המשימה האבודה
עמלה עינת
125 עמ'
הוצאת הקיבוץ המאוחד וספרית פועלים
2008

רומן שעלילתו התרחשה במציאות והוא מבוסס על הפרשה הידועה בשם "עסק הביש". עשרה צעירים יהודים מצריים (ביניהם בחורה אחת), שמדינת ישראל הטילה עליהם, בראשית שנות ה-60, משימה בלתי אפשרית – לרגל ולחבל עבורה במצרים. הצעירים שילמו מחיר יקר מכל – הם נאסרו באשמת ריגול למען ישראל וזאת בעקבות בגידה, רשלנות וחוסר מקצועיות של מפעיליהם בארץ. במשפט שתוצאותיו נקבעו מראש נידונו שניים מהם למוות בתלייה ושישה לתקופות מאסר ארוכות. שני מעורבים אחרים בפרשה התאבדו – אחד מהם בבית הכלא המצרי.
באינסוף הררי המילים שהוקדשו לה, לא טופלה "הפרשה" מנקודת המבט של הגיבורים האמיתיים שלה – בני החבורה עצמם – שהקדישו את שנותיהם לרעיון הציוני מאז היותם בני שלוש עשרה.
עמלה עינת נפגשה וראיינה את גיבורי "הפרשה" שנותרו בחיים ואת הקרובים להם. העלילה שיצרה מעמידה במרכזה את אותם צעירים חברי המחתרת ומשרטטת ברגישות ובאיפוק לא רק את סיפור ההתרחשויות מנקודת מבטם, אלא גם את עולמם הפנימי, חייהם, אהבותיהם וסבלם. כמו גם האידיאליזם התמים והמוחלט שלהם, אהבתם חסרת הגבולות לארץ ולעם שלא פגה גם לאחר שהבינו את עומק הטעות, ההתרשלות והבגידה בגללם התרסקו חייהם.
איור עטיפת הספר והרישומים בתוכו צוירו על ידי שניים מהחבורה – מאיר זעפרן ורוברט דסה – בזמן שהותם בכלא המצרי.
קהל יעד: רומן לבני נוער ומבוגרים כאחד.
דבר המבקר: עלילה היסטורית סוחפת ומרגשת.
ציטוט למזכרת: "ההכנות לפעולה הגדולה החשובה ביותר נכנסו כעת להילוך גבוה לפי דבריו של השליח. הוא היה דחוק בזמן ותקיף מאוד בהוראותיו. הפעם, החליטו ביניהם חברי התא האלכסנדרוני, יתחלפו הזוגות. מי שפעל קודם בקהיר, יפעל כעת באלכסנדריה, ולהיפך. המתח היה עצום. הפעולה הזו, הבינו מפי האיש, עשויה לקבוע א גורל הכול. מהו הכול הזה ומה ייקבע לפיה לא היה ברור להם, אלא שהם למדו שאין טעם לשאול והבינו שהשתיקה וחוסר התשובות הם האלף בית של עבודתם וקיבלו זאת ללא כל נימת ביקורת שהיא, שכן המטרה הנעלה ביותר שלהם הייתה הרי עשייה בכל תנאי, בכל סיכון שהוא, ללא הרהור וערעור כשלהו, לטובת מדינת ישראל. הם הרגישו את רטט החשמל זורם בכל וריד שבגופם. זהו. בזה יימדדו, קלטו. מכאן תצמח התוצאה והישועה" (עמ' 102).
אנה דארווין
אודי טאוב
120 עמ'
הוצאת אורים
2008

אנה דארווין היא בתו הקטנה והאהובה של החוקר האנגלי הנודע צ'ארלס דארווין, שכתב את הספר "מוצא המינים" וגרם בכך לכל העולם לחשוב מחדש על מה זה אדם ומה הם החיים. אנה נפטרה בגיל 10 וצ'ארלס כאב את מותה עד סוף חייו.
בספר הבדיוני הזה לנוער אנה שהיא בת 10 בלבד שלא מבינה את הספר שאבא שלה כתב. היא גם לא מבינה את הוויכוח שנוצר סביבו. אבל אנה היא ילדה מיוחדת במינה, ולכן היא כן מבינה – הרבה יותר ממה שמבוגרים נוטים להאמין. היא פוגשת את ג'יימס, בנו של רסטוראטור שמגיע לתקן פרסקו מתפורר בקתדראלה של דאון, הכפר שבו מתגוררת משפחת דארווין. הקשר ביניהם הופך די מהר להיות למה שאנה מגדירה: "משהו מיוחד במינו". תוך בילוי משותף של קיץ ארוך אחד, אנה נותנת לג'יימס הצצה מעט ילדותית, אך ייחודית בקונקרטיות שלה, לעולמה ולניחוחות שספגה מתורתו של אביה המפורסם.
הקשר בין השניים לא נפסק עם מותה של אנה. והיא ממשיכה לתת לחברה הצעיר סקירה עתידנית מעניינת על גורל הקשר ביניהם ועל גורל עתידו של "השלב הבא" של המין האנושי.
קהל היעד: בני 12 ומעלה.
דבר המבקר: לדארוויניזם יש כיום "קאמבק" והוא חוזר להלהיב חוקרים והוגים ברחבי העולם. נראה כי לדידו של טאוב בספר הילדים השלישי שלו, אין נושא שאי אפשר לדון בו עם ילדים, מופשט ומורכב ככל שיהיה, בתנאי שמצליחים להפוך דיון דיאלקטי או דילמה מוסרית לקונקרטיים.
ציטוט למזכרת:
– אבל, הרי אתה כן מאמין באלוהים, אמרה פתאום אנה לעבר הגב של דארווין.
דארווין לא זז, אבל אנה לא ויתרה.
– נכון?
דארווין הסתובב ורק חייך חיוך קלוש ועייף. אלוהים לא בדיוק עניין אותו, לא ברגע זה.
– לא יכול להיות שאתה חושב שאין שם שום דבר, בשמיים… ואצלנו בלב.
דארווין נאנח, התיישב על כורסת העור שחרקה תחתיו.
– אין לי עסק עם אלוהים, אמר דארווין לבסוף בקול נבוך.
– אני ביולוג ולא כומר. אני חוקר חיים, ולא נשמות. אני מבין בציפורים, בסרטנים, ואני מאוד אוהב חיפושיות… אבל אף פעם בחיים שלי לא ראיתי מלאך או נס או משהו שאפשר להגיד עליו שהוא קדוש.
– גם אני לא ראיתי מלאך, אמרה אנה בהתרגשות, אבל יש מלאכים כי זקוקים להם.
– כן. אמר דארווין.
– ויש ניסים. כי יש מקרים שאם לא היינו מקווים לנס, היינו מתייאשים.
– כן. אמר דארווין.
– באשר למשהו קדוש… ובכן, יש משהו כמעט קדוש בין ג'יימס לביני, ואנחנו רק ילדים… נכון ג'יימס?
עד עכשיו הדברים חלפו בין אנה לאבא שלה, וכולנו רק עמדנו מביטים בהשתאות, לא שייכים, כמו במחזה. עכשיו פתאום הייתי אני ביניהם. ומה יכולתי לעשות חוץ מלעצור את הנשימה ולהסמיק?
כולם היו נסערים אבל דארווין רק פלט עשן ואמר:
– כן".
(עמ' 62-63).
דוב ושמו פדינגטון
מייקל בונד
איורים: פגי פורטנם
אחרית דבר: מיהונתן גפן
מאנגלית: אברהם יבין
132 עמ'
הוצאת אחוזת בית
2008

אחד מסיפורי הילדים המקסימים, שמאז פרסומו באנגליה ב-1958 הפך לקלאסיקה אהובה ורלוואנטית. הסיפור נפתח עם דוב אחד קטן, שנמצא בתחנת רכבת לונדונית עם מזוודה ועם פתק שתלוי על צווארו: "נא לדאוג לדוב הזה. תודה". למזלו הטוב, מצאו אותו בני משפחת בראון, שגם אחרי ששמעו שהגיע לבדו מפרו (ועוד כנוסע סמוי!) הם הציעו לו לבוא לגור איתם. וכך הם גילו איך זה לחיות בבית אחד עם דוב "מסוג נדיר מאוד", ופדינגטון מצדו ניסה לגלות ולהבין איך מתנהלים הדברים בסביבה המתורבתת שלתוכה נחת.
קהל יעד: ילדים שכבר קוראים יכולים ליהנות ממנו בכוחות עצמם, קטנים מהם ישמחו לשמוע אותו מוקרא, פרק-פרק.
דבר המבקר: הספר כתוב אמנם בפשטות המשקפת את הכנות הישירה האופיינית לילדים, אך אינו מוותר גם על ערכים ספרותיים, ועל ערכים בכלל. עלילותיו של הדוב פדינגטון הן סיפור על קבלה של האחר והשונה, ועל השתלבותו בעולם זר לו. דרך עיניו של המהגר דובי, מזדמן לנו להסתכל לרגע מבחוץ על העולם המערבי שאנו חיים בו, ועל מנהגיו ונהליו הברורים לנו מאליהם.
ציטוט למזכרת: "בהתחלה היה פדינגטון מאוכזב מעט מה'תחתית'. מצאו חן בעיניו הרעש וההמולה וריח האוויר החם שקידמו את פניו כשנכנסו פנימה. אבל הכרטיס לא עשה עליו שום רושם.
"הוא בחן היטב את פיסת הקרטון הירוקה שהחזיק בידו. 'זה לא נראה משהו שכדאי לשלם בשבילו ארבע פני', אמר. אחרי כל הרשרושים והשקשוקים הנחמדים שהשמיעה מכונת הכרטיסים, זה באמת היה קצת מאכזב. הוא ציפה לקבל הרבה יותר בעד ארבעה פני.
"'אבל פדינגטון', נאנחה גברת בראון, 'קונים כרטיס רק בשביל לנסוע ברכבת. בלי כרטיס אי אפשר להיכנס'…". (עמ' 43).
לקריאה נוספת, ראו: יהודה אטלס על הספר במוסף ספרים של "הארץ".
ממלכה ושמה קוליסיה
אילן שיינפלד
ציירה: הִלה חבקין
עמודים לא ממוספרים
הוצאת שופרא לספרות יפה
2007

ספרו החמישי לילדים של שיינפלד עוסק בפחד מפני לכלוך ובהתמודדות עמו, עם השמירה על איכות הסביבה, ועם מחיר ההדחקה של לכלוך במישורים שונים.
הסיפור מספר על ממלכת קוליסיה, שהיתה מאוד נקייה, משום שתושביה הורגלו לזרוק את כל הלכלוך שלהם לחור שחור בשמים. הם עשו כן במשך דורות, עד שהחור השחור נמלא, התעטש – ופלט גרגר אבק על הארץ. התמודדותם שלתושבי קוליסיה עם פלישת הלכלוך לממלכתם עוברת דרך כפייתיות, ייאוש והסתגרות בעצמם, עד ההארה, המביאה עמה הכרה בזבל כחלק מעולמם החדש.
קהל היעד: ילדים סקרנים להורים אכפתיים מאיכות הסביבה ולאו דווקא.
דבר המבקר: ספר מפתיע ומלא הומור בריא לילדים ולהורים, עם מוסר השכל בשכרו. הספר מביא לקבלה עצמית שלמה של האדם את עצמו ואת עולמו.
ציטוט למזכרת: "רב-המשרתים הושיט את ידו הענוגה והחיוורת בין הדלת למשקוף, ריסס את החדר בריח ורדים ואחר נכנס פנימה בזהירות. לאפו היה קשור זר קטן של פרחי בר ריחניים. המלכה הביטה בו ופרצה בצחוק. אבל מיד נחנקה מן הריח הנורא שעלה מן הארמון, וחדלה מצחוקה.
'מה זה?!' שאלה. 'מה הריח הזה?!'
'כל הארמון מדיף ריח נורא, מלכתי. אינני יודע מה נעשה', אמר רב-המשרתים, מנסה שלא לפרוץ בבכי. 'אבל מאז קיסרותו של מנגביוס הגדול, שמצא את החור השחור וייסד את קוליסיה, לא היה פה כזה ריח!'".
את פדינגטון אני מכירה ואוהבת, על הספר של עמלה עינת שמעתי אך טרם הספיקותי ועל הספר של אילן שיינפלד לא שמעתי, נשמע מעניין ומבטיח.
עם הספר של אודי טאוב (שאת ספריו הקודמים אהבתי מאוד, וכן, אני יודעת היטב שזה אודי טאוב ולא גדי טאוב) היתה לי בעיה גדולה מאוד.
קבלתי אותו לביקורת ובסוף החלטתי לא לכתוב עליו. הטרנד הדארוויניסטי דוקא חביב בעיניי ואהבתי מאוד את "הקופסא של אנני" שכתב צאצא של דארווין, אבל הספר הנוכחי בעייתי מאוד וכולל גם ניחוח דק ומפומז של פדופיליה.
לא עד כדי קטילה מוחלטת שלו אבל כן עד כדי רתיעה ותחושה לא נוחה שגרמה לי בסופו של דבר להחליט לא לכתוב עליו ודי.