התבונה מולידה את המפלצות.[2]

פריז, יולי 2007
אנדרה גלוקסמן

---

[1] שנת 622, שהיא ראשית הספירה המוסלמית. על-פי המסורת האסלאמית, בשנה זו היגר (הג'רה פירושה הגירה בערבית) מוחמד ממכה למדינה, ושם הוכרז לנביא.
[2] המחבר רומז כאן ליצירתו של גויה, "תרדמת התבונה מולידה מפלצות" (מתוך סדרת התחריטים הגחמות, 1799), שנועדה להזהיר מפני ההליכה שולל אחרי "הפנטזיות" כשהן מנותקות מהתבונה.

——————

לקריאה נוספת, ראו את רשימת הביקורת של העיתונאית אבירמה גולן, "הקם להורגך", הארץ /  ספרים, 6.8.08