תאכל בתיאבון, זה בהכשר הבג"ץ

שופטי בג"ץ שהורו לרבנות אשדוד להכשיר קונדיטוריה שלא עומדת בדרישות הנלוות לקבלת תעודת כשרות מטעים את הציבור שעבורו נועד חוק איסור הונאה בכשרות ומביאים אנשים דתיים לצרוך מוצרים שאינם כשרים על פי אמונתם ודעתם. אפילו לדעת היועץ המשפטי לממשלה על נשיאת בית המשפט העליון לכנס בהקדם הרכב מורחב של שופטים לדיון נוסף בסוגיה האקוטית שמסעירה את ציבור שומרי הכשרות בישראל

התעלמות מחוות דעת הלכתית מקצועית. המשנה לנשיאה, השופט אליעזר ריבלין (צילום: באדיבות אתר הנהלת בתי המשפט)

מי שחיפש לאחרונה עדות לדרכם של שופטי בג"ץ להשליט תפיסת עולם חילונית כדיקטטורה שיפוטית, מוזמן לעיין בפסק דינו של המשנה לנשיאה, השופט אליעזר ריבלין, בעניינה של היהודייה המשיחית פנינה קומפורטי. פסק הדין הורה לרבנות אשדוד להכשיר קונדיטוריה שלא עומדת בדרישות הנלוות לקבלת תעודת כשרות. פסק הדין מטעה בעליל את הציבור שעבורו נועד חוק איסור הונאה בכשרות מ-1983, ומביא אנשים דתיים לצרוך מוצרים שאינם כשרים על פי אמונתם ודעתם – בניגוד מובהק לתכלית החוק, שבכלל נועד להגן עליהם מכך. בנוסף, פסק דינו של השופט ריבלין, בהסכמת השופטים סלים ג'ובראן ויורם דנציגר, פוגע באמון הציבור צורך הכשרות במערכת הכשרות הממלכתית בכך שהוא מחליש את מערך הכשרות הממלכתי לטובת הכשרי הבד"צים החרדיים.

פסק הדין היה אולי נסבל אילו נגע למקרה של קומפורטי בלבד, אולם להחלטות בג"ץ השלכות רוחב על בתי עסק נוספים בישראל. מהבקשה לקיים דיון נוסף בהרכב מורחב של שופטים בסוגיה הטעונה, שהגיש השבוע עוה"ד אבי ליכט מהפרקליטות, עולה כי בעבר הכיר בג"ץ בשיקול הדעת הרחב של הרב מעניק הכשרות. התערבותו של בג"ץ בהחלטות אלה נעשתה במקרים בודדים בהם עלה החשש כי הסירוב להעניק תעודת הכשר לא מבוסס על כשרות המזון, אלא משמש כסות לכפיה דתית. ואילו בפרשת קומפורטי נקבע כי חוק הכשרות הוא בכלל "חוק צרכני-חילוני במהותו ובתכליתו". למרות שאכן מדובר בחוק חילוני, בל נשכח שהוא נועד להגן על הציבור הדתי והמסורתי, המבקש לצרוך מוצרי מזון כשרים על פי ההלכה היהודית. כך שהגורם הקובע מהי כשרות דתית לא יכול להיות גוף חילוני, ובוודאי שלא שופטי בג"ץ.

פסק הדין פוסל לחלוטין כל יכולת להתבסס על "עקרון הנאמנות", שהוא מרכיב מרכזי ומוסכם בכשרות ההלכתית. פסק הדין הפך עמדה של מועצת הרבנות הראשית, המבוססת על חוות דעת הלכתית מנומקת של הרב הראשי יונה מצגר, וקבע שיש להעניק ליהודיה המשיחית תעודת כשרות ללא הטלת תנאים מיוחדים הנובעים מאי-נאמנותה ההלכתית. למרות שכל מה שהתבקשה קומפורטי זה למסור את מפתחות הקונדיטוריה למשגיח הכשרות כדי שזה יוכל לערוך ביקורי פתע במקרה הצורך.

"לטעמנו תוצאת פסק הדין היא תוצאה קשה", כתב עו"ד ליכט. "היא מחייבת את הרב המקומי להעניק תעודת הכשר למרות שהוא סבור שבית העסק אינו 'כשר' במובנו ההלכתי המובהק, וזאת בהתבסס על הלכות הנוגעות ישירות לכשרות המזון. היא פוגעת בחופש הדת של הרב ושל ציבור שומרי הכשרות ואף עלולה להביא לצריכת מזון לא כשר על ידי שומרי הכשרות… פסק הדין מצמצם עד מאוד את שיקול הדעת של הרבנות הראשית, וקובע הלכה שאינה מחויבת, החודרת עמוק לתוך 'הגרעין הקשה' של דיני הכשרות. פסק הדין מחייב את הרב להעניק תעודת הכשר בניגוד למצפונו ולאמונתו ההלכתית, ומעלה חשש לפגיעה בצרכני הכשרות שלא ידעו כי הרב ומועצת הרבנות סבורים שהמזון הנמכר בעסקה של קומפורטי לא כשר".

כדי להבין את הבעייתיות מוטב להיוודע לצורת הענקת תעודת ההכשר, המבוססת במידה רבה על אמון של הרבנות המקומית מעניקת ההכשר בהצהרות בעלי בית העסק ומנהליו כי בבית העסק מתנהלים ענייני הכשרות בהתאם להלכה היהודית. הרי הרב נותן ההכשר לא נמצא בבית העסק ואין בידו להבטיח שהעניינים אכן מתנהלים בהתאם להלכה. לכן ניתן היה להסתפק ב"מילתו" של בעל העסק, כלומר ב"נאמנותו". הנאמנות ההלכתית מורכבת מחזקות המבוססות על דתו של בעל העסק ומידת דתיותו. החשש העיקרי הוא שהמוטיבציה הכלכלית לעקוף את דיני הכשרות תגבר על הנאמנות ההלכתית, ולכך נועד מערך משגיחי הכשרות. קשרי הנאמנות עליהם מבוססת הענקת תעודת ההכשר הם בין הרב המקומי לבין משגיח הכשרות, האחראי על אכיפת הכשרות בבית העסק.

למרות שנדרשת הייתה נוכחות צמודה של המשגיח לכל אורך היום, כפי שאכן קורה בחלק מהמקרים בבתי עסק מסוימים, אולם בפועל המשגיח לא שוהה בבית העסק כל היום, אלא פוקד אותו בהתאם לצורך (מה שנעשה בין השאר כדי להקל על בתי העסק הנושאים בתשלום משכורתו של המשגיח). עיקר הקושי טמון באותם קטעי זמן שבהם המשגיח לא נמצא בבית העסק ועליו להסתמך על נאמנות בעל העסק ועובדיו. כאן באים לידי ביטוי כללי הנאמנות ההלכתיים הנוגעים לזהות מבקש ההכשר ועובדיו.

זהותו של מוכר המזון או זה המכין אותו בפועל משמשת יסוד להלכות כשרות רבות, המבוססות גם על חוסר נאמנות הלכתית. אלה מצויות עמוק בתוך דיני הכשרות, ולא ניתן להפריד בינן לבין הלכות אחרות המצויות סמוך להן בקודקס ההלכתי. כך למשל, בדיני הכשרות העוסקים ביין, שחיטה, בישול ואפייה דורשת ההלכה שיהודים בלבד יבצעו פעולות מסוימות בהכנת המזון והטיפול בו, כתנאי לכשרות המזון. כך שבמקרה של קומפורטי הסיבה לאי-מתן ההכשר לא נובעת מניסיון לכפות עליה לשנות את התנהגותה הדתית, אלא מעצם היותה מומרת והבעיות ההלכתיות שהדבר מעורר מבחינה כשרותית, כמו בנוגע לכל מי שאינו יהודי.

אך מלבד השליליות הבוטה שבפטרנליזם של שופטי בג"ץ המשליטים ערכים חילוניים של טשטוש הבדלי זהויות, הדבר משליך לרעה על הקהילה הדתית כולה ומזלזל בתרבותה. בכך גם מחליש פסק הדין בעקיפין את הקהילה הדתית ומערער את הביטחון העצמי שלה בבואה לפתח ולפרש את תרבותה שלה. זאת בפרט כשמדובר בקבוצת מיעוט מסורתית-דתית החרדה למעמדה וליכולת שרידותה מול הרוב החילוני, השולט עדיין בשדרת השיפוט בבג"ץ. על נשיאת בית המשפט העליון, דורית ביניש, לכנס בהקדם הרכב מורחב של שופטים לדיון נוסף בסוגיה האקוטית, המסעירה את ציבור שומרי הכשרות בישראל – ולו רק כדי לסתור את ההתנהלות הפטרנליסטית של השופט ריבלין.

פורסם לראשונה בשינויים היום במוסף "יומן" של העיתון "מקור ראשון", י"ז באב תשס"ז

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה טחנות הצדק. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

0 תגובות על תאכל בתיאבון, זה בהכשר הבג"ץ

  1. ברני הגיב:

    תראה, החוק הדתי היהודי התגבש במשך יותר מאלפיים שנה ללא מרות ממלכתית וללא רבנות ראשית טכנית. אמנם היו למשל רבנים ממלכתיים באימפריה העותומנית למשל או באנגליה אך לא היה להם כוח כפייה משמעותי בפרטי פרטים של כשרות שבהם אתה עוסק. מכאן שמעשי רבנים במידה ונגעו בכיסי יהודים או ברווחתם היו נגזרת מהשקפת הקהילה אותה שרתו הן לקולה והן לחומרה. קהילה שמאסה ברב מתיר יתר על מידה או אוסר יתר על המידה ואת המידה קבעה הקהילה מצאה דרך להיפטר מהרב. כאן הרבנים פעם ראשונה כנראה בהיסטוריה באים ותובעים מפתח !!! לעסק בשם הדת והחוק הממלכתי. היכן היה עד ל 1948 בארץ והיום בכל העולם מצב כזה. בניו יורק? אנטוורפן? לונדון? או שהם מחמירים על אדם משום השקפותיו בעניני האל ושליחיו. מי שתובע בשם הממלכה וכוחה אינו יכול להתחמק מדרישות הממלכה. מכאן שהחמורים והמחמירים שבנטורי קרתא צודקים. הפגיעה בדת המלכתית (איזה ביטוי מרגיז) נובעת משום ההגזמה הבוטה של רבנים שכוחם להרע ולהיטיב בא מהממלכה.

  2. אורי פז הגיב:

    עד שרוממות ההיסטוריה בגרונך, במקומך הייתי בודק (ומגלה) כיצד לדרישת מסירת המפתח מבעל העסק מסורת ארוכת שנים, עוד בטרם היתה לנו הכרזת העצמאות וכינון הבג"ץ. בעניין זה אין חדש תחת השמש.

    בכלל, לא מסירת המפתח עמדה בעוכרה של רבנות אשדוד כי אם מידת הנאמנות של גב' פנינה קומפורטי בעיני הרבנות ומשגיחי הכשרות מטעמה ועל פי סבירות אומדן דעתם המנוסה והמקצועית בעניינים אלה.

  3. יהודי גרמני הגיב:

    במקום שיבדקו את כולם באופן זהה נוצרה כאן מערכת של איפה ואיפה. בגלל שבעל עסק הינו חילוני או רחמנא לצילן "יהודי משיחי", הוא נדרש לתת את מפתחות העסק למעכרים של הרבנות, דבר שלא היה נדרש אם בעל העסק מגדיר את עצמו דתי.

    כרגיל, רוצים לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה – לשחק אותה ממלכתיים ולמעשה לנהוג כמו בשטעטל ולדאוג לאנשי המגזר.

    מאחר וידוע ומוכח שהרבנות מנצלת את כוחה לכפיה דתית, כמו סירוב לתת הכשר למקומות הפתוחים בשבת, או לאולמות אירועים המעסיקים חשפניות מדי פעם, וזאת למרות שהמזון במקומות אלה כשר לחלוטין.
    ומאחר ובעל עסק שלא יקבל הכשר יסבול לא רק מהיעדרותם של שומרי כשרות, אלא יתקל באפליה ממשית במציאת מקום לעסק שלו – מאחר וקניונים רבים, רובם המכריע אם אני לא טועה, מחייבים הכשר –
    הגיע הזמן לעשות קצת סדר בבלאגן, וליצור שוויון אמיתי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s