מות ההומניזם החילוני

"ההומניזם החילוני מת מוות מוחי, גם אם לבו ממשיך להזרים אנרגיה לכל מוסדות החברה שלנו", אפיין ארווינג קריסטול, הוגה יהודי-אמריקאי שהלך לעולמו בערב ראש השנה והוא בן 89. "המוסריות אינה שייכת לאופן החשיבה המדעי או הפילוסופי ואף לא לאופן החשיבה התיאולוגי, אלא לאופן חשיבה מעשי-משפטי… תבונה טהורה יכולה לשמש בסיס לביקורת על אמונות מוסריות, אך נבצר ממנה לחולל אותן". לא לחינם, אגב, "איש מן ההוגים המעניינים, רבי-העוצמה ובעלי ההשפעה במאה ה-20 לא נשאר נאמן להומניזם החילוני"

ארווינג קריסטול ז"ל. "שום קהילה אינה יכולה לשרוד אם היא משוכנעת – או אפילו חוששת – שחבריה מנהלים חיים חסרי משמעות ביקום חסר משמעות"

בערב ראש השנה התש"ע (18 בספטמבר 2009) נפטר בוושינגטון ארווינג קריסטול, האב הגדול של הניאו-שמרנים. קריסטול, יהודי בן ה-89, היה בכיר הוגיה של השמרנות החדשה – זרם מחשבתי ופוליטי מהחשובים והמשפיעים בזירה האמריקנית. כמי שהחל את הקריירה האינטלקטואלית הארוכה שלו בשורות הטרוקציסטים, קריסטול לא הסתפק באימוץ השקפת עולם מהמוכן, אלא עיצב זרם רעיוני חדש תוך התמודדות מתמשכת עם אתגרים ושאלות שהעמידו נגדו השקפות אחרות.

קריסטול היה מסאי דגול ואינטלקטואל מזהיר. הוא ייסד וערך מספר כתבי עת רבי-השפעה, ביניהם "אנקאונטר", "פבליק אינטרסט" (האינטרס הציבורי), "קומנטארי" ו"נשיונל אינטרסט". בתשובה לשאלה "מיהו ניאו-שמרן?", השיב פעם: "ליברל (שמאלן) שהותקף באמצע הרחוב על ידי המציאות".

קובץ מסות מהחשובות ביותר של קריסטול, "מחשבות על השמרנות החדשה", הופיע לאור בעברית בהוצאת מרכז שלם (ירושלים, תשס"ה-2004, 354 עמ' כולל מפתחות), בתרגומו המעולה כתמיד של אהרן אמיר המנוח (ועם הקדמה מאת פרופ' עוזי ארד). באחת המסות המרתקות המובאות בקובץ זה, "משבר ההומניזם והיהודים" מ-1991, עומד קריסטול על הפער המצוי בחברה המערבית בכללותה בין ערכי המוסר של העבר, המוסר היהודי-הנוצרי, לבין השקפת העולם של ההומניזם החילוני, ששומט מתחתיו כל ערך מוסרי שאינו עומד במבחן ההיגיון האנושי. בעצם, קריסטול מצביע על היעדר ההיגיון האנושי, ההומניסטי-החילוני, לערכי האנוש הבסיסיים ביותר, אל אף שהחברה האנושית חיה וקיימת בזכות ערכי מוסר בסיסיים אלה זה עידן עידנים; בוודאי בעמדתה המוסרית של המסורת בכל הנוגע להתנהגות המינית. וכך כותב שם קריסטול, בין השאר (עמ' 323 ואילך):

"…אם נשקיף לאחור אל תולדות המחשבה במאה הנוכחית (המאה ה-20 – א"פ), נראה כיצד הדת הרציונליסטית של ההומניזם החילוני מאבדת בהדרגה את אמינותה גם כאשר היא עוברת במצעד ניצחון דרך מוסדות החברה שלנו – דרך בתי הספר, בתי המשפט, הכנסיות, אמצעי התקשורת. אובדן אמינות זה נובע משני פגמים יסודיים בהומניזם החילוני. "ראשית, הרציונליזם הפילוסופי של ההומניזם החילוני יכול, במקרה הטוב, לומר לנו מה הן ההנחות ההכרחיות לקיומו של קוד מוסרי, אך אין הוא יכול לספק לנו שום קוד כזה. קודים מוסריים צומחים מניסיונן המוסרי של קהילות והם קונים להם סמכות לקבוע דפוסי התנהגות רק במידה שבני אדם מתחנכים להתייחס בהערכה ואף ביראת כבוד למסורות המוסריות של אבות אבותיהם. הקניית ההערכה ויראת הכבוד היא תפקידה של הדת. המוסריות אינה שייכת לאופן החשיבה המדעי או הפילוסופי ואף לא לאופן החשיבה התיאולוגי, אלא לאופן חשיבה מעשי-משפטי. אדם מקבל על עצמו קוד מוסרי מתוך אמונה – לא אמונה עיוורת אלא אמונה בכך שאבותיו, במרוצת הדורות, לא היו שוטים ושיש הרבה מה ללמוד מהם ומניסיונם. תבונה טהורה יכולה לשמש בסיס לביקורת על אמונות מוסריות, אך נבצר ממנה לחולל אותן. "כבר זמן רב מתקיים העולם המערבי במצב של מעין סכיזופרניה, כשהקוד המוסרי השליט הוא ירושת המסורת היהודית-הנוצרית, ולצדו ניצבת מערכת אמונות הומניסטית-חילונית על טבעו וגורלו של האדם שקוד מוסרי זה אינו קשור אליה מבחינה הגיונית. באופן בלתי נמנע, נחלשה האמונה בקוד המוסרי יותר ויותר במשך הזמן, ואנו נקלעים למבוכה לנוכח האתגר שהציב ניטשה: אם א-לוהים אכן מת, באיזו סמכות אנו קובעים שדרך התנהגות כלשהי אסורה או מותרת? התבונה הטהורה כשלעצמה אינה יכולה לומר לנו שגילוי עריות הוא פסול (כל עוד אין צאצאים), ואכן באחת מרשתות הטלוויזיה יכולנו לראות תכנית בשם 'גילוי עריות: הטאבו האחרון'. התבונה הטהורה גם אינה יכולה לומר לנו שמשכב בהמה הוא פסול, ולמעשה, הנימוק היחיד נגדו בימים אלו הוא שמאחר שאיננו יודעים אם החיות נהנות ממנו, יש בו משום הפרה של 'זכויות בעלי החיים'. היהדות הרפורמית אף הכירה בהומוסקסואליות כ'סגנון חיים חילופי', וחלק מן הקונסרבטיבים מנסים נואשות להסביר לעצמם מדוע לא ילכו בעקבותיה. האיסור המקראי החד-משמעי כבר אינו חזק דיו לעמוד בפני שאלת ה'למה לא?' של ההומניזם החילוני. "התוצאה של בלבול מוסרי זה היא מבוכה לגבי השאלות החשובות ביותר שבני אדם מבוגרים עומדים בפניהן: 'כיצד נגדל את ילדינו? איזו דוגמה מוסרית נשמש להם? איזו הדרכה מוסרית עלינו להקנות להם?' חברה העומדת חסרת אונים מול שאלות כאלה תוליד דורות סוערים וחסרי מנוחה שבהתייצבם מול ילדיהם שלהם יחפשו וימצאו תשובות מוסמכות כלשהן מאי שם. "הפגם השני בהומניזם החילוני יסודי אף יותר, כי הוא המקור לבלבול רוחני הנמצא בשורשו של תוהו ובוהו מוסרי. אם יש עובדה אחת שאינה ניתנת לערעור לגבי מצבו של האדם, הרי היא זו ששום קהילה אינה יכולה לשרוד אם היא משוכנעת – או אפילו חוששת – שחבריה מנהלים חיים חסרי משמעות ביקום חסר משמעות. מאז ראשיתה של התנועה הרומנטית היו תולדותיה של המחשבה המערבית במשך למעלה ממאה וחמישים שנה, כפי שבאו לידי ביטוי בפילוסופיה שלה, בשירה ובאמנות, תגובה למסקנה הנובעת מן ההומניזם החילוני שאכן כך הוא הדבר. מתוך הגינות כלפי ההומניזם החילוני יש לומר שהוא מכיר באתגר זה ומעודד את בני האדם לגבור עליו על ידי שליטה בעצמם ובטבע. 'אוטונומיה' אנושית ו'יצירתיות' אנושית הן המרשם, המגביר אמנם את שביעות רצונם העצמית של הרופאים אך אינו מביא מזור לחולה. "איש מן ההוגים המעניינים, רבי-העוצמה ובעלי ההשפעה במאה ה-20 לא נשאר נאמן להומניזם החילוני. שלושת הפילוסופים הבולטים של תקופתנו הם ניטשה, היידגר וסארטר – ניהיליסט, ניאו-פגאני ואקזיסטנציאליסט 'מיוסר'. הזרמים המחשבתיים העיקריים באוניברסיטאות האמריקניות כיום – הפוסט-מודרניזם, הדקונסטרוקציה וגרסאות שונות של סטרוקטורליזם – כולם בזים למורשתן ההומניסטית של האוניברסיטאות, שאותה הם פוטרים כעיזבונה המקולל של 'אליטה של גברים לבנים מתים'. ההומניזם החילוני כבר מת מוות מוחי גם אם לבו ממשיך להזרים אנרגיה לכל מוסדות החברה שלנו".

 

 

לקריאה נוספת, ראו:

 

מסה נוספת של קריסטול מתוך הקובץ, אותה פרסמתי בזמנו באתר 'אומדיה': "על האווילות הפוליטית של היהודים".

 

מסה על ההתבוללות היהודית מאת ליאו שטראוס (המנוח), הוגה שמרני יהודי-אמריקאי נוסף, אותה פרסמתי ב'פאזל': "לשם מה להישאר יהודי?".

 

מאמר לזכרו של קריסטול מאת ג'ואל מובריי, מתורגם לעברית על ידי יניב פרקש, באתר "קיוונים", מתוך "וושינגטון פוסט", 19 בספטמבר 2009.