פסלות שופטים

פסלות שופטים הוא מהנושאים החשובים והערכיים ביותר בתפישות יסוד של כל חברה מערבית בנוגע למעמדו של שופט בחברה דמוקרטית. אך במרבית המקרים שבהם נדרש בית המשפט העליון להחליט בערעורים המוגשים לפניו בבקשות לפסילת שופטים – הערעור יידחה והשופטים לא ייפסלו

הנשיאה דורית בייניש. מביעה הסתייגות עמוקה מבקשות לפסילת שופטים, כדי לשמור על תדמיתו הסטרילית של השופט כגורם אובייקטיבי המודע לטוהר תפקידו (צילום: תמיר ברגיג, באדיבות המכללה האקדמית נתניה)

פסלות שופטים הוא אחד הנושאים החשובים והערכיים ביותר בתפישות יסוד של כל חברה מערבית בכל הנוגע למעמדו של השופט בחברה דמוקרטית. "דיני פסלות השופט מהווים אחד מעמודי התווך של כל מערכת שפיטה", מאפיין השופט יגאל מרזל בספרו "דיני פסלות שופט", שהופיע לפני שנתיים בהוצאת לשכת עורכי הדין. אולם במרבית המקרים שבהם נדרש בית המשפט העליון להחליט בערעורים המוגשים לפניו בבקשות לפסילת שופטים – הערעור יידחה והשופטים לא ייפסלו. מנתונים שהתקבלו מהנהלת בתי המשפט עולה כי בתקופה שבין יולי 2003 ליולי 2008 הוגשו בתחום האזרחי לבית המשפט העליון 413 ערעורים בעניין פסלות שופט. מתוך התיקים שכבר נסגרו, 24 ערעורים התקבלו ואילו 321 נידחו ו-48 נמחקו. במישור הפלילי נםתחו 398 תיקים, מהם התקבלו 30 ערעורים ונידחו 336.

הנתונים האלה מראים שבפועל מוגשות יותר בקשות פסילה לשופט, שכן רק על חלקן מגישים ערעור. האחוז הנמוך של הערעורים המתקבלים בפועל, מראה שלפי דעת נשיאת בית המשפט העליון, דורית ביניש, שבסמכותה לדון בבקשות ערעור לפסילת שופט או בכשרותו – החלטות השופטים לפסול או לא לפסול את עצמם הן במרבית המקרים נכונות.

סעיף 77א' לחוק בתי המשפט מ-1984, המעניק לבעל דין את הזכות לבקש מהשופט לפסול את עצמו מלשבת בדין כשקיימות "נסיבות שיש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט", תוקן בשנים 2002 ו-2004 והוספו לו עילות פסילה המחייבות את השופט לפסול את עצמו גם אם אינו מתבקש לעשות כן על ידי הצדדים הנדונים לפניו. למשל, כאשר אחד הפרקליטים המופיעים במהלך המשפט או עד מרכזי המופיע באולם הוא בן משפחה של השופט, או שקיימת ביניהם "קירבה ממשית אחרת", או כאשר יש לשופט "עניין כספי ממשי או עניין אישי ממשי בהליך או בתוצאותיו", ובמקרה שבטרם התמנה לשופט הוא היה "מעורב באותו עניין הנדון בהליך שלפניו כבא כוח, כבורר, כמגשר, כעד, כיועץ מקצועי, כמומחה, או בדרך דומה אחרת". (אגב, בדומה לסעיף זה לחוק בתי המשפט, גם סעיף 19 לחוק הדיינים קובע עילת פסלות כללית במצב של "חשש ממשי למשוא פנים" מצד הדיין, לצד עילות ספציפיות שבהתקיימותן חייב הדיין לפסול את עצמו).

דעת השופט "ננעלה"

המשמעות היא שיש להתרשם מהנסיבות החיצוניות שקיימת אפשרות מאוד סבירה כי נבצר מהשופט לשפוט את בעלי הדין באובייקטיביות הצפויה והנדרשת ממנו. לצורך פסילת שופט יש להראות כי קיים חשש ממשי למשוא פנים וכי דעתו של השופט "ננעלה" כך שלא יוכל לבחון את הענייין שלפניו באופן נטול פניות, ככל האפשר, כשהוא פתוח לשכנוע. בשורה ארוכה של פסקי דין נקבע כי שופט יפסל רק כאשר יוכח שבהתבטאותו כלפי בעל דין התגבשה עמדה סופית היוצרת חשש ממשי למשוא פנים, באופן המייתר את המשך המשפט בפניו.

להמחשת הדברים ניעזר בארבעה פסקי דין אחרונים של נשיאת בית המשפט העליון, דורית ביניש, מהם ניתן לאבחן בין שני סוגים עיקריים של משוא פנים בניהול המשפט. הסוג הראשון הוא חשש למניע של השופט בתוצאות המשפט, בעד או נגד אחד הצדדים, סנגורו או עד מרכזי מטעמו. הסוג השני והנפוץ יותר הוא חשש שמא השופט חרץ את הדין או גיבש לעצמו דעה קדומה עוד בטרם שמע את כל העדים ובחן את העדויות.

הסוג הראשון התבטא במקרה המעניין של הליך גירושין שבמסגרתו הגישה האישה, עורכת דין במקצועה, תביעות בבית משפט לענייני משפחה, אך הבעל ביקש לפסול את השופטת בתיק, לאור העובדה שהאישה עבדה כעו"ד שכירה אצל השופטת, טרם מינויה לשפיטה, כאשר ניהלה משרד עו"ד פרטי. השופטת דחתה את בקשת הבעל לפסילתה, אך בערעור בבית המשפט העליון קיבלה הנשיאה ביניש את טענות הבעל וקבעה כי אמנם אין די בעצם ההיכרות של השופטת לבעל דין או עורך דינו כדי להביא לפסילתו, ונדרשת קירבה ממשית המבססת חשש ממשי למשוא פנים, אולם במקרה שבו "עסקינן בקשר חברי יותר, ממושך ואישי, יהיה באלה כדי להעיד כי מדובר ב'קרבה ממשית אחרת'."

ביניש מסתמכת על הנחייתו של נשיא בית המשפט העליון בדימוס, מאיר שמגר, שאם השופט יפסול את עצמו בכל מקרה בו קיימת היכרות מהעבר או ההווה, בלי שהדבר מעוגן ביחסי קירבה מיוחדים, יפריז לחומרה ללא הצדקה עניינית וגם יכביד ללא צורך על פעולת המערכת השיפוטית. "נראה שביחסים שנרקמו בין השופטת למשיבה במהלך העבודה המשותפת, אף אם אין המשיבה נמנית כיום על המעגל החברתי הקרוב של השופטת, יש כדי להעיד על חשש ממשי למשוא פנים בבוא השופטת לדון בתיק בו המשיבה היא בעלת דין", פסקה ביניש, "במיוחד כך כיוון שמדובר בתיק בו המשיבה אינה מייצגת בעל דין אלא מופיעה בעצמה בתיק שהיא עצמה צד לו. יש להניח שבמהלך העבודה המשותפת, התוודעה השופטת אף לחייה האישיים של המשיבה ואגב יחסי העבודה נרקמו אף יחסים לבר מקצועיים, כפי שבדרך כלל קורה", קבעה הנשיאה.

הסוג השני – חשש שמא השופט חרץ את הדין או גיבש לעצמו דעה קדומה מראש – התבטא במספר מקרים מעניינים אחרים שבהם דנה לאחרונה הנשיאה ביניש. במקרה הראשון היא דחתה ערעור על החלטת שופט בבית המשפט לענייני משפחה שלא לפסול עצמו, בגלל ששוכנעה כי ניהול המשפט, חרף התבטאויותיו הביקורתיות של השופט כלפי המערער, לא מעורר חשש ממשי למשוא פנים. מדובר במקרה של זוג נשוי, שהבעל חזר בתשובה וביקש מבית הדין הרבני תביעה לשלום בית. האישה גררה אותו לבית המשפט, שם השתולל למשמע ההשלכות הכלכליות לפירוק נישואיהם מהשופט, שכדי למנוע מהבעל התפרצויות לדברי אחרים השית עליו ארבעה קנסות של 5,000 שקל בזה אחר זה כל אימת שפצה פה. השופט גם לא איפשר לעורכת הדין של הבעל להיוועץ בו. עם הודעת הבעל לערער על אי-פסילת השופט, הוא ניאות בטובו לבטל את הקנסות שהשית על המערער, "לפנים משורת הדין". ביניש ביקרה אמנם את ניהול המשפט, אך דחתה כאמור את הערעור לפסלות השופט למרות שלטענת הבעל, השופט "פיתח עמדה שלילית קיצונית כלפיו". לדברי ביניש, "הזכות לביקורת כלפי בעל דין גם היא חלק מהותי מן היכולת לנהל את המשפט ולנווטו. לא כל אימת ששופט מעיר לבעל דין על אופן ניהול התיק על ידו, צריך השופט לפסול את עצמו".

במקרה השני מדובר בהיעדרו של החשש שמא השופט גיבש לעצמו דעה קדומה בטרם עת. חברת פזגז טענה לפסילת השופט בגלל שבטרם מינויו לכס השיפוט, תבע באופן אישי את פזגז במסגרת תובענה כייצוגית. הנשיאה ביניש דחתה את בקשת הערעור משום שהחשש הממשי למשוא פנים מצד השופט מתקיים רק כאשר הוא היה "מעורב" באותו עניין הנדון בהליך שלפניו. השופט אמנם היה מעורב באופן ישיר בהליך קודם, אך לא מדובר "באותו עניין" הנדון בפניו כעת. הקשר היחיד בין שני ההליכים הוא שפזגז צד להם. יתירה מכך, עם מינויו לכס השיפוט, הוגשה בקשה למחיקתו מההליך הקודם והשופט נמחק מההליך הקודם בשלביו המוקדמים. ההליך הקודם אף לא הותיר בשופט, לדבריו, משקעים כלפי פזגז. זאת ועוד, יש חשיבות לכך שההליך הקודם אינו תביעה אישית בה היה מעורב השופט לבדו אלא תובענה ייצוגית שבה היה השופט חלק מקבוצה גדולה של צרכנים ועילת התביעה האישית התבססה על פירסומים שנעשו על ידי פזגז לכלל לקוחותיה ולא באופן אישי לשופט. מה גם שבמקרה הנדון די בפרק הזמן של חמש שנים, כקנה מידה הקבוע בכללי האתיקה לשופטים, שחלף מאז נמחק השופט מההליך הקודם עד להגשת התביעה בכדי להוות "תקופת צינון" (ולא על פני תקופת התיישנות של שבע שנים, כטענת פזגז).

יצוין גם כי בעוד שבמקרה של פזגז דחתה ביניש את הטענה למראית פני הצדק, משום ש"לא אחת נפסק כי אין מקום להרחיב את השימוש בטענה… לכל מקרה בו נטענת טענת פסלות שאין לה ביסוס אובייקטיבי ממשי, שאם לא כן נמצאנו מרוקנים מתוכן את הלכות הפסלות שפותחו בבית משפט זה" – במקרה של עורכת הדין שהועסקה בעבר במשרדה הפרטי של השופטת, הסתמכה ביניש בקבלת הערעור על המשקל שיש לתת למראית פני הצדק בהמשך הדיון בפני השופטת ש"יגרום לו לתחושה של חוסר השלמה עם החלטותיה" בפרשה.

במקרה השלישי קיבלה הנשיאה ביניש את הערעור לפסלות שופטת באופן חלקי בלבד. מדובר בעבירות מס של בעל קיוסק שהגיש בקשה לבית המשפט שיימנע מלהמשיך ולדון בעניינו. הוא נימק את בקשתו בכך שקיימים קשרי היכרות עקיפים בינו לבין השופטת, כי חנות שבבעלותה של השופטת, המנוהלת על ידי בעלה, נמצאת בסמוך לחנותו. השופטת דחתה את בקשתו והוא ערער לעליון. הנשיאה ביניש פסקה כי "עצם קיומם של קשרי היכרות בין המשיב לשופטת, אשר היא עצמה לא היתה ערה להם והמשיב לא העלה אותם בראשית הדיון, אין בו כדי להקים עילת פסלות". לדבריה, "מדובר בקשרים עקיפים, שאינם משמעותיים מבחינה אישית". עם זאת, ביניש התקשתה להתעלם מדברי השופטת בשולי דבריה, לפיהם בעקבות ה"קשרים" שהובאו לידיעתה במסגרת הבקשה לפסילה "איני יכולה לגזור דינו של הנאשם ללא דעה קדומה שיש בה לפעול לרעתו". ולכן הוחלט להשאיר על כנו את פסק דינה של השופטת, שכאמור ניתן לפני בקשת הפסילה, אך להעביר את התיק לשופט אחר לצורך גזירת דינו של בעל הקיוסק.

מוטיב מרכזי נוסף בקבלת ההחלטות לפסלות שופט, העובר כחוט השני לאורך פסקי הדין המאפיינים האלה של הנשיאה ביניש, תלוי במועד הגשת הבקשה לפסלות שופט במהלך המשפט. על פניו נראה כי ככל שהגשת הבקשה מוקדמת יותר במהלך המשפט – כך גדלים הסיכויים לקבלת הערעור. למשל, במקרה של בעל הקיוסק הבקשה לפסלות השופטת הוגשה רק לאחר שכבר נשמעו הטיעונים לעונש וניתנה הכרעת דין. וכזכור, הערעור נדחה, בין השאר, בגלל שביניש אימצה את עמדתה של השופטת שלא לפסול את עצמה כי מדובר ב"בקשת סרק" ושתיהן ראו בבקשה חלק ממהלכי בעל הקיוסק במגמה לעכב את הדיון ולתרום לסיכולו. מקרה דומה היה סיפורו של הבעל שהשופט השית עליו קנסות על שהפריע למהלך הדיון. ביניש דחתה את הערעור לפסילת השופט בנימוק כי "ניכר בבקשת הפסילה ובערעור כי נובעים הם מחוסר שביעות רצון המערער מאופן ניהול הדיון על ידי בית המשפט ומהחלטות שניתנו במהלך ניהול התיק בפניו".

ואילו במקרה של עוה"ד שעבדה בעבר במשרדה הפרטי של השופטת, בקשת הבעל לפסלות השופטת ניתנה משטרם החל בית המשפט לדון באופן מהותי בתיק, ומכאן ש"העברתו לשופט אחר לא תעכב את הדיון ולא תפגע בהליכי בית המשפט ואף לא בבעלי הדין", כדברי ביניש. יחד עם זאת, נראה כי הגם שבמקרה של פזגז הוגשה בקשת הפסלות מיד לאחר שנודעה לפזגז זהות השופט אליו הועבר התיק וטרם ניתנה החלטה מהותית כלשהי על ידו, בכל זאת החליטה ביניש לדחות את הערעור על החלטת השופט שלא לפסול את עצמו. כך שלא מדובר בקנה מידה בלעדי בקבלת או דחיית הערעור על פסלות או אי-פסלות של שופט.

הטלת צל על מערכת המשפט כולה

המדדים האלה לבחינת הערעור לפסלות שופט נובעים לרוב גם מאילוצים פנים-מערכתיים של בתי המשפט הכורעים תחת עומס התיקים. מערכת הלוקה בסחבת כרונית לא יכולה להרשות לעצמה הפסקת דיונים והעברת הטיפול בהם לשופטים אחרים מבראשית. כפי שמסכם השופט מרזל בספרו: "בקשה לפסילת שופט אינה עניין של מה בכך. יש בה משום פקפוק ביסוד מיסודות השיפוט האובייקטיביות השיפוטית. היא מטילה ספק ביכולתו של השופט לשבת בדין. יש בה משום הטלת צל על מערכת המשפט כולה. היא גורמת להפסקת הדיון בהליך, שכן חובה להחליט בה לפני כל טענה אחרת, ובכך מערימה היא קושי על בעלי הדין, על העדים ועל זמנו של בית המשפט. אשר על כן, אין להגיש בקשה זו כדבר של מה בכך, אלא לאחר שקילה ובירור יסודי של כל העובדות והטענות" (עמ' 52).

ואכן, בחינה של פסקי הדין האלה של הנשיאה ביניש מעלה כי לא בכל מקרה ניתן לפסול שופט מלהמשיך ולדון בתיק שבו הוא נדרש בידי אחד הצדדים לפסול את עצמו. נראה כי הנשיאה ביניש מביעה הסתייגות עמוקה מבקשות לפסילת שופטים, כדי לשמור על תדמיתו הסטרילית של השופט כגורם אובייקטיבי המודע לטוהר תפקידו, ולמנוע העלאת האשמות חסרות יסוד, מניפולציות של בעלי עניין להעברת התיק לשופט אחר (judge shopping) והליכי סרק. בקובעה אמת מידה מחמירה לפסילת שופטים משדרת הנשיאה ביניש מסר כפול: כלפי חוץ המסר הוא ששופטי ישראל הם ברמה מקצועית ואתית גבוהה ביותר וכלפי פנים משודר המסר לשופטים כי מצופה מהם להתנהג ברמה מקצועית ומוסרית הגבוהה ביותר.

(ע"א 4332/08, ע"א 3587/08, ע"א 9226/07, ע"פ 2894/08)

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה משפט שדה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s