דילמות מוסריות סביב עסקת חילופי החיילים השבויים

חטיפת החייל רב"ט גלעד שליט בתחילת השבוע העלתה מחדש את הנושא המורכב של פדיון שבויים. שחרורו של שליט לא נראה באופק ולמשפחה טרם נודע על מצבו, טרם התקבל כל אות חיים מחוטפיו הטרוריסטים. אבל האירוע הזה נוגע שוב בשאלות החוב המוסרי והמחיר הכבד שמוכנה מדינת ישראל לשלם עבור חיילים שבויים וחטופים. נכון לשעת כתיבת שורות אלה, נשיא מצרים חוסני מובראק, פרסם את יוזמת התיווך עליה סיכם עם החמאס, לפיה האירגון מוכן לשחרר את החייל החטוף תמורת שחרור אסירים פלסטינים בעתיד. ואילו ממשלת אולמרט מצידה מבטלת את האופציה הזאת במחי יד. להלן על הדילמות המוסריות בעד ונגד עסקה אפשרית, כפי שמשתקפים במסורת ובהיסטוריה היהודית

נושא החלפת החייל הישראלי השבוי כנראה בהוראתו של חאלד משעל, היושב בדמשק ומכהן כראש "הלשכה המדינית" של החמאס, הוא הנושא החדש שעל סדר יומנו הציבורי נטול השגרה, שסביר להניח כי עוד יעורר ויכוח ציבורי נוקב וסוער סביב הפדיון לשחרורו. במידה וכוחות הביטחון לא יעלו על עקבותיו של החייל השבוי רב"ט גלעד שליט והוא יוברח מעזה, סביר להניח שישראל עתידה לבצע עסקת חילופי שבויים שבמסגרתה ישוחררו אסירים פלסטינים מסוכנים תמורת החייל. הדילמה מורכבת מאוד, וטבעי הדבר שההתלבטויות של ההנהגה, כיצד נכון וראוי לפעול, תהיינה ממושכות כרגיל וקשות.

החייל החטוף רב"ט גלעד שליט
(צילום: דובר צה"ל)

דילמות כבדות משקל וכאובות מעין אלה נידונו ולובנו בהלכה היהודית לאורך דורות וגלויות. מצוות פדיון שבויים היא אחד היסודות המקודשים בתרבות היהודית. המושג תופס מקום רחב בהיסטוריית הסבל והרדיפות של עמנו. בהיסטוריה הארוכה שלנו עלתה שאלת "פדיון שבויים" על סדר היום לעתים קרובות מאוד ובאופנים שונים ומשונים. כמעט שלא היה דור ולא היתה עדה שיהודֵיה לא נלקחו בשבי או נחטפו ותבעו בעבור פדיונם ממון רב, כאשר היהודים מצִדם נתנסו בניסיון המר לפדותם.

ברציפות היסטורית למודת הסבל

פדיון שבויים מהווה למעשה מצווה בעלת שורשים חזקים בתודעה היהודית וברציפות ההיסטורית למודת הסבל של עמנו, החל מימי המקרא. הדוגמה של אברהם אבי המאמינים שנחלץ לשחרורו של לוט ומשפחתו שנשבו בידי ארבעה מלכים (בראשית יד: יד-טז) – בַּקושי ובַהתאמצות ("וירדוף וירדפם"), במידת הדין המתוחה, (כמו במעשה שכם עם דינה ופדיונה בעורמה) ובנסיבות הזירה הקשות ("לילה") – משמשת כתקדים ראשון וכמופת. בני ישראל לחמו כנגד הכנעני מלך ערד יושב הנגב לאחר ששבה מאִתנו שבי (במדבר כא: א-ג). דוד המלך נלחם להצלת בני משפחתו משבי (שמואל א, ל: ב). במקומות רבים בתלמוד ובמדרש יש דיונים על שבויים ושבויות וכן סיפורים על פדיון שבויים (כפי שאפרט בהמשך). בכל הדורות פעלו יהודים להצלת אחיהם מהשבי, וכך הוא מנהגם של ישראל עד עצם היום הזה.

   "פדיון שבויים, כמושג וכפרקטיקה, מלווה את היהודי לדורותיו. ההלכה ניסחה עמדה וכללים ביחס לפדיון שבויים. קהילות תיקנו תקנות בקשר לכך, ואף, לאור ניסיונן, תִקצבו עצמן לקראת פדיון שבויים יהודים. גם ליסטים פרטיים וגם ארגונים שונים, לאורך ההיסטוריה, הכירו ביהודים שהם פודים שבוייהם, ועשו לעצמם הרגל מסחרי לשבות יהודים" (אדם ברוך, "סדר יום"). ויהודים היו כותבים לנשותיהם בכתובה: "אני מתחייב לפדות אותך ולהחזירך לביתי אם תפלי בשבי" (בתרגום חופשי מארמית, על-פי משנה בכתובות ד: ח). עד היום בכל שני וחמישי מתפללים בקהילות ישראל תפילה מיוחדת לשלומם ולשובם הביתה של הנעדרים והשבויים.

על פדיון השבויים אמרו חכמינו ז"ל שהיא "מצווה רבה", ויש לתרום כספים למענה. היא קודמת בחשיבותה לכל סוגי הצדקה השונים, משום שהשבי כולל סיכון של מוות ממחלה, מהרג ומרעב ומצמא (בבא בתרא ח: ב). ר' יוסף קארו, פוסק הלכה המוכר יותר כמחברו של החיבור ההלכתי המונומנטלי "שולחן ערוך", קבע קטגורית שאין לחסוך במאמצים כדי להציל שבויים, וכל רגע שאדם מתעכב בפדיית השבויים, אם ניתן להקדים, הרי זה "כשופך דמים" (יורה דעה, רנב: א-ז). גם הרמב"ם, מבכירי פוסקי ההלכה היהודית לדורותיה, פסק ש"אין לך מצווה גדולה כפדיון שבויים" (הלכות מתנות עניים, ח: י).

   ואכן, פדיון שבויים מהווה את אחד מביטויי הסולידריות הנשגבים ביותר של החברה היהודית, אשר כמעט ולא הכירה במגבלות כלכליות וגבולות מדיניים. בני קהילות רחוקות אלפי מילין זו מזו, גילו רגישות ויוזמה בעזרה לפדיון אחים הנמצאים בשבי. בנושא זה נפלו המחיצות והניגודים בין אשכנזים וספרדים ופעמים אף בין קראים לרבנים. שיתוף הפעולה בתחום זה היווה גורם מלכד בין התפוצות, אשר הבדלי מנהגים ואורחות חיים עלולים היו ליצור ביניהן ניכור.

  

המהר"ם הבין בדעתו שאם ישולם בעבור פדיון נפשו הכופר הנדרש, לא יהיה לדבר סוף, וכל אחד מחכמי הדור יהיה מטרה מבוקשת של קיסרים שחסרים מזומנים בקופתם. בגדולת נפשו ובמסירותו הרבה למען הכלל, גדר המהר"ם מרוטנבורג את הפירצה, והציל את חכמי ישראל שבאו אחריו משבי, ואת המוני ישראל מהוצאות מרובות שהיו עלולות ליצור שבר כלכלי בקהילות.

שחרורם של השבויים עמד בין המטרות החשובות ביותר של קהילות ישראל, ובייחוד של אותן קהילות ששכנו לחוף הים. שודדי הים שתפשו יהודים בלב ים או בפשיטות בחוף הים נהגו להביא את קורבנותיהם לערי הנמל ועל יהודי המקום הוטל לפדותם בכל מחיר.

   לאחר מלחמות החורבן ומרד בר-כוכבא היו שבויים יהודים רבים, וחכמים דאגו לפדיונם. בנוסף לחכמים שדאגו לפדיון השבויים, נראה שפעל גם מוסד ציבורי שדאג למימון ולאִרגון פעולות אלו. בתקופתו של רבא, במחצית הראשונה של המאה הרביעית לסה"נ, מוזכר "ארנק של פדיון שבויים" בבבל (בבא קמא קיז: ע"ב). כבר בתקופה זו היו קופות מיוחדות שבהן אספו כספים לפדיון שבויים. קופות אלו התקיימו בצד קופות הצדקה הרגילות. ההלכות והדיונים המפורטים בתלמוד בנוגע לפדיון השבויים מעידות שהדבר היה אקטואלי ושהציבור היהודי בישראל ובבבל היה ער לקיום מצווה זו.

 

מגבלת המחיר המופקע

 ובכל זאת, ההלכה מגבילה את גובה דמי הפדיון, ואוסרת לשלם עבור פדיון שבויים מחיר מופקע. המשנה קובעת: "אין פודין את השבויים יתר על כדי דמיהן, מפני תיקון העולם. ואין מבריחים את השבויים, מפני תיקון העולם" (גיטין ד: ו). כלומר, הכרח הוא לפדות ("מצווה רבה"), אבל רק במחיר סביר ("כדי דמיהן"). זאת כדי שלא להגביר את תיאבון הסחיטה, שלא ליצור תמריץ לשודדים להתרגל לשבות בנו וכדי שלא ירוששו את קופתנו הציבורית.

  אי-כשרות מעשיו של אדם אינה עילה להימנע מלפדותו מן השבי. השאלה המוסרית הגדולה היא: מהו מחיר סביר ("כדי דמיהן")? ומהו מחיר מופרז? על-פי מה נקבע שוויו של אדם? אומדן זה תלוי בנסיבות הכלכליות, החברתיות, המדיניות או הצבאיות של המקום והזמן, ובשיקול דעתם של אנשי המנהיגות האמורים להחליט בעניין.

 חז"ל תקנו אפוא תקנה כללית שתגדיר בדיוק מהו גבול החובה לפדות שבויים, ובתקנה זו קבעו שאין לפדות את השבויים יתר על דמיהם. בימי חז"ל דמיו של השבוי נקבעו על-פי מחירו של אותו אדם בשוק העבדים. בתקופה מאוחרת יותר כתב הרדב"ז (ר' דוד בן זמרא, 1479-1574) בתשובותיו (א: מ) שדמיו של השבוי הוא מחירו של שבוי, מחיר הקבוע בדרך כלל ליהודים ולנוכרים כאחד. בזמננו, בדרך כלל אין פודים את השבויים בכסף.

  ופוסקי ההלכה מאירים את עינינו בחובה לראות לא רק את צרתו של השבוי הנמצא בשעה מסוימת בשבי, אלא לדון בשאלת פדיון שבויים בכל היקפה. במקרה שאנו נתבעים לשלם תמורה גדולה מאוד תמורת השבויים, יש לחשוש שייתפסו שבויים נוספים, או שתמורת שחרור שבויים אחרים נצטרך לשלם מחיר לא סביר. מחד, רוצים הכול להציל נפש אחת מישראל, אך מאידך, יש לחשוב על טובת הכלל ולא לגרום, אם גם בעקיפין, לתפיסת שבויים נוספים או להכבדת התנאים על אלה שעדיין נמצאים בשבי.

למרות "תקנת פדיון שבויים", פוסק ה"שולחן ערוך": "אבל אדם יכול לפדות את עצמו בכל מה שירצה" (יורה דעה: רנב, ד). התקנה שלא לפדות שבויים במחיר מופקע אמורה כלפי הציבור, אך השבוי העשיר יכול לעשות הכול על מנת להציל את עצמו ברכושו. שהרי אין נשקפת מפדיונו כל סכנה לכלל הציבור. שכן בדרך כלל, לא קורה שאדם פודה את עצמו וגם במקרים שכבר מישהו ישיג את סכומי הכסף הנדרשים לפדיונו, ידעו השובים שלפניהם מקרה יוצא-דופן ולא ינסו לשבות שבויים נוספים. החשש הקיים הוא ביחס לבני משפחתו של העשיר, שיהפכו למטרה מבוקשת בידי החוטפים. וחשבון זה הוא עניינו הפרטי של אותו עשיר.

צדדים לפדיון ולאי-פדיון

אחד הסיפורים של המסורת היהודית בנושא פדיון שבויים נוגע לרבי מאיר בן ברוך מרוֹטֶנְבּוּרג (מהר"ם, להלן), מנהיג הקהילה היהודית באשכנז, מבעלי התוספות ואחד מגדולי הפוסקים והפייטנים בימי-הביניים. מהר"ם, שנולד ב-1215 בקירוב, כיהן כארבעים שנה כראש הישיבה וכדיין בעיר רוֹטֶנְבּוּרג שבבאוואריה. בשנת 1286 ברח יחד עם יהודים רבים לאיטליה בגלל צו של הקיסר הגרמני רודולף הראשון, ולפיו היהודים הם "עבדי המלך", ולכן מוטלים עליהם מסים מיוחדים. בעקבות הלשנה של מומר שזיהה אותו, נלכד המהר"ם, הוחזר לגרמניה ונכלא על-ידי השלטונות בכלא בעיר אֶנסיסהַיים במגדל אייגזהם שבאלזַס.

 בהבינו את "שוויו" של המהר"ם בעיני קהילתו, ביקש הקיסר שישולם בעבור שחרורו כופר נפש גדול: עשרים אלף מארק. בני קהילתו גייסו את הכסף הנדרש לפדיון רבם-מנהיגם מהכלא, שלפי ההלכה ניתן לפדותו בכל מחיר בשל מעמדו הרם. אבל המהר"ם אסר עליהם לשלם את סכום הכופר הגבוה, שכן ההלכה קובעת ש"אין פודין את השבויים יתר על כדי דמיהן" כדי למנוע מהשלטון לגרוף את כספם של היהודים. המהר"ם נמק בכלאו בתנאים קשים, עד שנפטר בחלוף שבע שנים, ועוד 14 שנים סירבו השלטונות להתיר את קבורתו.

המהר"ם הבין בדעתו שאם ישולם בעבור פדיון נפשו הכופר הנדרש, לא יהיה לדבר סוף, וכל אחד מחכמי הדור יהיה מטרה מבוקשת של קיסרים שחסרים מזומנים בקופתם. בגדולת נפשו ובמסירותו הרבה למען הכלל, גדר המהר"ם מרוטנבורג את הפרצה, והציל את חכמי ישראל שבאו אחריו משבי, ואת המוני ישראל מהוצאות מרובות שהיו עלולות ליצור שבר כלכלי בקהילות. (הסיפור מוזכר גם ב"ים של שלמה" למהרש"ל, גיטין ד: סו).

 ואכן, הרמב"ם ובעקבותיו ר' יוסף קארו אמנם קבעו שאין מצווה גדולה ממצוות פדיון שבויים, אבל גם הם השכילו להבין שצריך לשים סייג: "שלא יהיו האויבים רודפים אחריהם לשבותם" (רמב"ם שם, יב; יורה דעה רנב: ד).

  ואולם, המסורת היהודית מזכירה גם סיפורים המציגים עמדה שונה. מסופר על ר' נחמן מברסלב, שבדרכו לארץ ישראל חנה בעיר קוּשטא. הקהילה היהודית ניסתה למנוע את נסיעתו משם לארץ ישראל, כי באותם הימים (בשנת 1798 לסה"נ) פלש נפוליון למצרים, אזור הים כולו נעשה מסוכן, והקהילה צפתה שביית יהודים. והנה, ר' נחמן חזר מארץ ישראל באונייה טורקית, נשבה ונפדה בכסף מלא על-ידי הקהילה היהודית של רודוס. הסיבה לכך: היותו מנהיג תלמיד חכם, העומד בראש ההיררכיה החברתית-היהודית על פי ההלכה.

נראה שכמו בסוגיות הלכתיות אחרות, גם בזו יש פנים לכאן ולכאן. מתברר שיש מקרים בהם מותר לשלם עבור פדיון שבוי יותר על כדי דמיו: המדרש מספר על רבי יוסי בן קיסמא ששִחרר שני ילדים משבויי ירושלים; התלמוד במסכת גיטין (מה: ע"א) מספר על לוי בר דרגא שפדה את בתו שנשבתה ב-13 אלף דינרי זהב, מחיר מופקע לכל הדעות; ובמסכת כתובות (נב: ע"א), התלמוד מכריע שלבעל מותר לפדות את אשתו השבויה עד פי עשרה מהמחיר הראוי לה. שכן, רגישות מיוחדת היתה לסבלם של נשים וילדים. עדיפות רבה ניתנה לפדיון נשים ונערות צעירות, שנפלו בשבי ועמדו להימכר כשפחות.

כמו כן, מסופר על המלחמה שניהל אלפונס החמישי בצפון אפריקה (בשנת 1471 לסה"נ), במהלכה יהודים רבים נלקחו בשבי. רבנו דון יצחק אברבנאל פדה אז 210 שבויים בסכום כסף עצום שנאסף כולו בידי יהודי ספרד. המחיר הגבוה למדי לא הרתיע אותו, כי מצוות "פדיון שבויים" היא מצווה מיוחדת במינה.

נראה שכמו בסוגיות הלכתיות אחרות, גם בזו יש פנים לכאן ולכאן. מתברר שיש מקרים שבכל זאת מותר לשלם בשביל פדיון שבוי יותר על כדי דמיו: המדרש מספר על רבי יוסי בן קיסמא ששִחרר שני ילדים משבויי ירושלים; התלמוד במסכת גיטין (מה: ע"א) מספר על לוי בר דרגא שפדה את בתו שנשבתה ב-13 אלף דינרי זהב, מחיר מופקע לכל הדעות; ובמסכת כתובות (נב: ע"א), התלמוד מכריע שלבעל מותר לפדות את אשתו השבויה עד פי עשרה מהמחיר הראוי לה. שכן, רגישות מיוחדת היתה לסבלם של נשים וילדים. עדיפות רבה ניתנה לפדיון נשים ונערות צעירות, שנפלו בשבי ועמדו להימכר כשפחות.

 

חשש לסחתנות וחשש מיתה

התלמוד במסכת גיטין (נח: ע"א) מספר על רבי יהושע בן חנניה שבאחת השליחויות שלו לרומא, ראה בשבי ילד יפה עיניים וטוב מראה וקווצותיו סדורות לו תלתלים. עמד על פתח בית האסורים והכריז: "מי נתן למשיסה יעקב, וישראל לבוזזים"? ענה הילד ואמר: "הלא ה' זו חטאנו לו, ולא אבו בדרכיו הלוך, ולא שמעו בתורתו". אמר רבי יהושע: "מובטחני בו שמורה הוראה בישראל", ופדאו בממון רב. לימים, היה זה רבי ישמעאל בן אלישע, מחכמי יבנה ומעשרת הרוגי מלכות.

 מהסיפור על הצלתו של רבי ישמעאל למדנו שיש יוצאים מן הכלל לגבי תקנת העולם. בעלי "התוספות" שואלים במקום: איזה היתר הלכתי מצא לעצמו רבי יהושע לפדות את הנער במחיר מופקע לנוכח תקנת החכמים שלא לפדות שבוי יותר מכדי שוויו? ותירצו בתשובה אחת: השבי בימי חורבן בית המקדש היה תוצאת לוואי של מלחמה, ולא היה חשש שיישבו אנשים נוספים, ועל כן בטל טעם התקנה (גיטין מה, תוספות ד"ה דלא). ובמקום אחר הסבירו בעלי "התוספות" שבמקרה זה היה חשש למיתה, וכי די בכך להקל בתקנה (גיטין נח, ד"ה כל ממון). לכאורה, שני ההסברים תקפים גם באשר לעסקת השבויים הנוכחית, כך שגם במקרה זה ניתן לטעון לביטול תקנת החכמים ולפדיית השבויים במחיר מופקע. אולם במחשבה שנייה אין הדבר פשוט כלל.

מצד הטיעון של היותם "שבויי מלחמה", אין המצב כיום דומה לשבי בזמן החורבן, שבו לא היה חשש שיישבו אנשים נוספים, כי הרי פעולות החטיפה כיום אינן תוצאת לוואי של המלחמה, אלא פעולות לשם סחטנות, ואלה יימשכו כל עוד מטרות הסחטנות קיימות. ומצד סכנת החיים המרחפת על השבויים: זו אמנם בהחלט קיימת גם במקרה שלנו, אלא שלגבי טיעון זה לביטול התקנה נחלקו הפוסקים, והרמב"ן דחה את הטיעון וקבע שהתקנה, שלא לפדות שבויים יותר מכדי שוויים, תקפה גם במצב של פיקוח נפש. וראו את מאמרו של ר"נ אורטנר בקובץ הלכתי "תחומין" (כרך י"ג, עמ' 257-263), שקיבץ הרבה עמדות החולקות על הרמב"ן בנידון. גם פוסקי הלכה הקרובים יותר לתקופתנו חלוקים בדבר, לדוגמה, מהרש"ל ("ים של שלמה") מתיר לפדות במחיר מופרז, ואילו מהר"ם מלובלין (בתשובותיו) אוסר, כל אחד ונימוקיו עמו.

שחרור אסירים עם "דם על הידיים"

דילמה הלכתית-מוסרית נוספת הנושקת לדיוננו היא: "הצלת חיים מתוך סיכון עצמי". לאחר שנוכחנו לדעת שמן הסוגיה של מצוות "פדיון שבויים" קשה להסיק מסקנות ברורות באשר לעסקת השבויים שישראל עומדת לפניה, הבה ונבדוק שיקול נוסף: פדיון שבויים תמורת שחרור אסירים מסוכנים, בהם אולי גם אסירים "עם דם על הידיים".

שתי סוגיות הלכתיות נוגעות בשאלה של הצלת חיי אדם מתוך סיכון חיי חבריו, והן נוגעות גם לעסקת חילופי השבויים. בשִחרור מַסַת מחבלים בוודאי נעוץ סיכון ביטחוני; הרי האסירים שעתידים להשתחרר הם אסירים מסוכנים שכל מטרת חייהם המוצהרת היא לשפוך דם יהודי בשל השקפת עולמם המעוותת. אין מדובר באנשים המתחרטים על פשעם, והבה לא ניתמם לחשוב שלא יחזרו לסורם ושלא יפגעו בחפים מפשע עם יציאתם מן המאסר. השקפת עולמם הפוליטית אינה משתנה, לא בעקבות הכליאה ולא בעקבות השחרור, אלא לעתים אף מתחזקת. כך שעל ידי שִחרורם אנו מסכנים את חיי תושבי הארץ ואף חיי יהודים בחו"ל; ואין זה סיכון מבוטל, אלא סיכון של ממש. למעשה, אנו מצילים את חייו של החייל השבוי הישראלי תוך כדי סיכון חיים לאזרחים העלולים להיפגע מהתנהגויות עתידיות של המשוחררים. ובנקודה זו, עם כל הכאב והאחריות לחיי אדם, קשה להכריע האם אין חייהם וביטחונם של היהודים בישראל וברחבי העולם, קודמים לחייו של הפרט השבוי בשבי האויב.

ההלכה גילתה רגישות רבה לדילמה מוסרית זו. ר' יוסף קארו, בחיבורו "הגהות מיימוניות", כתב: "בתלמוד ירושלמי מסיקים, אפילו להכניס את עצמו לספק סכנה חייב [כדי להציל את חברו מוודאי סכנה]". והוא מסביר: "ונראה שהטעם מפני שהלה [השבוי] וודאי [בסכנת חיים] והוא [המציל] ספק, וכל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא" ("בית יוסף" ל"טור", בסוף "חושן משפט"). אולם, וזו נקודה חשובה לענייננו, בחיבורו ההלכתי הנודע "שולחן ערוך" לא הביא הרב קארו הלכה זו; כמו כן לא הביאוה שלושת גדולי ההוראה ההלכתית: הרי"ף, הרמב"ם והרא"ש. ונראה כי טעמם הוא שמסקנת התלמוד הבבלי הפוכה מזו של התלמוד הירושלמי.

ואכן נפסק להלכה, שאיננו מחויבים להציל את חברנו, אם הצלתו מסכנת את חיינו שלנו, פרט למצבי מלחמה שיש להם דינים מיוחדים ("איסור והיתר", נט: לח; "זר זהב", סו; שו"ת "איגרות משה", א: קעד, ועוד).

אסירים פליסטינים בדרך שחרורם הבית

פדיון שבויים בעת מלחמה

ואולם כאמור הכלל הזה חל במצב רגיל, ואילו במצב של מלחמה, ייתכן שההלכה תהיה הפוכה, וכשם שמותר לעשות מלחמה על אף סכנת הנפשות שבה ("מנחת חינוך", מצווה תכה), ואז על האדם לסכן את חייו כדי להציל את חבריו, כך גם בעסקת השבויים המיועדת, המוגדרת כחלק מהמהלך המלחמתי, יהיה עלינו לסכן את חיינו במסירת האסירים המסוכנים, כדי להציל את חייהם של שבויינו.

 וכך פסקו בשעתו הרבנים שאול ישראלי ("חוות בנימין") ושלמה גורן ("תורת המדינה") בתום התלבטויות קשות כי "במקרה של שבויי מלחמה, חיילים שנשבו תוך מילוי שליחות של המדינה, מוטלת חובה קדושה לעשות הכול לשחרורם". משום שהחייל של המדינה הוא השליח שלה, ואין הוא שבוי רגיל. על המדינה השולחת חיילים לקרב לעשות כל שביכולתה להחזירם ולהשיבם הביתה. המדינה חייבת לפדות את חייליה, בתנאי שהמחיר אינו מופקע ובתנאי שאין בו פגיעה מהותית בביטחון אזרחי המדינה.

נתפלל כולנו ליום בו יהיה העיסוק בסוגיית פדיון שבויים לא יהיה עוד רלוואנטי לסדר יומנו.

——————–

נוסח מוקדם של רשימה זו פרסמתי בזמנו באתר "Nfc" בעקבות עסקת חילופי השבויים עם חיזבאללה ב-2004