היש עוד שופטים בירושלים?

בכל 56 עמודי פסק הדין של 'בג"ץ האברכים', השופטים לא השיבו על שאלת השאלות למה פרופ' לסינית עתיקה הוא איש מוסרי, למרות שהוא חי על חשבון החברה, והלומד את תורת אבותינו הוא פרזיט?

"מדובר בקבוצה ייחודית, שבחרה באורח חיים כמעט סגפני, והרואה בלימוד התורה ייעוד". השופט אדמונד לוי

שופטי בג"ץ עשו זאת שוב. אין מומחים יותר מהעומדים בראש המוסד האליטיסטי הזה להצהיר על עצמם תחת כל מיקרופון רענן כמי ש"נועדו להגן על זכויות המיעוט" (ציטוט מתוך נאומה של הנשיאה דורית ביניש רק מהשבוע שעבר) – והלכה למעשה להכות קשות במיעוט החרדי הנרדף שוק על ירך.

שוב שופטי בג"ץ של שנות האלפיים מעלים על נס את עיקרון השוויון ומתעלמים במפגיע מכך שבכוונה תחילה עיקרון השוויון לא עוגן במפורש בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, וממילא אינו מאפיל על חוק רגיל של הכנסת. שנזכיר לנשיאה ביניש ופמלייתה נשכחות? כשבדיון שנערך בכנסת בהצעת החוק טענו הח"כים שולמית אלוני ומשה שחל נגד אי-ההכללה של הזכות לשוויון, הסביר מציע החוק ח"כ פרופ' אמנון רובינשטיין ש"אין כאן סעיף שוויון כללי, מכיוון שהיה אבן הנגף, המכשלה שבגללה אי-אפשר לקבל את הצעת החוק". כלומר, המחוקק לא כלל את עיקרון השוויון כחלק מחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ולכן גם אין לשופטי בג"ץ כל זכות מוקנית בחקיקה לפרש את החוק בניגוד גמור לכוונת המחוקק.

וכבר הסכימו שופטי בג"ץ, פרופ' יצחק זמיר (בפרשת שדולת הנשים) והשופטת דליה דורנר (בפרשת אליס מילר) כי עיקרון השוויון שהמחוקק לא עיגן במפורש בחוק היסוד – לא משקף את תכליתו המחייבת. ממילא גם אינו מכופף את מאזני המשקולת לטובתו במקרים שבהם המדינה מחליטה לפעול אחרת. האם אין זו זכותה המלאה של הכנסת להחליט איזו קבוצת אוכלוסייה בעלת מאפיינים ייחודיים ברצונה לממן? בוודאי שכן. כך למשל נהוג ברבות ממדינות המערב המתוקנות, בהן צרפת ואיטליה, לממן פרחי כמורה כדי לשמר את המסורת הדתית של הלאום שלהם.

בנוסף, דווקא מפני שעיקרון השוויון אינו עיקרון מוחלט אלא עיקרון יחסי – הוא לא העיקרון היחידי שיש להתחשב בו. לעתים דווקא ניתן להצדיק תוצאה בלתי-שוויונית על יסוד שיקולים אחרים. המשפט לא מסתכל על עיקרון השוויון בהסתכלות פורמלית ב"קנקן" אלא בתוכן, במהות ובנסיבות המלאות. לא תמיד שוויון מכני-מתמטי הוא היעדר קיפוח ואפליה. לעתים דווקא המנהג השונה בין מי שאינם באמת שווים, במהותם, על אף כמה מאפיינים זהים או דומים – הוא-הוא השוויון האמיתי (ראו דברי השופטים אהרן ברק ומשה לנדוי בבג"ץ 246/81 אגודת דרך ארץ נ' רשות השידור). כמאמר הפתגם המצוטט שם על ידי ברק, "מתן האפשרות לעשיר ולעני לישון תחת הגשר איננו יוצר שוויון בין השניים באשר לסיכויי השינה הטובה".

ובכלל, מה בדיוק אומרת לכולנו העובדה כי שישה שופטי בג"ץ מסיקים בפסיקתם אותה מסקנה אקטיביסטית מול דעת מיעוט אחת, אם לא אות הקין של השכפול האידיאולוגי של שופטי בג"ץ המשליטים תפיסת עולם חילונית כדיקטטורה שיפוטית?! רק שופט אחד, שלא במקרה חובש כיפה (אדמונד לוי), התנגד נחרצות מבחינה השקפתית נגד הטלת האחריות לפרנסתם של לומדי תורה על הציבור.

"הציוויים שציטטתי מהמקורות הביאו רבים לראות בלימוד התורה את תמצית חייהם ותכליתם, ולכך הם מקדישים את כל עתותיהם במסירות שאינה יודעת גבול, ומתוך אמונה עמוקה שבכך הם מקיימים את העולם", פסק השופט לוי. "וגם אם יהיו חולקים על השקפה זו, נדמה כי לא ניתן להתכחש לכך שלימוד התורה, שלא פסק גם כאשר ישראל גלה מארצו, תרם תרומה מכרעת לשימורו כעם ולמניעת התבוללותו בקרב העמים. הנה כי כן, מדובר בקבוצה ייחודית, שבחרה באורח חיים כמעט סגפני, והרואה בלימוד התורה ייעוד ולא חלק מתהליך קצוב בזמן לרכישת מקצוע אשר עשוי להביא בעתיד גם רווחה כלכלית. העולה מכך הוא שהרכיב של מיצוי כושר ההשתכרות העומד בבסיסו של חוק הבטחת הכנסה, אינו ישים לעניינם של לומדי התורה, שהרי תורתם היא אומנותם".

השופט לוי הוסיף כי "המחלוקת סביב השאלה אם פרנסתם של לומדי תורה צריכה להיות מוטלת על הציבור, אינה חדשה עמנו. ברם, לענייננו חשוב שהעם בישראל, באמצעות הגופים הנבחרים – הכנסת והממשלה – סבר כי יש להשיב על שאלה זו בחיוב. זו החלטה ערכית שמקורה בהכרה כי לימוד התורה חיוני לעם ישראל, ואינני סבור כי בית המשפט רשאי לשנות ממנה, מה גם שלכך הוקצו סכומים צנועים ביותר, ואף הם הותנו בעמידה בתנאי הזכאות, שנועדו לאפשר קיום בסיסי בלבד ולא מעבר לכך. השאלה הנוספת היא כמובן אם אין אותה החלטה לוקה באפליה, ועל כך נכון להשיב בשלילה, הואיל וכאמור, בין לומדי התורה לקבוצת ההתייחסות עליה נשענת העתירה קיים שוני רלבנטי מהותי… קבוצות אחרות הנמצאות בשלבי הכשרה לרכישת מקצוע זוכות להטבות שונות, ישירות ועקיפות, שלומדי התורה אינם זכאים להן, כמו מלגות, מענקים, הלוואות ודיור מסובסד".

רק שופט אחד בחר לקדש את ערך מימון לומדי התורה בעם היהודי בדומה להכרעה קודמת של שופטי בג"ץ, בעתירה שהגישו שני ח"כים ערבים ביולי 1984 נגד העדפת תלמידי הישיבות שאינם משרתים בצה"ל על פני הערבים בקצבאות הילדים. המשנה לנשיא בית המשפט העליון מרים בן-פורת והשופטים יעקב טירקל ואליעזר גולדברג דחו פה-אחד את העתירה, ונימוקיהם כאילו נלקחו מדברי אחד מראשי הישיבות.

השופט טירקל תמה "היש צורך לעמוד על מקומו היחיד והמיוחד של לימוד התורה בעם ישראל, על מקומן של הישיבות ועל המקום שבו העמיד העם לדורותיו את תלמידי החכמים שלו?". בעיקר מעניינת התייחסותו של השופט טירקל לעיקרון השוויון שהעלו כעת על נס שישה שופטי בג"ץ: "התייחסות שוויונית לבתי היוצר הרוחניים האלה – שכה רבים מהם נכחדו בשואה – כאילו הם ככל מוסד לימודי או חינוכי רגיל והעלמת עין אובייקטיבית כביכול ממקומם המיוחד בעם היהודי, כמוהן כשוויון נפש והתנכרות לעברו ולמורשתו, לערכים שעליהן הגן בכל נפשו. מכאן הייחוד ואלה הנסיבות העושים את השוני המצדיק תמיכות לתלמידי הישיבות למען יוכלו לעסוק בתורה… לא אפליה פסולה כאן, אלא מאזני הצדק של הערכים".

אפילו השופטת בן-פורת נזכרה בגירסא דינקותא מבית הוריה והפתיעה: "בישראל ממשיכים הבחורים המקדישים את עצמם ללימוד התורה באותה מסורת עתיקת יומין, ואין איפה תימה שזכו להתחשבות מצד השלטונות המבוטאת באותה תמיכה כלכלית המהווה את נושא הדיון לפנינו. אך טבעי הוא שבמדינת ישראל שינתה התמיכה צורתה ובמקום לעבור מבית לבית כדי לסעוד את ליבם ולשבור רעבונם זוכים עתה תלמידי הישיבות בתמיכה כספית מאוצר המדינה כאילו היו מגויסי צה"ל. הם נמצאו ראויים בעיני הגורמים הנוגעים בדבר לתמיכה אשר כזאת".

רוח פסיקת בג"ץ מ-1984 מעוגנת בפסיקה ההלכתית של הרמב"ם, שאמנם אוסרת להתפרנס מהתורה ולעשותה קרדום לחפור בו, אולם מפארת את הלוקח מהקופה הציבורית כדי לאפשר את לימוד התורה. כך שאם לפני שני עשורים וחצי עוד היו שופטים בירושלים, כמאמרו של מנחם בגין, לאור פסיקת בג"ץ החדשה לא נותר אלא לתמוה האם נותרו שופטים בירושלים. בפרט שבכל 56 עמודי פסק הדין, שופטי בג"ץ לא השיבו על שאלת השאלות למה פרופ' לסינית עתיקה הוא איש מוסרי, למרות שהוא חי על חשבון החברה, והלומד את תורת אבותינו הוא פרזיט?

פורסם לראשונה בעיתון "מקור ראשון", ג' תמוז תש"ע, 15.6.10, עמ' 5

לקריאה נוספת, ראו: "האברכים חיים בעוני כדי לקיים את העם היהודי", גלובס, 15.6.10

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה טחנות הצדק. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

4 תגובות על היש עוד שופטים בירושלים?

  1. dugmanegdit הגיב:

    סלח לי, אבל כל הטיעונים שהעלית כאן לא ממש סייעו לטענתך. העובדה שקבוצת אנשים חושבת ומאמינה בכל ליבה, למשל, שאם יעמודו על רגל אחת בכל יום למשך שעות רבות בכיכר רבין הם יסייעו בקיום העולם לא אומרת שמישהו צריך לממן זאת. גם הטענה בעניין הפרופסור לסינית לא רלוונטית; ייתכן שצריך לממן מלומד חרדי שכל עולמו הוא לימוד תורה, אבל אין זה אומר בהכרח שצריך לממן כך עשרות אלפי אנשים שחלקם אינם מתעלים בלימודיהם במיוחד.

    אין בכל הנ"ל לומר שאני מסכים עם עמדת בג"ץ. אלא שאני חושב שיש כאן כמה שאלות עקרונית שעומדת בבסיס העניין:
    1. האם כעקרון צריכה המדינה לקחת מיסים מתושביה כדי לממן את מי שמשקיע את עיקר זמנו בלימוד;
    2. האם יש דמיון בין סטודנט באוניברסיטה, אפילו הוא תלמיד מחקר, לבין אברך;
    3. האם יש דמיון בין אוניברסיטאות מחקר לבין ישיבות.

    תשובתי העקרונית לשאלה 1 היא – לא! אני חושב שמימון פעילות כזו צריך להיות וולונטרי, ואני בטוח שימצאו רבבות רבות מאוד של אנשים שיהיו מוכנים לממן אותה (בין אם מדובר בעילוי תורני או עילוי מתמטי).

    תשובתי לשאלה 2 היא – אין שום דמיון בין השניים, וזה מקור התנגדותי לפסיקה המשונה של בג"ץ. על הרוב המוחלט של הסטודנטים אין איסור לעבוד עד גיל מסויים משום שלא שירתו בצבא ועל האברכים יש איסור כזה. מדינת ישראל, בעצם הקישור שעשתה בין שירות בצבא ליכולת להתפרנס דחקה רבבות אנשים אל נישת הכוללים, תוך שהיא אוסרת על רבים מהם להתפרנס ובכך מקשה גם על יכולתם ללמוד לימודים אחרים. הדבר היחיד שמסייע לפרנסתם היא הגמלה הזו ועל ידי לקיחתה ובהיעדר חלופות חוקיות דנים אנשים רבים לעוני מחפיר אף יותר מזה שהם מצויים בו היום. לא יוצא מכך שתשלום הגמלה הוא ראוי. מה שיוצא מכך הוא שכל עוד קיים הקשר בין שירות צבאי לעבודה אותו יצרה מדינת ישראל על מדינת ישראל לדאוג שאנשים אלה ומשפחותיהם לא יתדרדרו לעוני מנוול. מה שצריך לעשות הוא כמובן לבטל את הקשר בין שירות צבאי לעבודה כדי שחלק גדול מאוד מאותם אברכים יוכלו לצאת ולפרנס את משפחותיהם וילמדו תורה בזמנם הפנוי. בכסף שירוויחו הם יכולים לסייע בתמיכה במיעוט קטן ומעולה של מי שהקדישו את חייהם לתלמוד תורה.

    תשובתי לחלק 3 היא – בהחלט יש דמיון מסויים, בעיקר בתחומי מדעי הרוח (ובתחומים מדעיים הדמיון הופך דל יותר) אלא שהדמיון הוא בין המעולים ביותר בתחומם בכל אחד מהמקומות. עם זאת, כל מדינה יכולה לומר תמיד שהיא מעדיפה סוג אחד של פעילות אינטלקטואלית על סוג אחר. המדינה תמיד יכולה לומר שהכספים שמושקעים באוניברסיטאות (ונניח לרגע לאמיתות הטענה או לאמיתות הקשר שעליו היא מדברת) מיועדים ליצירת הון אנושי שיסייע לצמיחתה הכלכלית, וכיוון שבלימוד תורה יום ולילה אין השלכות שכאלה, ואפילו יש לו השלכות הפוכות, הרי שאין היא מחוייבת לממן פעילות זו.

  2. משקיף הגיב:

    לחברה הישראלית המאורגנת כמדינה יש חוסר ביודעי סין וסינית ועודף נורא בתלמידי ישיבות. כל העולם רוצה וצריך לסחור עם סין ובשביל כך צריך מורים שישכילו אותנו כיצד לעשות עסקים בסין. זאת הסיבה שצריך לממן מומחים לסין ופחות צריך לייצר בחורי ישיבה. אם אינך מבין דבר בסיסי זה. חבל על זמני והאלקטרונים במחשבי הנחוצים בכדי להמשיך שיח זה.

  3. dugmanegdit הגיב:

    ממש לא בטוח שצריך מומחים לסין. ואולי דווקא כן בטוח. מה שבטוח הוא שלממשלה אין שום דרך לדעת מה צריך, ולכן היא לא צריכה להטות תקציבים לשום מקום. אם אנשים רבים מעריכים שאם הם ילמדו לימודי סין הם יוכלו להשיג עבודה טובה יותר הם ילכו וילמדו לימודי סין. אם הם יעריכו שהם לא יכולים להשיג עבודה טובה הם לא ילכו לשם בהמוניהם (אלא רק במיעוטיהם…). לכלל המון האנשים יש תמיד יכולת טובה יותר להעריך דברים שכאלה. הא ראיה – לימודי מדעי המחשב שהפכו לפופולריים הרבה לפני שה"מדינה" גילתה את ההיי-טק.

  4. רון הגיב:

    מאמר מרתוק , אני חושב שכל סטודנט בתחום של לימודי משפטים יכול וצריך לקרוא אותו, אני בכיף אמליץ עליו לחבריי ולאנשים שמתעסקים בתחום

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s