גיור מחורר ככּבָרה בהשגחת הבג"ץ

הוראת בג"ץ למדינה להשוות את המימון של מכוני הגיור הרפורמיים והקונסרבטיביים לאורתודוקסיים מחוררת ככּבָרה מבחינה עובדתית ומשפטית. משמעותה היא מתן לגיטימציה לדרכם של הרפורמים והקונסרבטיבים, ובעיקר גושפנקא ממלכתית לפעילותם, שהם כה משתוקקים לה לביצור מעמדם בעיני היהודים והגויים. העובדה היא שהרפורמים והקונסרבטיבים לא נזקקים לתקציבי משרד הקליטה עבור פעילותם בארץ, אלא בעיקר צמאים לכל פיסת הכרה רשמית-ציבורית יהודית-ישראלית, שכעת בג"ץ העניק להם בהסתנוְורוּת לא מוצדקת. מילא הרפורמים והקונסרבטיבים, אך לא נותר אלא לתהות האם הנשיאה ביניש סבורה כי גם בג"ץ צריך לתגמל את מי שעותרים לבג"ץ באדיקות כמעט דתית?

הנשיאה דורית ביניש. "מחויבות לכיבוד כל הזרמים"?                       (צילום: יח"צ)

חג שבועות שמח במיוחד בישרו השנה שופטי בג"ץ לרפורמים ולקונסרבטיבים בישראל, כשהורו למדינה להשוות את המימון של מכוני הגיור שלהם לזה שניתן למכוני הגיור האורתודוקסיים. הנשיאה דורית ביניש והשופטות מרים נאור ועדנה ארבל קיבלו פה-אחד את העתירה של 'התנועה ליהדות מתקדמת' שהוגשה ב-2005 נגד משרד הקליטה בעקבות מדיניותו לתקצב רק בתי דין מיוחדים המכינים לגיור אורתודוקסי, בסך של כמיליון וחצי שקל לשנה.

המדינה טענה כי בעוד שהגיורים שלהם לא מוכרים על ידי כל חלקי העם ולא מבוצעים בחסות המדינה כמו הגיורים האורתודוקסיים, יש להבדיל בינם גם מבחינת התקצוב. המדינה מבקשת לעודד את הליכי הגיור האורתודוקסיים המוכרים – לכן גם רואה לנכון לתקצב רק אותם. אך הנשיאה ביניש דחתה טענות אלה וקבעה כי האבחנה של המדינה בין הזרמים השונים ביהדות "עומדת בניגוד לעקרון חופש הדת ולעקרון הפלורליזם, המטיל על המדינה מחויבות לכיבוד כל הזרמים, התפיסות והשוני המתקיימים בקרבה, תוך מתן מרחב אמיתי לקיום ופעולה". הנשיאה ביניש דחתה את טענת המדינה, המבקשת להדגיש את זווית הראייה המתאימה לשיטתה לאזרח המבקש להתגייר, בכך שזו "נוגדת לעקרון חופש הדת והמצפון ולעקרון הפלורליזם, עת מחליטה היא עבור הפרט כיצד עליו לראות עצמו כמי שהשתלב השתלבות תרבותית ורוחנית מלאה בחברה הישראלית, מבלי לאפשר לו באופן אמיתי את חופש הבחירה באשר לזרם הדתי המועדף עליו לצורך הגשמת מטרה זו".

החלטת בג"ץ מעידה מחדש כאלף עדים עד כמה מנותקים שופטי בג"ץ מדופק המציאות. מדובר ללא ספק בהחלטה מחוררת ככּבָרה, הן מבחינה עובדתית והן מבחינה משפטית. מבחינה עובדתית, ההחלטה עלולה להביא לפריצת ולהגברת ההתבוללות השקטה בכך שתגדיל משמעותית את כמות הפונים ל"גיורים" אלה. הנתקל בהליכי גיור רפורמיים וקונסרבטיביים לא יכול להישאר שְווה נפש לגיחוך שהם מעוררים מבחינה יהודית. "גיור" שלא כהלכה הוא העמדת פנים, כי הגיור בלא מירכאות מחייב ארבעה דברים: קבלת האמונה ועול התורה לגברים ולנשים, עריכת ברית מילה לגברים, טבילה במקווה טהרה לגברים ולנשים, והסכמה על ידי בית דין של שלושה רבנים. ה"גיור" הרפורמי והקונסרבטיבי אינו ממלא, לפי הידוע, אף לא אחד מארבעת יסודות הגיור של המסורת היהודית המקובלים מדורי דורות.

ההתעלמות של שופטות בג"ץ מהמציאות הזאת והוראתן לתמוך בעקיפין במכוני גיור אלה מביאה להכרה של מדינת ישראל ברפורמים ובקונסרבטיבים – לגיטימציה שהם משתוקקים לה מזה עשרות בשנים בכיליון עיניים ומשקיעים משאבי עתק כדי לבצר את מעמדם לא רק בארץ, אלא בעיקר בחו"ל. חותמת הכשרות של מדינת ישראל, כמוה כקבלת הכשר רשמי מהעם היהודי לפעילות של הרפורמים והקונסרבטיבים בכל רחבי תבל. כך שאם עד היום היו גויים שחששו להתגייר אצל הרפורמים והקונסרבטיבים בשל היעדר ההכרה הרשמית בגיוריהם, הן של ארצות הברית (שבה מופרדת הדת מהמדינה) והן של מדינת ישראל, ולכן ביכרו הליך גיור אורתודוקסי כהלכה – הרי שמהיום נעלם החשש הסביר והרשות נתונה יותר מבעבר.

כבר בשנות התשעים מתחה שופטת בית המשפט המחוזי בתל אביב, שרה סירוטה ז"ל, ביקורת נוקבת על התנועה הרפורמית ועל הליך הגיור הרפורמי. "התנועה הרפורמית מטעה את המבקשים", הצהירה השופטת סירוטה, שנהגה לחשוף את עמדתה ולומר בדיוק מה היא חושבת כבר במהלך הדיון שהתקיים בפניה, במקרה זה בעניינם של שבעה עולים מחבר המדינות שעברו גיור רפורמי וביקשו לעלות לישראל ולזכות בסל הקליטה. השופטת סירוטה הדגישה שאמנם היא עצמה חילונית, אבל "התנועה הרפורמית מנהלת את מאבקה על גבם של המבקשים, ומטעה אותם. הרי בכל מקרה בתי הדין הרבניים בישראל, להם הוקנתה הסמכות החוקית לטפל בענייני נישואין וגירושין, לא יכירו בהם כיהודים. בית המשפט אינו חותמת לתעודות ציבוריות ואינו המקום לאישור הגיור", קבעה במסמרות הצדק השופטת סירוטה. "גיור צריך להיות כהלכה, ולא כאלה שבוחרים בדרך הקלה ומגיירים אצל הרפורמים. אם התובעים רוצים הכרה בגיורם, שיחזרו לארצותיהם ויתגיירו שם. ולא יבקשו הכרה ממדינת ישראל, המכירה רק בגיור כהלכה" (דווח בעיתון 'מעריב', 30.9.96). על פי אותו היגיון בריא, לא ברור מדוע זה מתעקשים שופטי בג"ץ כמיעוט נאור פעם אחר פעם לכפות על המדינה להכיר במיעוט נאור אחר בעיני-עצמו, שמרבית העם היהודי מסתייג מדרכו.

הוראת בג"ץ לתקצב גם מכוני גיור אלטרנטיביים אלה פירושה מתן לגיטימציה לדרכם של הרפורמים והקונסרבטיבים, ובעיקר גושפנקא ממלכתית לפעילותם. בכל 25 עמודי פסק הדין של הנשיאה ביניש אין זכר לשיקול הזה שהמדינה רמזה לו, והשיקול הממלכתי נדחה מפני ערכי הפלורליזם שהרפורמים מנפנפים בהם ככסות עיניים על-לא-עוול-בכפם לנגד עיניהן המנותקות מהמציאות של שלוש שופטות בג"ץ ובראשן הנשיאה ביניש. רק השופטת ארבל התעשתה והתייחסה להשלכות אלה בחריקת שיניים: "…אין להתעלם מכך שברקע העתירה ניצבות שאלות עקרוניות ומהותיות הקשורות בנפשה של האומה באשר לנושא הגיור… שאלות קשות ורגישות הן אלה".

העובדה היא שהרפורמים והקונסרבטיבים לא נזקקים לתקציבי משרד הקליטה עבור פעילותם בארץ. עבורם, תקציבים אלה הם בבחינת כבשת הרש. הם רוצים הכרה ציבורית, ולכך נוקטים בשיטות שונות ומשונות. יש להם בוודאי תמיכה כספית רבה מחו"ל, וכל הנחשף לכמות פרסומי הראווה שלהם באמצעי התקשורת בארץ (שלא פעם ממש מתדלקים כלכלית את מאמרי המערכת שמנפיק לו עיתון 'הארץ') – מזהה זאת מיד. אך הם צמאים לכל פיסת גושפנקא רשמית-ציבורית, יהודית-ישראלית, שכעת בג"ץ העניק להם בהסתנוְורוּת לא מוצדקת. מילא הרפורמים והקונסרבטיבים, אך לא נותר אלא לתהות האם הנשיאה ביניש סבורה כי גם בג"ץ צריך לתגמל את מי שעותרים לבג"ץ באדיקות כמעט דתית?

ולא שהחלטת בג"ץ בפרשה גדושה ומרווה מבחינה משפטית. הנשיאה ביניש מתבססת על שלושה עקרונות שאף אחד מהם לא רלוואנטי לנושא העתירה:

(א)  על עקרון השוויון כ"זכות יסוד הנגזרת מעקרון כבוד האדם המעוגן בהוראות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו". אך הנשיאה ביניש מתעלמת מכך שבכוונה תחילה עקרון השוויון לא עוגן במפורש בחוק היסוד, וממילא אינו מעפיל על חוק או תקנה רגילים של הכנסת. כאשר בדיון שנערך בכנסת בהצעת החוק טענו הח"כים שולמית אלוני ומשה שחל נגד אי ההכללה של הזכות לשוויון, הסביר מציע החוק חה"כ פרופ' אמנון רובינשטיין ש"אין כאן סעיף שוויון כללי, מכיוון שהיה אבן הנגף, המכשלה שבגללה אי אפשר לקבל את הצעת החוק". כלומר, המחוקק לא כלל את עקרון השוויון כחלק מחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ולכן גם אין לשופטי בג"ץ כל זכות מוקנית בחקיקה לפרש את החוק בניגוד גמור לכוונת המחוקק. וכבר הסכימו שופטי בג"ץ, פרופ' יצחק זמיר (בפרשת שדולת הנשים) והשופטת דליה דורנר (בפרשת מילר) כי עקרון השוויון שהמחוקק לא עיגן במפורש בחוק היסוד – לא משקף את תכליתו המחייבת. ממילא גם אינו מכופף את מאזני המשקולת לטובתו במקרים שבהם המדינה מחליטה לפעול אחרת; זו זכותה המלאה של המדינה להחליט שהיא תפלה לרעה את מי שהיא לא מכירה ב"דרכו בקודש", הגדרה הרחוקה מהרפורמים והקונסרבטיבים כרחוק מזרח ממערב כפי שנראה בהמשך.

בנוסף, דווקא מפני שעקרון השוויון אינו עקרון מוחלט אלא עקרון יחסי – הוא לא העקרון היחידי שיש להתחשב בו. לעתים דווקא ניתן להצדיק תוצאה בלתי-שוויונית על יסוד שיקולים אחרים. כמו במקרה זה, העדפת השמירה על עקרון הפרדת הרשויות, שלצערנו שופטי בג"ץ נוטים לצפצף עליו יותר ויותר, במסגרתו רשאית המדינה להחליט את מי היא מממנת כדי לצקת מים על ידיו (מכוני הגיור האורתודוקסיים) ואת מי היא דוחה בשתי ידיים (מכוני הגיחוך הרפורמיים והקונסרבטיביים), מבלי לשאול בכלל לדעתם של שופטי בג"ץ. זאת בדיוק ההתגלמות של הסכנה הגדולה כשנותנים לשופטי בג"ץ לפרש את חוקי היסוד שחוקקה הכנסת בהתאם להשקפת עולמם החד-צדדית, מבלי להתחשב בכלל בתכלית כוונת המחוקק.

מעבר לכך, המשפט לא מסתכל על עיקרון השוויון בהסתכלות פורמלית ב"קנקן" אלא בתוכן, במהות ובנסיבות המלאות. כידוע, לא תמיד שוויון מכני-מתמטי הוא היעדר קיפוח ואפליה. לעתים דווקא המנהג השונה בין מי שאינם באמת שווים, במהותם, על אף כמה מאפיינים זהים או דומים – הוא הוא השוויון האמיתי (ראו דבריהם של אהרן ברק ומשה לנדוי בבג"ץ 246/81 אגודת דרך ארץ ואח' נ' רשות השידור, פ"ד לה(4) 1). כמאמר הפתגם המצוטט שם על ידי ברק: "מתן האפשרות לעשיר ולעני לישון תחת הגשר איננו יוצר שוויון בין השניים באשר לסיכויי השינה הטובה".

(ב)  עקרון הפלורליזם – אמת, במהלך ההיסטוריה נוצרו גוונים שונים בהתנהגות היהודית: חסידים ומתנגדים, מנהגי עדות האשכנזים והספרדים והתימנים, ועוד. כולם נחשבים בעיני כולם לגיטימיים מבחינה יהודית. "איש על מחנהו ואיש על דגלו" בעבודת הבורא, כשלכולם תורה אחת מסיני שהועברה בכתב ובעל-פה ברציפות היסטורית בלתי פוסקת במסורת האבות. מדוע יגרע אפוא חלקם של הרפורמים והקונסרבטיבים כעוד זרם ביהדות? כי 'זרם' חייב ליצור תזה, ולא יתכן שזרם יהיה בנוי כולו על אנטי-תזה. אין בהם כל חדש מבחינה דתית, אלא בעיקר השמטות וביטולי מצוות. האמת היא שאין דבר כזה 'הלכה רפורמית' או 'הלכה קונסרבטיבית', ואיש הישר בעיניו יעשה. במחקר שערך ד"ר תיאודור לן עולה כי 20% מהרבאי'ס הרפורמים מצהירים שהם לא מאמינים באלוקים (אתיאיסטים), 46% מהם עורכים נישואים מעורבים, 53% מהרפורמים נישאים לבני זוג לא יהודים, 59% מהרפורמים הולכים לעבודה ביום כיפור, 80% לא חגגו לבניהם טקס בר-מצווה, 68% לא מדליקים נרות שבת, 44% אינם עורכים סדר ליל פסח, 40% מהרפורמים אינם אוכלים מצות בפסח (המחקר פורסם בעיתון 'דבר' ב-9.2.73, ומאז המצב רק הולך ומחמיר). נישואי התערובת בקהילות הקונסרבטיביות מגיעים לכ-40%. מה שמעיד על תנועה המפגרת מספר שנים ספורות אחרי התנועה הרפורמית ובעוד מספר שנים תירש את מקומה הרוחני-החברתי.

ככלל, משמעות המושג 'פלורליזם' אינו רק ריבוי דעות, אלא ריבוי דעות הצומח מתוך קונצנזוס מוסכם שכל העקרונות החשובים חייבים להיכלל בתוכו. ואם אין הסכמה עם הרפורמים והקונסרבטיבים על הבסיס האלמנטרי ביותר של היהדות, מה יש לדבר על פלורליזם ביהדות?! וכי מה להם ולפלורליזם בעודם משדרים בעיקר על תדר של רלטיביזם?!

(ג)     חופש הדת – גם עקרון זה, שהנשיאה ביניש מנפנפת בו לראווה, לא רלוואנטי ביחס לפעילות של התנועה הרפורמית והקונסרבטיבית. "הדת אינה אלא עבודת אלוקים, כשעבודה זו היא הערך היחיד, בין אם מוצאת חן היא בעיני האדם ובין אם לאו. הרפורמה, לעומת זאת, אינה אלא אחת מצורות עבודת האדם" – כפי שכבר היטיב לאפיין פרופ' ישעיהו ליבוביץ' המנוח.

"התנועה הקונסרבטיבית והרפורמית אינן תנועות דתיות", קבע פרופ' צ'ארלס (ישעיהו) ליבמן המנוח, מבכירי החוקרים של העם היהודי בזמננו וחתן פרס ישראל לחקר מדע המדינה. "שתיהן מעניקות הכשר לרמה נמוכה של דבקות דתית בקרב יהודים בארה"ב. סקרים ומחקרים מוכיחים כי ידם של הרפורמים והקונסרבטיבים על התחתונה בכל הקשור לתמיכה בישראל, תרומות לצורכי צדקה יהודיים, התרועעות עם יהודים בעיקר, מתן חינוך אינטנסיבי לילדים, בקיאות ביהדות, דאגה ליהודים אחרים, התנגדות לנישואי תערובת ושמירה על המצוות והמנהגים היהודיים".

וכבר אפיין איש התרבות אדם ברוך ז"ל ש"אין זה מדויק לשונית ומילונית להתייחס לרפורמים כאל תנועה דתית, ונכון להתייחס אליהם כאל סוג של 'מועדון חברים רעיוני'. ואי-אפשר לקנות מהם תיקונים דתיים, כי תיקונים שכאלה חייבים לנבוע ממקור תורני-הלכתי סמכותי, ורק ממנו, ואין בקרב הרפורמים מקור שכזה. ועל ניידות העמדות הרפורמיות, ניידות שאינה מזמינה יחס מכבד – אנחנו למדים מכתבי היסוד של הרפורמים עצמם, ומהתפתחות התנועה הרפורמית. איזו ניידות? הרפורמים הגדירו עצמם כ'קהילה דתית' ונטשו את ההגדרה 'עם', ולאחר מכן חזרו להגדרה 'עם'. וראה התמורות הקיצוניות של הרפורמים ביחס למושג 'שיבת ציון'. הרפורמים מוגדרים היטב על ידי שפתם ביחס לעצמם".

נראה שהגיע הזמן שהפוליטיקאים שיהדותה של המדינה חשובה להם יתעוררו כבר ויתקנו אחת ולתמיד את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו בצורה שתשתמע ממנו באופן ברור ונחרץ חסימת עקרון השוויון כעקרון גובר על פני עקרונות יסוד חשובים אחרים. אולי אז כבר ימנעו שופטי בג"ץ מלפסוק ככל העולה על רוחם מבלי להתחשב ברצונם של נציגי העם הנבחרים.

פורסם בשינויים בעיתון "מקור ראשון", מוסף "יומן", 28.5.09, ה' בסיון תשס"ט

לקריאה נוספת, ראו:

  • פסק הדין בג"ץ 11585/05
  • מאמרי "גיור במחשבה תחילה", באתר האייל הקורא
  • למה הרפורמים לא דתיים?, באתר פאזל
  • מי הם הרפורמים?, באתר News1
  • מיתוס הגיור הדמוגרפי, באתר פאזל
  • האתגר שבגיור עולי בריה"מ לשעבר, באתר פאזל
  • פרופ' אלן שוורצבאום, "עריסת הבמבוק", ירושלים/ניו-יורק 1988, הוצאת פלדהים, עמ' 64-67.
  • הרב מרדכי נויגרשל, "למה הם שונים  – החרדים והחברה בישראל", ירושלים 2002, הוצאת "יהדות מזווית שונה", עמ' 57-78.
  • "הרפורמים – עובדות ונתונים", נייר עמדה מקיף בהוצאת ארגון "מנו"ף –  המרכז למידע יהודי", ירושלים 1998.
  • דיאלוג מעניין ופורה ביחסי רפורמים ואורתודוקסים מובא בחיבור "עם אחד שני עולמות – דו-שיח נוקב בין רב רפורמי לרב אורתודוקסי", מאת יוסף ריינמאן ועמיאל הירש (מאנגלית: תמר זכאי), הוצאת אריה ניר, 2003.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה טחנות הצדק. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

0 תגובות על גיור מחורר ככּבָרה בהשגחת הבג"ץ

  1. דני בלוך הגיב:

    המונופול האורתודוכסי יישבר בגלל צרות העין, הנוקשות האנטי-הומנית ותאוות הבצע של המימסד החרדי. רוב יהדות ארה"ב הוא רפורמי וקונסרבטיבי ולא ניתן למנוע הכרה בזכויותיהם החופשיות בארץ. המימסד הדתי בימי רבנותם של הרצוג, עוזיאל, ניסים, גורן ודומיהם עצר את המגמה בזכות גישה מרחיבה והומנית אך ברגע שהנוקשות החרדית השתלטה, ראה פרשת ביטול גיוריו של הרב דרוקמן, נסתמה הדרך להבנה.

  2. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    דני בלוך, אתה טועה.

    היהדות היא מונופול של אלוהים.
    באים הציונים ורוצים לקחת את זה ממנו… אז מה אתה מצפה?

    כל עוד מדינת ישראל היא מדינת היהודים, האורתודוקסים יחליטו מי הוא יהודי.
    כשישראל תפסיק להיות מדינה ליהודים, ותהיה מדינה לאזרחיה, אז יהיו מוסדות לאורתודוקסים, לרפורמיים, לנוצרים ולמוסלמים, וכל אחד יקבע לעצמו מי יהיה שייך לו…

  3. גיא הגיב:

    אף אחד לא מכחיש שהרפורמים והקונסרבטיבים, או לפחות רובם, הם יהודים מלידה. המבחן שקובעת הההלכה בעניין יהדות ברור למדי.
    קשה גם לנהל ויכוח לגבי מידת דתיוּתם של הרפורמים והקונסרבטיבים, כי ויכוח כזה מזכיר את הניסיון של חרדים מסוימים שלא להכיר בדתיים-הלאומיים כדתיים.

    מה שכן אפשר לומר הוא שמבחינה הלכתית הגיור של הרפורמים והקונסרבטיבים איננו גיור. אדם שעובר את התהליך שהם מנהלים איננו הופך להיות יהודי. ההלכה ברורה מאוד בעניין הזה, ולא משנה מה בג"ץ יפסוק.
    העובדה שבקרב האורתודוכסים יש המחמירים יותר והמחמירים פחות בעניין הגיור היא שאלה נפרדת. זו השאלה "איך גיור ע"פ ההלכה צריך להיראות", ועל כך ניטש הוויכוח לגבי גיורי דרוקמן. אבל אין ספק שהגיור של הרפורמים והקונסרבטיבים לא עומד בשום קנה מידה הקבוע בהלכה.

  4. אורן הגיב:

    דבריו הם דוגמא למה שדני בלוך (המגיב הראשון) כותב עליו
    שימו לב לזיהוי המוחלט בין אלוהים לאורתודוקסים ולגישת האני ואפסי עוד.
    איזה מרחק בין דרך הפשרה של הדתיים האורתודוקסיים של פעם להיום

  5. מוקי הגיב:

    למה שלא תהיה לגיטימציה לדרכם של הרפורמים והקונסרבטיבים ?
    אני מבין שאתה טוען שהם אינם דתיים אלא חילוניים במסווה, אבל את זה אתה טוען. הם טוענים אחרת.

    אני אגב טוען שהקבלה היא עבודת אלילים של ממש. אבל את זה אני טוען, לא המקובלים ולא אלה שמאמינים בהם.

  6. דני בלוך הגיב:

    אורתודוכסי ואיזה? של הרב דרוקמן או הרב גורן? רפורמי? קונסרבטיבי? נו, באמת.

  7. אורי פז הגיב:

    לדניאל בלוך מכובדי,

    רוב יהדות ארה"ב הדתית הוא לא רפורמי וקונסרבטיבי, אלא בכלל אורתודוקסי. כך עולה ממחקריו של פרופ' דניאל אלעזר, למשל, המשקלל את האורתודוקסים מקרב אוכלוסיית היהודים הדתיים בארה"ב בלמעלה מ-60%. לדבריו, "אם לא נביא בחשבון את היהודים ששמירת המצוות שלהם היא נומינלית, נמצא שכוחה היחסי של היהדות האורתודוקסית גדול אף יותר!".

    העיתונאי ישראל הראל כותב ב"הארץ" (14.9.95): "…לפני כ-30 שנה חיו בארה"ב למעלה משישה מיליון יהודים. כשליש מהם השתייכו באינטנסיביות זו או אחרת לקהילה הרפורמית – כמעט פי שניים מאלה שהגדירו את עצמם (אז) אורתודוקסים. היום מעריכים את מספר יהודי אמריקה בכחמישה מיליון נפש בלבד. רק כחמישית מהם, היינו פחות ממיליון, מגדירים את עצמם כרפורמים, וכרבע – אורתודוקסים. אל חשש, הרפורמים לא הפכו לאורתודוקסים. הם פשוט התבוללו, או לא התרבו, ואבדו לעם היהודי".
    באשר לקונסרבטיבים, טוען אלעזר במחקריו כי לפחות מחציתם "לא ניתקו באמת את קשריהם עם היהדות האורתודוקסית, אך פשוט אינם מגדירים את עצמם כשייכים לתנועה האורתודוקסית".
    כלומר, אל תנפנף לפני בכוחה ובמשקלה העצום כביכול של יהדות ארה"ב, שרובה בכלל אורתודוקסית מובהקת.

    על פרשת גיורי הרב דרוקמן המזויפים ראה כתבת תחקיר של העיתונאי הוותיק והרציני אלעזר לוין:

    http://www.news1.co.il/Archive/002-D-15669-00.html?tag=14-39-40

    לאורן ולמוקי,
    אם יעמוד לידכם אדם ויטען בתוקף כי הוא מנתח לב פתוח, מבלי שתהיה בידו להמציא לכם תעודה (שאיננה קיימת במציאות) המעידה על כשירותו המקצועית מטעמם של הרשויות המוסמכות לכך – האם תאפשרו בידו לנתח חולי לב מקרובי משפחתנו? ברור שלא, ודי לחכימא ברמיזא. לא כל מי שמתיימר לטעון לכתר מסוים, אכן ראוי לו או מתאים לשאתו על ראשו. לא כל הרוצה לגייר יכול לעשות זאת כראות עיניו ובהתאם למנעמי כיסיו.

    לא אחת המצב כה אבסורדי שמדובר בבחינת "נזם זהב באף של חזיר" (אישה רפורמית מניחה תפילין ועטופה בטלית, למשל, או תפילת יום הכיפורים לצלילי עוגב נוצריים, או נישואי יהודי ונוצריה בטקס משותף עם כומר וראבי רפורמי).

    ככלל, ישראלים "לא קונים" את כל השעטנז האבסורדי הזה ומבכרים את היהדות האותנטית של האורתודוקסיה לרבדיה הלגיטימיים (החל מנטורא קרתא וכלה במימ"ד) על פני הגיחוך מהיהדות של הרפורמים והקונסרבטיבים.

  8. אורי פז הגיב:

    רות המואביה לא הייתה מגוירת בידי מוסד הרבנות של היום? התנאי הבסיסי לתהליך קבלת הגר תלוי ברצונו האישי לקבל על עצמו את עיקרי היהדות. התנ"ך מלמד אותנו שרות עמדה בתנאי המוקדם הזה לפנים משורת הדין בהצהרתה לנעמי מלים נאדרות הוד: "כי אל אשר תלכי אלך ובאשר תליני אלין, עמך עמי ואלוהיך אלוהי" (רות א, 16).

    מלבד הצהרתה הדקלרטיבית, רות קיבלה על עצמה במלוא הרצינות את אורחות החיים היהודיים (הן לאומית – עמך עמי, והן דתית – אלוהיך אלוהי). כך שסביר להניח כי רות היתה מגוירת כיום על ידי הממסד הרבני בישראל ובתפוצות.

  9. גולדבלט משה הגיב:

    במי שרוצה להשתייך לעם היהודי מבחינה לאומית דהינו להיות כמוני,יהודי לאומי,שאין לו שמץ של כוונה לחיות באורח חיים דתי. מה שאני יכול לעשות ללא היתר מאיש הוא לא יכול לעשות-אלא אם אנו עוסקים בצביעות. רבים מאד מאלו שעוברים גיור אורתודכסי כשר אינם חיים באורח חיים דתי אבל הם בהחלט רואים עצמם שייכים ללאום היהודי

  10. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    משה, זוהי בדיוק הבעיה, אין דבר כזה לאום יהודי. יש דת יהודית, ולכן מי שאחראי על קבלת מאמינים לשרותיה זו המסגרת הדתית. כמו שזה בכל דת.
    וזה מגוחך, ופשוט מצחיק כל אדם דתי, ובצדק, שמוסד מדיני, חילוני במהותו, מנסה להגיד לגדולי הרבנים מה נכון…
    אתה לא יכול לקחת דבר שקיים כבר אלפי שנים, לנסות לשנות לו את התוכן במהות, ולחשוב שזה תקין.

    בקשר לדברי המגיב השני. נראה לי שהם לא הובנו כשורה.
    מטבע הדברים, בגלל שמדובר בדת, הקווים מתיישרים לפי הקיצונים. ברגע שזה לא קורה, יש פרוד בדת וקמים זרמים שמתנתקים ממנה.
    חוץ מזה שכל ענייני הדת הם בתחום העיסוקים של אנשי הדת ובכלל לא של המדינה.

  11. דני בלוך הגיב:

    של אלעזר הם מיושנים וישראל הראל מוטה פוליטית. הקשקושים שלך לא ישנו את העובדה והטענות נגד הרב דרוקמן הם דברי הבל ומטופש שאדם כמוך נותן להם יד. רות המואביה לא נמצאת כדי להעיד אבל היא ממש קיימה את כל תרי"ג המצוות לפני שהוכרה כיהודיה!!! יש לך עוד בדיחות? דווקא יהודים לאומיים שרוצים רוב יהודי ברור בארץ צריכים להקל ולא להחמיר ולא להיכנע לרבנים החרדים הלא ציונים!!

  12. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    הכי הטוב זה שייקלו ממש… אבל ממש… ויחשיבו גם את המוסלמים ליהודים… למה לא, כולנו בניו של אברם… ואז יהיה פה סבבה…

  13. דני בלוך הגיב:

    לפי נתוני הסקר הדמוגרפי של יהדות ארה"ב שנערך על-ידי מועצת הקהילות היהודיות:
    Among those who belong to a synagogue, they divide as follows: 39% Reform, 33% Conservative, 21% Orthodox, 3% Reconstructionist, and 4% other types.
    לפי המתמטיקה המוכרת לי המספרים מדברים בעד עצמם. מבין היהודים המשתייכים לבית כנסת 39% רפורמים, 33% קונסרבטיבים ו-21% אורתודוכסים.

  14. אורי פז הגיב:

    אם במחקרים עדכניים עסקינן, בסקר מדגמי שנערך לאחרונה בקהילות קונסרבטיביות בארצות הברית נרשם שיעור מדהים של 76% הסכימו לאמירה "יהודי יכול להיות דתי גם אם אינו מקיים מצוות" (Sylvia Barack Fishman, Negotiating Both Sides of the Hyphen: Coalescence, Compartmentalization and American-Jewish Values (Cincinnati: Judaic Studies Program, Univ. of Cincinnati, 1996), 40).

    אבל איזה עניין יש לנו הישראלים ביהדות ארה"ב אם לא תמיכתם הכלכלית בנו, ובכך יש לציונים החילונים לא פעם הפתעות. מחקר של הסוציולוג חיים וקסמן, שנערך בקרב יהודים שנולדו לאחר מלחמת העולם השנייה, מגלה שיותר מ-80% מהאורתודוקסים מצהירים שהם תורמים למטרות צדקה יהודיות כאלה או אחרות – בהשוואה ל-56% מהקונסרבטיבים, 43% מהרפורמים ו-25% מהבלתי-מזדהים.

    וקסמן מציין שמשפחות אורתודוקסיות מרובות ילדים הן גדולות יותר ובעלות הכנסה שנתית קטנה יותר מאלה הקונסרבטיביות והרפורמיות (בממוצע 10,000 דולר פחות מהקונסרבטיביות ו-20,000 דולר פחות מהרפורמיות). ובכל זאת, 71% דיווחו שהם תורמים 500 דולר ויותר בשנה למטרות צדקה יהודיות. בקרב הקונסרבטיבים השיעור הוא 18% ובקרב הרפורמים – 12% בלבד (Chaim Waxman, Jewish Baby Boomers (Albany: State Univ.of New York Press, 1998).

  15. אורי פז הגיב:

    את התשובה לשאלה "למה התכוון המשורר?" – אני משאיר להסקת הקוראים האינטליגנטים. יש שיסיקו כמוך ויש שיסיקו את ההפך. כל אחד יסיק בהתאם לרמתו השכלית, הרגשית והערכית.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s