עומס ללא גבולות – כתבה שלישית ואחרונה בסדרה על הסחבת בבתי המשפט

קיצור פסקי הדין, הליכי גישור ובוררות ואף הקמת ערכאה שיפוטית רביעית – הם רק חלק מהפתרונות המוצעים לסוגיית העומס בבתי המשפט. כתבה שלישית ואחרונה בסדרה

סיפור ידוע הוא על שופט בית המשפט העליון, ד"ר משה זילברג, שנהג לשבת בשעות אחר הצהריים בקפה "חרמון" ברחביה, כשערימה גבוהה של תיקים מונחת על שולחנו, לצד כוס הקפה, ובין לגימה אחת למשנה היה כותב פסקי דין בלשונו הציורית. יום אחד הוא רואה את נשיא ביהמ"ש העליון, השופט שמעון אגרנט, עובר לידו ברחוב כשהוא ממהר מביתו לכיוון מרכז העיר. "שמעון, לאן אתה רץ?", שאל אותו זילברג. "הודיעו לי הרגע שפרצה שריפה בבית המשפט העליון", השיב אגרנט. "אני הולך לבדוק מה קורה". "האם נגרם נזק?", התעניין זילברג. "כן", השיב אגרנט, "נמסר לי שנגרם נזק לציוד וגם חלק מהתיקים עולים באש". "תיקים עולים באש?", נצצו עיניו של זילברג בשובבות, "קח עוד כמה תיקים מכאן, והוסף אותם למדורה"…

את האפיזודה הזאת נוהג לספר ד"ר אביעד הכהן, דיקאן מכללת "שערי משפט", על מצב העומס במערכת המשפט. "אין תרופת פלא לטיפול בעומס הנורא שגורם עינוי דין חמור מאין כמוהו", הוא מסביר בשיחה עם "מקור ראשון". "קורס לשופט יכול לסייע, וכמוהו הוספת שופטים, אך בסופו של דבר אין לזה קץ. ככל שיוסיפו יותר שופטים – יתרבו התביעות. יש לנסות לפנות לאפיק פנייה ליישוב סכסוכים מחוץ לבית המשפט, דוגמת הליך של גישור חובה".

הולכים על גישור ובוררות

בשתי הכתבות הראשונות בסדרה תואר מצב העומס במערכת המשפט כבלתי נסבל והוצעו רעיונות למיגור התופעה בעיקר באמצעות הגדלת כמות השופטים, הורדת נפח פסקי הדין ועוד. נראה כי מצב העומס בישראל נמצא בכי רע ביחס למקובל במדינות אחרות בעולם. במחקר שיזמה הנהלת בתי המשפט על העומס השיפוטי, דורגה ישראל במקום השני מתוך 16 מדיניות מערביות, לפי יחס של 2,335 תיקים לשופט לשנה. נראה גם כי ביחס למדינות אחרות, בישראל ישנו ריבוי עצום של הליכים משפטיים בערכאות המשפט, והשימוש במסלולים אלטרנטיביים הוא מזערי. רק לאחרונה בעיית העומס מולידה הצעות שונות לפתרונות – והחלה עלייה בהעברת הליכים משפטיים מחוץ לאולמות בית המשפט. הליכי הגישור והבוררות הולכים וצוברים תאוצה ומשמשים חלופה לניהול הליכים משפטיים ארוכים. רק בשנה האחרונה חלה עלייה של כ-15% במספר הליכי הגישור.

באפריל 2008 הוכנס תיקון לסדר הדין האזרחי, המחייב מתדיינים בתביעות של יותר מ-50 אלף שקל להשתתף בפגישת היכרות לבחינת האפשרות ליישוב הסכסוך ביניהם באמצעות גישור. יישומה של התכנית הניסיונית להגברת השימוש בגישור מופעלת בינתיים רק בבתי משפט השלום בירושלים, תל אביב וראשון לציון. הדיון בבית המשפט מתקיים רק לאחר קיומה של פגישה עם מגשר, שבה מוסבר לבעלי הדין על הליך הגישור, נבחנים הנושאים העיקריים שבמחלוקת, ונבדקת האפשרות ליישוב הסכסוך בגישור. הפגישה הראשונה מתקיימת ללא תשלום, ורק אם בעלי הדין יבחרו ליישב את הסכסוך בגישור, שכר טרחת המגשר יעמוד על 300 שקלים לשעה. במכרז שפירסמה הנהלת בתי המשפט בקרב המגשרים, גובשה רשימה המונה 70 מגשרים המשתתפים בתכנית.

הפיילוט מתקיים במסגרת "מהפכת הגישור", שנועדה להוריד את העומס מבתי המשפט, ולאפשר לציבור להכיר את שיטת הגישור. הוא מבוסס על המלצות ועדה ציבורית, בראשות השופטת מיכל רובינשטיין, וצפוי להימשך שנתיים.

במקביל לפיילוט, הרחיב שר המשפטים, פרופ' דניאל פרידמן, את השימוש במנגנוני גישור בכך שהכשיר את מעמדם של מגשרים לא רשומים במערכת בתי המשפט. השר החליט שמכאן ולהבא יוכלו המתדיינים או בתי המשפט בהסכמת המתדיינים, למנות את המגשרים שלא כלולים במאגר. כך יוכלו להתמנות כמגשרים גם מי שהוסמכו לגישור בחו"ל.

גם הליכי הבוררות, המתנהלים בקצרה בפני שופטים בדימוס או פרקליטים בכירים, צוברים תאוצה בשנים האחרונות. כניסה להליך בוררות מותנית בהסכמה מראש של שני הצדדים, כולל הסכמתם על זהות הבורר. בשונה מהליך הגישור, אחת הבעיות המרכזיות בהליך הבוררות היא עלותו הכספית הגבוהה (אלפי שקלים לשעת דיון). בעיה מרכזית נוספת שמנעה עד כה רבים מלנצל את הליך הבוררות נאוצה בחוסר האפשרות לערער על החלטת הבורר. אולם, מליאת הכנסת אישרה ביום רביעי שעבר פה-אחד בקריאה שנייה ושלישית את הצעת חוק הבוררות של יו"ר סיעת הליכוד, ח"כ גדעון סער, וח"כ עמירה דותן (קדימה). לפי החוק החדש, שכאמור נועד להקל על העומס בבתי המשפט, יוכלו צדדים להסכם בוררות לקבוע כי ערעור על פסק בורר, שנפלה בו טעות משפטית מהותית הגורמת לעיוות דין חמור, יידון בפני בית המשפט המחוזי או בפני בורר נוסף. במקרה כזה, יחוייב הבורר הראשון לנמק את החלטתו.

עד כה לא ניתן היה להגיש ערעור לבית המשפט על החלטת בורר והגישה היחידה לבית המשפט היתה באמצעות הגשת בקשה לביטול פסק הבורר, ב-10 מצבים בלבד המפורטים בחוק. החוק החדש פותר את אחד המכשולים הקשים בפני עו"ד ובעלי דין, שנרתעים מהעומס בביהמ"ש, אך חוששים מטעויות של בוררים.
אין ספק שהזמן הנדרש לניהול תיק עד להכרעתו בפסק דין עלול לקחת שנים ארוכות, ומכאן החשיבות בקידום הליכי הבוררות והגישור בשבועות האחרונים. אפילו היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, הודיע לוועדת החוקה כי המדינה תגלה נכונות רבה יותר להפניית סכסוכים שהיא צד להם לבוררות, אם תהיה אפשרות של הליך ערעור.

הקמת ערכאה נוספת?

בעקבות העומס המוטל כיום על מערכת המשפט, הנחתה לאחרונה נשיאת בית משפט העליון, דורית ביניש, עבודת מטה הבוחנת אפשרות להקמת ערכאה שיפוטית רביעית, שתפעל כבית משפט ארצי לערעורים, כערכאת ביניים בין בית המשפט המחוזי לבית המשפט העליון. "אני מאמינה שזהו אחד הכלים החיוניים לקיצור דרכו של תיק במערכת", הצהירה ביניש בפני מאות שופטים שנכחו בכנס ארצי בבנייני האומה בירושלים באוגוסט 2008. "אינני סבורה שבית משפט עליון יכול להמשיך ולתפקד כראוי עם 12 אלף הליכים בשנה ומתוכם כ-5,000 ערעורים עיקריים אזרחיים, פליליים ומנהליים. מצב זה אינו פתיר ללא ערכאה נפרדת לערעורים שממנה יגיעו ברשות תיקים המחייבים הכרעה עקרונית-משפטית כהלכה מחייבת לכל הערכאות". לדבריה, בית משפט כזה עשוי לשנות משמעותית את הטיפול בערעורים ולקצר את תקופות ההמתנה של מספר שנים לפסק דין.

"מבנה בתי המשפט לא שונה בכל שנות קיום המדינה, אף כי האוכלוסייה גדלה באופן ניכר וכך גם מספר התיקים", טוענת ביניש. "רוב המדינות שאנו מכירים פתרו את בעיית העומס בערעורים על ידי ערכאת ערעור, ותהליך כזה מתקיים גם היום במדינות שדומות לנו במספר האוכלוסין ואף פחות מכך". לדוגמא הביאה את אירלנד, שמספר תושביה קטן אמנם משל ישראל, אך מדהים בעיניה עד כמה הבעיות דומות.

בהצעה הזאת דוגל גם יושב ראש לשכת עורכי הדין, עו"ד יורי גיא-רון, הסבור כי היתרונות הטמונים בהצעה הם הקלת העומס העצום בבית המשפט העליון ושחרורו לעסוק בנושאים עקרוניים במיוחד ובעתירות לבג"ץ, כמו גם ייעול המערכת והקלה כללית על העומס בבתי המשפט.

אולם, הרעיון נתקל בהתנגדויות מצד שופטים רבים, ובעבר סוכל בידי נשיאי בתי המשפט המחוזיים בטענה כי הרפורמה תפגע פגיעה חמורה במעמדם של שופטי בית משפט השלום – שיהפכו לעוזרים משפטיים. בנוסף, הרעיון אף יפגע במעמד בתי המשפט המחוזיים, ורק יגרום להתארכות ההליכים המשפטיים.

"רעיון הערכאה הרביעית אינו חדש. הוא עלה בעבר ודבר לא היה לו עם שאלת העומס בבית המשפט העליון או במערכת המשפט בכלל", מסביר עו"ד משה גולדבלט, לשעבר חבר הוועד המרכזי בלשכת עוה"ד. "מקור הדרישה להקמת הערכאה הוא בתפיסה הגורסת שעל בית המשפט העליון לעסוק בתיקון נורמטיבי ולא בתיקון אינדיבידואלי, בקביעת הלכות ולא בהכרעה בסכסוכים בין ראובן לשמעון. בית המשפט העליון, על פי אותה השקפה, צריך לפנות עצמו אך ורק לעיסוק בסוגיות עקרוניות ולא לדון בשאלה אם צדק בית המשפט נמוך בקביעה שנאשם ביצע מעשה מסוים, שחוזה הופר או שיש לשלם פיצוי לניזוק".

יצוין כי גם הוועדה לבדיקת מבנה בתי המשפט, בראשות שופט בית המשפט העליון בדימוס תאודור אור, מ-1998 שללה במפורש את ההצעה לכינון ארבע ערכאות משפט. "ההצעה מעוררת חשש כבד שרק גופים בעלי עוצמה כלכלית יוכלו לערער ולהגיע לבית המשפט העליון, שכן לאזרח מהשורה ההליך יקר מדי ורבים מוותרים גם כיום על הגשת ערעור שגרתי לבית המשפט העליון או אפילו למחוזי", מסביר עו"ד גולדבלט. "ממילא פסיקת בית המשפט העליון תיטה בהכרח לטובת הגופים המוסדיים הגדולים".

אך פרופ' אריאל בנדור מאוניברסיטת בר-אילן דווקא תומך ברעיון כעצה הטובה ביותר לפתרון בעיית העומס. בשיחה עם "מקור ראשון" הסביר כי "שופטי בית המשפט העליון עסוקים יותר מדי בערעורים פליליים ואזרחיים, במקום ליצור הלכות עקרוניות ומנחות לשאר בתי המשפט".

ד"ר הכהן דווקא סבור שהישועה לא תבוא בהכרח מהקמת עוד בית משפט לערעורים, כי אם מהטלת הוצאות משפט כבדות במיוחד בסוף ההליך (לא בראשיתו, כדי למנוע פגיעה בזכות הגישה לערכאות שהיא זכות יסוד) על תביעות טורדניות, כנהוג במדינות מתוקנות. "לא נעים לומר, אבל הפגיעה בכיס עובדת לא אחת טוב יותר מאשר כל דבר אחר. תובע ש'יחטוף' הוצאות משפט בסך עשרות אלפי שקלים, ואפילו אלפי שקלים, יחשוב פעמיים אם ברצונו לרוץ לבית המשפט".

בסופו של דבר, מסביר ד"ר הכהן, "אסור גם לבטל לחלוטין את הצורך בהנמקה ראויה של פסק דין. מגבלה טכנית של פס"ד בן עמוד אחד או שניים, תביא אולי יעילות, אך תפגע פגיעה קשה בהליך עשיית הצדק שהנמקה ראויה היא חלק בלתי נפרד ממנו. בעלי דין שיקבלו 'הנחתה' של החלטה לא מנומקת, יאבדו לחלוטין את האימון במערכות עשיית הצדק, שגם כיום אינן נהנות מאהדה יתירה. וכמו תמיד, הכול עניין של שכל ישר ושיקול דעת. יש תיקים שצריכים להסתיים בחמש דקות, אך נמשכים שבועות וחודשים, ויש תיקים שדורשים שיקול דעת, מתינות והנמקה ראויה לשמה. האנשים – ולא אף אחד אחר – הם הבעיה, והם הפיתרון.

"פיתרון טכני מסוים יכול להיות בהגבלת בעלי הדין בכתיבת טענותיהם. לא קביעה שרירותית מראש, אלא קביעה בכל מקרה ומקרה לפי נסיבותיו. כך אולי יינצלו כמה יערות גשם מכריתת עציהם, והררי הנייר והספירלות שמנחיתים פרקליטים על בתי המשפט (לעתים, רק כדי לעשות רושם על לקוחותיהם ולהצדיק, כביכול, את שכר הטרחה המופרז שהם גובים) ייעלמו מן העולם. והאולם, והשופטים יוכלו להתמקד בעיקר, ולא בטפל – ולהוציא פסק דין בזמן סביר".

פורסם לראשונה בעיתון "מקור ראשון", 17.11.08, י"ט בחון תשס"ט, עמ' 10

לקריאת הכתבות הקודמות בסדרה, ראו:

* "השופטים מצויים בעומס בלתי אפשרי" – כתבה ראשונה בסדרה

* "לשופטים אין זמן אפילו להרים את הראש" – כתבה שניה בסדרה

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה משפט שדה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s